בלוך

מרק בלוך

1886-1944

היה יהודי ונולד בליון. אביו היה פרופסור. הוא למד גיאוגרפיה והיסטוריה באקול, מוסד יוקרתי. בלוך עיצב מחדש את ההיסטוריה ברוח מדעי החברה החדשים ובעיקר הגיאוגרפיה. אחרי לימודיו באקול ב-1909 הוא עבר , עדיין כמצוות התקופה, לברלין. עדיין אונ' ברלין והסמינר ההיסטורי שבה הוא ה-מקום שכל היסטוריון שמעריך עצמו מגיע אליו. שם הוא לומד את השיטות החדשות ואת חזית המחקר. במשך שלו שנים בין 1910-1913 הוא חוזר לצרפת וכותב את הדוקטורט שלו בהיסטוריה. ב-1914 , מלחמת העולם הראשונה, הוא מגויס לצבא הצרפתי ובמשך 4 שנות המלחמה , בין 1914-1918 הוא משרת כקצין ארטילריה בצבא הצרפתי. כמו שנראה יש לזה חשיבות. עם זאת הוא עדיין חוקר תוך כדי המלחמה בשדות הקרב בהם הוא נמצא. בביוגרפיה שלו רואים שלא משנה באיזה תנאים הוא נמצא הוא חווה את המלחמה מפרספקטיבה של היסטוריון.

ב-1915 למשל אחרי הקרבות הראשונים הוא מפרסם ספר שנקרא "יומן מלחמה" על התרשמותו והערכותיו לגבי המלחמה אבל בעיקר על ההתנסות שלו. איך חווית המלחמה, החיים בשדה הקרב משפיעים עליו ומשנים את דעותיו ועמדותיו גם ביחס להיסטוריה. הוא מנצל את החיים בחפירות כדי להרהר בתובנות חדשות שחוויות אלה מעניקות לו כהיסטוריון. למשל תופעת השמועות בזמן המלחמה. בלוך חשוף ועד גם לתופעה הזו של שמועות שונות ומשונות, אחד המחקרים המאמרים שיפרסם אותם ב-1921 עוסק בשמועות בשדה הקרב. הוא מעניין מאוד, אבל ברור שעניינו אינו רק השמועות והדינאמיקה- היכן בדיוק מתפתחות השמועות, מה טיבן, במה הן עוסקות בדר"כ. ברור שעניינו של היסטוריון עמוק יותר בתפקידן של שמועות או ידיעות מהסוג הזה בהיסטוריה. מעבר לכך כל חווית המלחמה בחפירות, בקרקע, הקרקע מאוד חשובה. בחפירות אנשים חיים בתוך האדמה. צורת חיים שמבחינתו כהיסטוריון שהתמחותו בימה"ב, והתמחותו העיקרית בחברה האגררית, הוא יכול לחזור בהיסטוריה מאות שנים אחורה לתנאי חיים של עייפות, קור, חרדה, חיים בלי כל אמצעי סניטציה. ההיסטוריון ממש חש עצמו כאיכר בימה"ב.

דוגמה שנייה שתעיד כיצד הוא מנצל את התנסותו במלחמה לתובנות חדשות: כקצין ארטילריה במלחמה הזו, מופיעים לראשונה כלי טיס וצילומי אויר.  בלוך שבודק את צילומי האויר כקצין ארטילריה גדודי מגלה פתאום שתצלומי האויר מספקים להיסטוריון פרספקטיבה יוצאת מן הכלל. מה שמגלים על תוואי הקרקע, טופוגרפיה, גיאוגרפיה. הוא אומר לעצמו- יש כאן אמצעים טכניים חדשים לגמרי שההיסטוריון המודרני צריך להשתמש בהם והוא אכן השתמש בהם במחקריו. כך ש-4 שנות מלחמת העולם האלה שעוברים על בלוך אולי מעכבים קצת את קידומו כהיסטוריון אבל בסופו של דבר הוא יודע לנצל אותם בצורה יצירתית מאוד בהמשך דרכו. ב-1919 עם תום המלחמה הוא מתמנה לפרופ' להיסטוריה באונ' שטרסבורג. שם, חבל שמסופח לצרפת, מוקמת אונ' צרפתית ונאספים בה כמה דמויות חשובות מאוד. אולי החשוב ביותר מבחינתו של בלוך הוא לוסיאן פברה Febvre . יחד איתו ועם חוקרים אחרים, סוציולוג בשם מוריס הלבווקס, יהודי שכסוציולוג כותב את הספר הראשון על הזיכרון הקולקטיבי. חשוב להבין שבאונ' הזו נוצר החיבור החשוב ביותר בין ההיסטוריה לבין מדעי החברה החדשים. גם משום שמדעי החברה באונ' הם בחזית. משום שזו אונ' חדשה, שמתקבצים בה אנשים צעירים יחסית, הם לא כבולים למסגרות ולמסורות ולמתודולוגיות מיושנות. כך שבמשך כ-15 שנים ויותר שבלוך ילמד באונ' בשטרסבורג הוא עם חבריו ישנו את ההיסטוריה, יפתחו אותה בכיוון שכבר עכשיו אפשר להגדירו כ"מדעי" במובן של מדעי החברה.

אם נחזור לעבודתו ויצירתו של בלוך עצמו, ב-1924 הוא מפרסם את ספרו הראשון. הספר שכותרתו "המלכים מחוללי הנס". הוא עוסק בתופעה אזוטרית למדי , מן מסורת חצי מאגית שהייתה קיימת גם בצרפת וגם באנגליה ועל פיה מלכי צרפת ומלכי אנגליה הייתה אמונה שהם יכולים לרפא מחלת עור – אם רק המלך נוגע בפצעים הם מתרפאים. קשה לחשוב על נושא יותר אזוטרי בהיסטוריה. בלוך מגדיר את ספרו כתרומה להיסטוריה הפוליטית של אירופה. זה מלמד אותנו משהו על סוג הנושאים שאותם חקר בלוך.

ניכרת דמותו האינטלקטואלית של בלוך על רקע המלחמה על העובדה שבשנות ה-20 היסטוריונים ברחבי אירופה ממש התאחדו וקיימו כנסים להשכנת שלום באירופה. האמונה שהאוזנחה היה שותף לה וגם בלוך הייתה שאם אנו ההיסטוריונים נדע להתגבר על המסורת הגרמנית של ההיסטוריה הלאומית, להתעלות מעל הסנטימנטים והפרקטיקה שמקמדת את הלאומיות אנו נגרום לקדמה שיתוף ושלום באירופה. בלוך היה פעיל בארגון כנסים כאלה. למשל ב-1928 הוא מארגן קונגרס באוסלו. הוא מייסד עם פברה כתב עת בשטרסבורג וכותרתו Annales . עד היום הוא קיים ונחשב לכתב העת ההיסטורי החשוב ביותר בצרפת ואולי בעולם כולו. לפחות בין 1929-1939 בלוך ופברה הופכים את אנאל לכלי לבטאון שבאמת סביבו מתאגדים כל ההיסטוריונים החדשים. ההיסט' שמאמצים את שיטותיהם ועמדותיהם שעליהם עוד נעמוד.

ב-1931 בלוך מפרסם מחקר שראשיתו הוא באותם תצלומי אויר. ספר על היסטוריה קרקעית של צרפת. על תוואי הקרקע בצרפת. מחקר שמגובה בהרבה מאוד צילומים וכאן כבר גם אפילו מהכותרת של הספר הזה אפשר לראות עד כמה הגיאוגרפיה, הסביבה, משמעותית וחשובה להיסטוריה מבחינתתו של בלוך. ב-1936 הוא מקבל מינוי בסורבון, באונ' בפריז, ועובר את שטרסבורג. ספרו החשוב ביותר- "החברה הפיאודלית" יוצא ב-1939. הוא עד היום נחשב לאחד המחקרים החשובים ביותר על החברה הפיאודלית. העובדה שהוא מתפרסם כמה ימים לפני פרוץ המלחמה בעייתית אך בכל זאת הובא לדפוס.

בלוך כבר בן 56 כשהמלחמה פורצת והוא מתנדב לשירות. הוא ממלא תפקיד של קצין אספקת הדלק של הצבא הצרפתי בצפון. הוא בין אלה שבסופו של דבר נמצאים בדנקרק באותו חוף מכותרים ע"י הצבא הגרמני והפינוי מדנקרק של צבאות אנגליים וצרפתיים, הוא בין אלה שמפונים. ב-1940. הוא מגיע עם החיילים לאנגליה וחוזר אח"כ לנורמנדי,צרפת. באותם חודשים בלוך שוהה עם חייליו שנסוגו מדנקרק וחזרו לצרפת בנורמנדי. בספר שיכתוב כמה שנים אח"כ "אפולוגיה להיסטוריה" הוא כותב:

" זה היה ביוני 1940.. בו ביום שנכנסו הגרמנים לפריז. באחד מגני נורמנדי שהשתרכו שם באפס מעשה אנשי המטה הכללי.. דשנו שוב ושוב בסיבות לאסון שנתרגש עלינו. האם ייתכן שההיסטוריה בגדה בנו? מלמל אחד מאיתנו. "

השאלה הזו שנשאלת בקרב קציני צבא שאיבדו את ארצם וצבאם, לא נותנת מנוח לבלוך כהיסטוריון. מה פירוש "האם ייתכן שההיסטוריה בגדה בנו?". האם יש אחריות כלשהי להיסטוריונים שחינכו את האומה במשך דורי דורות? שאולי הורידו את המורל או לא הכינו את העם למלחמה או לאסון? אנו נשאיר את השאלה באויר כי בלוך יחזור ויידרש לה. הספר כולו הוא מעין תשובה לאותה שאלה ששאל אחד הקצינים בנורמנדי- מהי ההיסטוריה? גם  הכותרת של הספר – אפולוגיה הגנה, לימוד זכות על ההיסטוריה או התנצלות בשמה, מעיד שזו שאלה שבזמן המלחמה מעיקה על בלוך. השאלה אם לתמצת אותה היא  – מהי ההיסטוריה? למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים היסטוריה?

ביוני 1940 זה מתרחש. בלוך שחוזר לביתו מתיישב וכותב במהירות הבזק , תוך חודש, ספר ששמו "המפלה המוזרה". הוא שוב מגיב מיד לאירועי המלחמה וכותב מחקר שהוא לא ממש היסטורי כי הוא עוסק במפלה של צרפת ההולכת ונמשכת. טענתו העיקרית בחיבור זה היא שהמפלה איננה רק צבאית אלא מוסרית ואינטלקטואלית. דברים רבים שקשורים לתרבות, לאומה, גרמו לכך שצרפת נכשלה והיא כעת כבושה דה פקטו ע"י גרמניה. כיהודי, מצבו של בלוך קשה במיוחד. אח"כ בא שלטון וישי והחלוקה בין הצפון והדרום. הוא בין המלומדים היחידים שבגלל יוקרתם ושמם מותר לו עדיין ללמד בוישי, למרות שהוא יהודי ולא מתכחש ליהדותו. הוא מלמד בשנים 1941-1942 באוניברסיטאות. הוא עוזב את פריז עם משפחתו ויש לו אפשרות באותן שנים קריטיות גם לעזוב את צרפת, משום שהוא מלומד והיסטוריון כל כך ידוע. אך הוא לא עוזב משום שהוא פטריוט ולוחם. במרץ 1943 הוא אף מתגייס לרזיסטנס. לתנועת המחתרת הצרפתית ופועל באזור ליון. אותו אזור בו קלאוס ברבי "הקצב" מרכז את הגסטפו. ממרץ 1943 עד מרץ 1944, במשך שנה שלמה, בלוך לא רק פעיל ברזיסטנס אלא הוא אחד האנשים המרכזיים והחשובים בכל הארגון המחתרתי הזה. הוא איש קשר מרכזי ומנצל את העובדה שהוא איש מבוגר ואף אחד אולי לא חושד בו. באותה שנה עזב את משפחתו וחי בסתר בזהות בדויה. במרץ 1944 התא המחתרתי שלו נחשף והוא נאסר ע"י הגסטפו. המאסר הזה חשוב כך שבעיתון הנאצי נותן לזה כותרת. יש משמעות לכך שמנהיג המחתרת הוא יהודי. היו עינויים בעקבות המאסר. במרץ 1944, חמישה חודשים לפני שחרור פריז. ביוני 1944 הוא מוצא להורג עם קבוצת אסירים אחרים.

מרק בלוך זכור לא רק כהיסטוריון אלא גם כפטריוט וכאדם שלא רק חקר ולימד את תולדות צרפת אלא ידע בשתי מלחמות להתנדב ולהתגייס ולפחות במלחמת העולם השנייה יהודי מבוגר בן 57, זה לא מנע ממנו לעשות את מה שהוא חש שהוא חייב לעשות. לכן הוא גם זכור כהיסטוריון שהמורשת שלו להיסטוריוגרפיה המודרנית היא לא רק בחיבוריו ההיסטוריים, אלא גם בחיבוריו על ההיסטוריה ובעיקר צריך להזכיר את "האפולוגיה על ההיסטוריה" שתת הכותרת שלו היא "מקצועו של ההיסטוריון". הספר הזה נכתב בעיצומם של ימי המלחמה. ב-1942-43. יתר על כן, הספר הזה לא גמור. הוא נגמר באמצע משפט. מרק בלוך הפסיק בעבודתו על הספר עם התגייסותו לרזיסטנס. הוא הספיק לשלוח את הספר פרקים פרקים לפברה בפריז. ברקע יש כמה בעיות- כתב העת "אנאל" ממשיך להתפרסם אבל ב-1941 לוסיאן פברה מבקש מבלוך שיסיר את שמו כעורך כי בלוך יהודי ותנאי של הגרמנים לפרסום האנאל בצרפת הוא שיהודים לא יופיעו, בוודאי לא כעורך. יש חליפת מכתבים קשה בין פברה ובלוך. פברה אומר- חובתנו להמשיך לקיים את כתב העת ובלוך שמסרב להשלים עם כך שבשל היהדות לא יוכל להחשב כעורך. בלוך ממשיך לכתוב מאמרים לאנאל אבל עושה זאת בעילום שם.

הוא כותב את הספר כתשובה לשאלה- האם ההיסטוריה בגדה בנו. ההרהורים שלו על ההיסטוריה מושפעים מהתקופה ההיסטורית בה הם נכתבים. במכתב שבלוך כותב במאי 1941, כשהוא מתחיל לכתוב את הספר "אפילוגיה להיסטוריה" הוא כותב לפברה "זמן רב לחמנו יחדיו למען היסטוריה רחבה יותר והומנית יותר". השאלה שאנו שואלים- למה בעצם בלוך מתכוון כשהוא כותב היסטוריה רחבה יותר והומנית יותר? הוא מסביר את הדברים גם בספר אך גם מממש אותם בעבודתו ההיסטורית. אנו ננסה לענות על השאלה הזו וזו תהיה התשובה של בלוך לאותו אדם ששאל האם ההיסטוריה בגדה בנו. ברור שבאותה שאלה בעצם אומר בלוך שהוא לא יודע מהי היסטוריה. מי שסבור שהיסטוריה יכולה להכין אותנו לאירועים כמו מלחמת העולם השניה ,כיבוש צרפת, לא מבין מהו תפקידו של ההיסטוריון. מה הוא יכול לעשות. זה לא שאלה שהיא חסרת משמעות בתקופה כי יש תיאוריות היסטוריות באותה תקופה. למשל המרקסיזם. כל המטריאליזם ההיסטורי של מרקס. תיאוריה שהתיימרה לגלות את חוקי ההיסטוריה, ומי שיודע את חוקי ההיסטוריה יכול גם לצפות את מהלכה והאירועים שבאים ומתרחשים. היסטוריונים מרקסיסטים בשנות ה-30-40 לא הייתה בעיה להסביר את הפאשיזם והנאציזם. ברור שבלוך איננו תופס כך את ההיסטוריה. כל הרעיון שאפשר להפוך את ההיסטוריה לפסבדו-מדע שהוא למעשה אידיאולוגיה פוליטית זה זר לרוחו ולזה הוא מתנגד השאלה ששאלה אותו החייל לגבי הבגדיה של ההיסטוריה ביטאה אי הבנה מהותית לגבי יכולת ההיסטוריון.

כמה עקרונות של בלוך: ההיסטוריה היא לא מדע פוזיטיביסטי. בצורה יותר קונקרטית- הוא מתנגד להיסטוריוגרפיה שמבוססת על מסמכים ותעודות רשמיות נוסח ראנקה. בלוך מתנגד להיסטוריוגרפיה שמבוססת על מסמכים כאלה משום שלהשקפתו התעודות אינן מתעדות את התופעות העיקריות בהיסטוריה. התעודות שאנו מוצאים בארכיונים הלאומיים בעיקר. התופעות העיקריות בהיסטוריה שהתעודות הרשמיות שרובן ככולן פוליטיות לא מתעדות את חיי היום יום של בני האדם הפשוטים. הן לא מתעדות את המושגים והמנהגים של איכרים למשל או של כל שכבות העם שלא כתבו. אפילו אם יש תעודות כלשהן על חייהם של פשוטי העם ואיכרים, הן בוודאי לא נמצאות בארכיונים הרשמיים והלאומיים ששם שומרים רק תעודות חשובות כמו חוזים, הסכמים של צווים מלכותיים וכו'. כלומר- כל מה ששייך לתופעות הכי פשוטות בהיסטוריה, מה חשבו והרגישו, ידעו ודמיינו, במה האמינו בני האדם לאורך ההיסטוריה, כל אלה לא נמצאים בתעודות. התעודות תמיד נכתבו ע"י השליטים או עבורם. לבלוך יש אמרה יפה- "שדות ללא סניורים הם שדות ללא היסטוריה". אם לא היה סניור שתיעד ורשם את שדותיו האריסים , הצמיתים לא השאירו שום עדות.

מטרתו של בלוך למשל בחברה הפיאודלית היא לכתוב את ההיסטוריה של השדות האלה והעובדים בהם. זו בעיה. יחסית להיסטוריון כמו ראנקה שכותב את תולדות האפיפיורים ויש לו כרכים רבים וכל מה שהוא צריך זה להגיע למקורות ולקרוא אותם, יחסית לעבודה של היסטוריון פוליטי כמו ראנקה שמתבסס על מסמכים דיפלומטיים, עבודתו של בלוך שבא לכתוב על איכרים בימה"ב היא עבודה קשה מאוד. אבל זה מחזיר אותנו לסיפור הראשון של בלוך על המלכים מחוללי הנס. לגלות מה חשבו ובמה האמינו, למה בכלל האמינו אותם אנשים פשוטים, זו שאלה קשה מאוד להיסטוריון. מסקנתו של בלוך ברורה מאוד- ההיסטוריון חייב לנצל כל פיסת מידע ובעיקר מידע לא כתוב ולא מתועד. מידע שהוא יכול לרכוש למשל מתצלומי אויר שחושפים תוואים של שדות שאולי מהקרקע לא רואים אותם. אבל בעיקר ההיסטוריון חייב להסתייע במדעי החברה החדשים. כאן תרומתו החשובה של בלוך ושל חבריו באסכולת אנאל, שאיגדה לא רק היסטוריונים אלא גם גיאוגרפים דמוגרפים סוציולוגים כמו הלבווקס כדי להפוך את ההיסטוריה לחלק ממדעי החברה החדשים.

בלוך אכן שקד על לימודי טכנולוגיה, אקולוגיה, ארכיאולוגיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה וכו'. חלק מהדיסציפלינות הללו כמקצועות אקדמאיים הם בעצם חדשים מאוד. לכן כשבלוך קורא להיסטוריונים ללמוד לפחות את השיטות של מדעי החברה החדשים, כוונתו היא שהם צריכים את כל מקורות המידע כדי להשיג את המידע הזה אותו הם מחפשים שכ"כ קשה למצוא אותו בתעודות. בלוך אישית התעניין בפסיכולוגיה של המונים, באופן ברור. מי שכותב על מלכים מחוללי הנס ורוצה להבין מדוע לאורך מאות שנים, לא רק שהייתה אמונה כזו אומר לנו בלוך- זה באיזהשהו מקום זה עבד. כנראה שצריך לדעת משהו על פסיכולוגיה של המונים או תודעה קולקטיבית (מושגים חדשים יחסית) כדי להבין תופעה זו.

עקרון שלישי שתסביר את החלק ה"הומני"- בלוך טוען ומיישם כי אנו כהיסטוריונים קודם כל עוסקים בחברה. זה נשמע כמעט פשוט ופשטני, ולנו מובן מאליו אולי. אבל בשנות ה-30 כשרוב ההיסטוריות עסקו במלכים מלחמות ודיפלומטיה, היסטוריה של אפיפיורים ולא מאמינים בלוך אומר- היסטוריה משמעותית רק כשהיא רלוונטית לחברה כולה. בספריו אין עיסוק באינדיבידואלים, בדמויות ספציפיות של מלך זה או אחר או גיבור היסטורי כלשהו. בלוך לא כתב בכל מחקריו על ההיסטוריה של צרפת אף מחקר ביוגרפי, הוא סילק מההיסטוריה את דמויות הגיבורים. הוא לא חשב שהם חשובים כי החברה כולה חשובה. אפילו כשהשתמש בפסיכולוגיה אמר- אני מתעניין בפסיכולוגיה חברתית ולא בפסיכולוגיה של "האני". הוא קרא את פרויד וטען שזה לא רלוונטי להיסטוריונים. הוא אמר "אני חש בנוח יותר בחברת איכרים מאשר בחברת נסיכים". התחושה היא שזה מה שמעניין אותו. זה הרבה יותר קשה כמו שאמרנו להבין איכרים בימה"ב מאשר מלכים.

זוהי היסטוריה מטריאליסטית אבל לא דטרמיניסטית. ההיסטוריון יכול לקבל נתונים גם מנתונים שקיימים- גיאולוגים למשל, זואולוגים, חוקרי צמחיה ויער וכו'. הוא עבד בשיתוף פעולה עם חוקרים בהידראוליקה למשל. הוא קודם כל אוסף את הנתונים המטריאלים של הסביבה בה חיים בני אדם- אקולוגיה . כשאתה חוקר שדות צריך להבין במחזורי גידולים, יבולים וכו'. אבל המטריאליזם הוא כאמור לא דטרמיניסטי. בניגוד למרקס שהמטריאליזם הפך למדע מדויק, כאילו גילו את חוקי ההיסטוריה. בלוך משאיר מקום למקריות בהיסטוריה. משאיר מקום לבני אדם, ליוזמה חופש והחלטות, אבל גם אירועים מקריים אחרים. הוא מדגיש שההיסטוריה היא תמיד סיפורם של בני אדם בסביבה ולא סיפורה של הסביבה עצמה. אנו לא עוסקים בשדות כשלעצמם אלא באיכרים שעובדים בשדות. בלוך דימה עצמו לטורף, הוא אמר- אני כמו טורף אבל טורף שמה שאני הולך אחריו זה בני אדם. איפה שאני מרגיש שיש שרידי אדם שם אני מרחרח.  אני לא עוסק באקלים, אני עוסק בהתאקלמות. איך בני אדם מגיבים לשינויים באקלים.

הדגש אצל בלוך, גם שהוא היסטוריון מאוד מטריאליסט ומתחיל מהיסודות החומריים של החיים, הוא תמיד על בני האדם ולא על המציאות המטריאלית. מכאן נובע רעיון נוסף שלו. בלוך חרד מאוד מהמגמות הלאומיות בהיסטוריה. הוא לא אהב היסטוריה פוליטית, הוא הדגיש את ההיסט' החברתית. מה שמאפיין היסט' חברתית בימה"ב בעיקר, היא העובדה שהיא לא מוגבלת ולא מוכתבת ע"י גבולות מדיניים. אמנם יש איכרים צרפתיים ואנגליים ויש הבדלים מסוימים ביניהם. אך אומר לנו בלוך- ההבדלים הללו רובם ככולם מאוחרים. גם מתוקף העובדה שכולנו מכירים אותה מההיסטוריה שהגבולות המדיניים והאפיונים המדיניים, אפילו שפה לאומית הם תופעות מאוד מאוחרות בהיסטוריה. בעוד שלאורך רוב ימה"ב במשך מאות שנים ההבדלים הלאומיים או הפוליטיים האלה היו חסרי חשיבות. החברה הפיאודלית הייתה אוניברסאלית בכל רחבי אירופה. לכן הוא קורא להיסטוריונים שחוקרים את ההיסטוריה גם של ארצותיהם, אתה צריך אם לא לכתוב היסטוריה אוניברסאלית לפחות לכתוב היסטוריה השוואתית. אל תסתפק אך ורק בהיסטוריה אנגלית, אתה חייב להשוות אותה להיסטוריה צרפתית או אחרת.

הקריאה להיסטוריה השוואתית היא גם בעלת משמעות פוליטית בהקשר בה נאמרה- אירופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. המחשבה של בלוך שהמסורת ההיסטוריוגרפית שהתמקדה כ"כ בלאומיות ותפסה את ההיסטוריונים כמשרתי הלאום, שאמונים על גיבוש הזהות הלאומית וביסוס תכניות החינוך וכו'. מבחינתו של בלוך כאן ההיסטוריונים בגדו בייעודם. הם הפכו משרתי האידיאולוגיה הלאומית והתוצאות היו קטסטרופליות. בלוך הרבה לעסוק בשאלת הלאום, הוא לא זלזל כהיסטוריון צרפתי. בלוך ראה עצמו קודם כל כצרפתי ולא כיהודי. הוא לא התנכר לזהותו היהודית, אבל גם לא השתייך לקהילה יהודית מוגדרת. הוא היה פטריוט צרפתי ואפילו בתקופה מסוימת בשנות המלחמה (השנייה) היו לו כמה התבטאויות לא סימפטיות שיש להפריד בין יהודי צרפת ליהודים אחרים (יהודים שהגיעו לצרפת כפליטים). הוא טען לקדימות והעדפה של יהדות צרפת על יהודים אחרים. לא הייתה סולידריות עם יהודים נרדפים אחרים (טרם ההבנה של גודל האסון).

גם כשהוא כותב היסטוריה הוא לא מאפיין את האופי הצרפתי במושגים לאומיים.  הוא אמר שמי שצרפתי בעיניו הוא מי שזוכר את ז'אן דארק ואת הטקס בקתדרלה של ריימס. אם נחזור להיסטוריוגרפיה הוא ראה בהיסטוריה כאיפיונים משותפים של בני אדם וראה שיש הרבה יותר במשותף לאיכרים ברחבי אירופה מאשר איכרים גרמניים לסניורים גרמניים. ההיסטוריוגרפיה שלו היא כמעט תמיד אופקית, חוצה גבולות וחוצה ארצות ומשווה תמיד על פני אזורים נרחבים מאוד. גם המלכים מחוללי הנס לכאורה יכלו לעסוק במלכי צרפת. הוא השווה את המלכים מחוללי הנס לצרפת כדי להמשיך ולשמור על העניין ההשוואתי.

ההיסטוריה של בלוך נובעת תמיד מבעיה. מבחינתו השאלה הראשונה שההיסטוריון שואל היא השאלה המשמעותית שקובעת כבר את המחקר והבעיה שההיסטוריון יוצא לחקור היא זו שמתווה בסופו של דבר את המתודה שהוא חוקר. ההיסטוריה מבחינתו איננה מנדבת אינפורמציה, איננה לקט של ידיעות ועובדות. ההיסטוריה מצידה, אולי כתשובה לאותו חייל, לא נותנת לנו תשובות. עלינו לשאול את השאלות הנכונות. שאלה כמו האם ההיסט' בגדה בנו היא שאלה לא נכונה. בלוך מדמה את ההיסטוריון לשופט חוקר שחוקר למשל מקרי רצח . הכל תלוי בשאלות שאתה שואל. אם אתה מגיע לזירת הפשע יש את הממצאים אבל הדבר החשוב ביותר זה לשאול את השאלות הנכונות. זה רק כדי להבדיל את זה שחוקר מזה שסתם מנסה לחפש ולמצוא. הוא אומר שאתה לא יוצא אל ההיסטוריה כדי לגלות את האמת והחוקים אלא תמיד צריך להעמיד שאלות קונקרטיות ולחפש את תשובותיהן.

בשאלה לגבי האם ההיסטוריה הוא אמן או מדען, לבלוך יש תשובה אחרת – בין האמן והמדען יש את ה"אומן". בעל מלאכה או מקצוע. לא מספיק רק לדעת לייצר את הנבל אתה צריך שתהיה לך את הרגישות למגע ולצליל. גם בלוך יודע ואומר שההיסטוריון חייב שתהיה לו מעל הכל את הרגישות הזו כמו הטורף, שהיסטוריון צריך להיות קרוב מאוד וקשוב מאוד לחוויות אנושית של בני האדם הפשוטים. זה שבלוך אומר על עצמו שהוא חש יותר בנוח בקרב איכרים מאשר בקרב נסיכים זה עוד ביטוי לכך שההיסט' מכשיר את עצמו לתפקידו לא רק באונ' אלא יש לצאת לחיים, לשדות, להתרועע עם בני אדם ולקבל את הרגישויות החשובות.

ההיסטוריון מביא את הטבע שלו אבל צריך לנצל את התנאים האלה להשוואה- כמו שהשווה בין החיים בחפירות לחיי האיכר בימה"ב. לכן בלוך לא רק ייצר תיאוריות על ההיסטוריה ועל מקצועו של ההיסטוריון אלא אפשר לראות שלאורך כל חייו הוא ניסה לממש את הרעיונות שלו. זו הייתה מציאות החיים בה ההיסטוריון מכשיר עצמו לתפקידו. תרומתו של בלוך איפוא להיסטוריוגרפיה ולהיסטוריה היא הרבה יותר מאשר בספריו. דיברנו על דמותו, על הדימוי של בלוך. כשבוחנים את מעשיו ופעילויותיו אפשר אפילו לומר שזה לא יכול להיות מודל כי מעטים מאוד אם בכלל יכולים לממש קבעה מודל אידיאלי בהיסטוריוגרפיה. נדיר מאוד למצוא בקרב ההיסטוריונים או בקרב אנשי מדע אנשים כמו בלוך. מעבר לאלה, התרומה ההולכת לנמשכת באמצעות אנאל והיסטוריה חברתית והספרים שהוא כתב.

לסיכום, במקרה של בלוך יש לנו דוגמה חריגה ומופתית של היסטוריון שטרם להתפתחות ההיסטוריה גם בחייו ובעיקר במותו.

___________________________________________________

סיכום מספר 2:

מארק בלוך (1886-1944) וההיסטוריה המדעית

מארק בלוך היה אדם שמבחינתו הכתיבה ההיסטורית הייתה רק חלק מתחושה יותר עמוקה של ההיסטוריה ומעורבות באירועים ההיסטוריים. מארק בלוך היה אינטלקטואל שמעורב באירועים ההיסטוריים.

מי היה בלוך ?

מארק בלוך היה יהודי שנולד בליון. אביו היה פרופסור להיסטוריה עתיקה בסורבון כך שמראשית דרכו ייעודו היה די ברור. הוא היה תלמיד מוכשר, למד גיאוגרפיה והיסטוריה. הוא עיצב את ההיסטוריה ברוח מדעי החברה ובעיקר הגיאוגרפיה. לאחר לימודיו הוא עבר לברלין. הוא לומד את השיטות החדשות ולאר מכן הוא חוזר לצרפת וכותב את הדוקטורט שלו בהיסטוריה. ב-1914 הוא מגויס לצבא הצרפתי ובמשך המלחמה הוא משרת כקצין ארטילריה בצבא הצרפתי. הוא ממשיך לחקור וחווה את המלחמה כמו היסטוריון. הוא מפרסם ספר שנקרא "יומן מלחמה" על ההתנסות שלו במלחמה. הוא מהרהר על התובנות החדשות שההתנסויות האלה מעניקות לו כהיסטוריון. הוא כותב על תופעת השמועות. עניינו לא רק בשמועות ובדינאמיקה שלהם אלא עניינו עמוק יותר בתפקידן של שמועות או ידיעות בהיסטוריה. הוא רואה כיצד הוא יכול לחזור בהיסטוריה לתנאי חיים של קור וחרדה ויכול להרגיש עצמו כאיכר ימי הביניים. כקצין ארטילריה במלחמה שבודק את צילומי האוויר והוא מגלה שהם מספקים להיסטוריון פרספקטיבה יוצאת מהכלל. שנות מלחמת העולם אולי מעכבות את קידומו כהיסטוריון אך הוא מנצל אותם בהמשך דרכו.

ב-1919 הוא מתמנה לפרופסור להיסטוריה בשטרסבורג, חבל שמסופח לצרפת, ומתקבצים בה מספר דמויות חשובות וביניהן – לוסיין פברה (febre). יחד עם פברה וסוציולוג בשם מוריס הלבווקס הוא מעביר את זמנו באוניברסיטה. שם נוצר החיבור בין ההיסטוריה למדעי החברה החדשים. במשך כ-15 שנים בלוך מלמד באוניברסיטה ועם חבריו הוא משנה את ההיסטוריה ומפתח אותה לתחום מדעי במדעי החברה. ב-1924 הוא מפרסם את ספרו הראשון שכותרתו "המלכים מחוללי הנס" שעוסק בתופעה אזוטרית – למסורת שהייתה קיימת בצרפת ובאנגליה ולפיה הם יכולים לרפא מחלת עור בעזרת מגעם. התופעה הייתה מאוד שולית ולא חשובה. בלוך הגדיר את ספרו כתרומה להיסטוריה הפוליטית של אירופה. כבר במחקר הזה גיבורי המחקרים הם לא המלכים אלא ההמונים שמאמינים בהם. באותן שנים הוא כותב מאמרים רבים. הוא מגויס, על רקע המלחמה והאמונה שההיסטוריונים יכולים להתגבר על המסורת של ההיסטוריה הלאומית, להיות פעיל בארגון כנסים של היסטוריונים.

יחד עם פברה הוא מייסד כתב עת בשם "annales" שנחשב עד היום לכתב העת ההיסטורי החשוב ביותר בצרפת ואולי בעולם כולו. בלוך ופברה הופכים את כתב העת לכלי לכלל ההיסטוריונים.

ב-1931 הוא מפרסם מחקר שמבוסס על תצלומי האוויר של המלחמה על ההיסטוריה הקרקעית של צרפת. ב-1936 הוא מקבל מינוי לאוניברסיטת פריז ושמה הוא יושב בשנותיו האחרונות של חייו. ב-1939 מפרסם את ספרו הידוע והחשוב ביותר על החברה הפיאודלית, שנחשב עד היום כחשוב ביותר במחקר על הפיאודליזם.

במלחמת העולם השנייה הוא משמש כקצין אספקת הדלק של הצבא הצרפתי בצפון. הוא בין אלה שנמצאים בדנקרק בחוף מכותרים על ידי הצבא הגרמני. הוא בין אלה שמפונים מדנקרק ב-1940 והוא מגיע עם החיילים לאנגליה וחוזר אח"כ לנורמנדי בצרפת. בספר שיכתוב כמה שנים אחר כך "אפולוגיה על ההיסטוריה". הוא תוהה האם יש אחריות להיסטוריונים למלחמה שחינכו את האומה. כותרת הספר כהגנה על ההיסטוריה מעיד כי זאת שאלה שבזמן המלחמה מעיקה על בלוך – למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים היסטוריה. ביוני 1940 בלוך חוזר לביתו וכותב תוך חודש ספר שכותרתו "המפלה המוזרה". טענתו העיקרית בספר היא שהמפלה איננה רק צבאית אלא מוסרית ואינטלקטואלית. כיהודי מצבו של בלוך קשה במיוחד והוא בין המלומדים היחידים שממשיך ללמד בצרפת באוניברסיטאות. הוא עוזב את פריז עם משפחתו ויש לו אפשרות לעזוב את צרפת משום שהוא מלומד ידוע אך הוא לא עוזב.

הוא פועל במחתרת באזור ליאון וממרץ 1943 עד מרץ 1944 הוא פעיל במחתרת כאיש מרכזי וחשוב בארגון. הוא נאסר על ידי הגסטאפו אחר כך ומאסרו חשוב ומפורסם בעיתון הנאצי. הוא מעונה וביוני 1944 הוא מוצא להורג כמה שבועות לפני שחרור פריז.

מארק בלוך זכור לא רק כהיסטוריון אלא כפטריוט וכאדם שלא רק חקר ולימד את תולדות צרפת אלא גם ידע בשעות הצורך להתגייס ולהתנדב לצבא. הוא זכור כהיסטוריון שהמורשת שלו להיסטוריוגרפיה המודרנית היא בחיבוריו על ההיסטוריה ולא רק על אירועים היסטוריים.

הספר "אפולוגיה על ההיסטוריה" נכתב בעיצומה של המלחמה ולא היה גמור. הוא שלח אותה לפני שגמר אותו לפברה. כתב העת אנאל ממשיך להתפרסם אבל פברה מבקש להסיר את שמו של בלוך כעורך משום היותו יהודי. הוא כתב את הספר כתשובה והוא מושפע מאוד מהאירועים שקורים באותה תקופה. במכתב שהוא כותב במאי 1941 לפברה הוא כותב כי הוא נלחם למען היסטוריה רחבה והומאנית יותר.

למה הכוונה בהיסטוריה הומאנית ורחבה ?

בלוך אומר כי הוא לא יודע מה זה היסטוריה. מי שסבור שההיסטוריה יכולה להכין את האדם לאירועים כמו מלחמת העולם לא מבין מהי ההיסטוריה ומה תפקידו של ההיסטוריון. זו לא שאלה חסרת משמעות בתקופה כי יש תיאוריות היסטוריות באותה תקופה כמו המרקסיזם. בלוך איננו תופס את ההיסטוריה כמשהו שהוא מעין מדע פוליטי ולכן השאלה של האם ההיסטוריה בגדה בנו היא הבנה מהותית לגבי מהי ההיסטוריה.

עקרונות ההשקפה ההיסטורית של בלוך

  1. ההיסטוריה איננה דבר פוזיטיביסטי. הוא מתנגד להיסטוריוגרפיה שמתבססת על מסמכים ותעודות רשמיות נוסח ראנקה משום להשקפתו הן אינן מתעדות את התופעות המרכזיות בהיסטוריה. הן אינן מתעדות את חיי היום-יום של בני האדם הפשוטים. כל מה ששייך לתופעות הפשוטות בהיסטוריה – מה חשבו, האמינו וכו' – לא נמצא בתעודות הרשמיות. התעודות נכתבו על ידי השליטים או עבור השליטים. עבודתו של בלוך בכתיבה על איכרים בצרפת היא עבודה קשה מאוד מכיוון שקשה להבין במה האמינו ומה חשבו האיכרים. ההיסטוריון חייב לנצל כל פיסת מידע ובעיקר מידע לא כתוב ולא מתועד, מידע שיכול לרכוש מתצלומי אוויר לדוגמה.
  2. ההיסטוריון חייב להסתייע במדעי החברה החדשים. הפיכת ההיסטוריה לחלק ממדעי החברה החדשים. בלוך עושה זאת באמצעות כתב העת שלו. כשבלוך קורא להיסטוריונים ללמוד את השיטות של מדעי החברה החדשים כוונתו היא שהם צריכים לנצל את מקורות המידע בכדי להשיג את המידע שהם מחפשים. הוא אומר כי הם צריכים ללמוד את התורות החדשות וליישמם בכתיבת ההיסטוריה שלהם.
  3. בלוך טוען שההיסטוריונים עוסקים קודם כל בחברה. בשנות ה-20 ובשנות ה-30 כשרוב ההיסטוריות היו פוליטיות, בא בלוך ואומר שהיסטוריה משמעותית היא היסטוריה של החברה כולה. בכל ספריו של בלוך אין עוסק באינדיבידואלים. בלוך לא כתב אף מחקר ביוגראפי. הוא סילק את הגיבורים והשאיר רק את החברה. הוא התעסק בפסיכולוגיה חברתית ולא בפסיכולוגיה של האני.
  4. היסטוריה מטריאליסטית אבל לא דטרמיניסטית. הוא מתחיל בסביבה הגיאוגרפית ומהנתונים הגיאוגרפים. הוא אוסף את הנתונים המטריאליסטים. בלוך משאיר מקום למקריות בהיסטוריה. הוא מדגיש שההיסטוריה היא תמיד סיפורם של בני אדם בסביבה ולא סיפורה של הסביבה עצמה. אנו לא עוסקים בשדות אלא באיכרים שעובדים בשדות. בלוך עסק תמיד בבני האדם ולא בסביבה.
  5. בלוך חרד מאוד מהמגמות הלאומיות בהיסטוריה. הוא לא אהב היסטוריה פוליטית אלא היסטוריה חברתית. מה שמאפיין היסטוריה חברתית בימי הביניים היא העובדה שהיא לא מוגבלת או מוכתבת על ידי גבולות מדיניים. הוא אומר שההבדלים המדיניים ואפילו השפה הלאומית הם תופעות מאוחרות בהיסטוריה בעוד שבימי הביניים לאורך מאות שנים ההבדלים הלאומיים והפוליטיים היו חסרי חשיבות. החברה הפיאודלית הייתה אוניברסאלית. הוא קורא להיסטוריונים שיחקרו את ההיסטוריה ההשוואתית כלומר לא להסתפק רק בהיסטוריה אנגלית אלא להשוות אותה להיסטוריה צרפתית לדוגמה. הקריאה להיסטוריה השוואתית היא קריאה פוליטית אחרי מלחמת העולם הראשונה והמחשבה שלו שהמסורת ההיסטוריוגרפית ששירתה את הלאומיות בגדה בייעודה בכך שהפכה למשרתי הלאומיות. בלוך ראה את עצמו קודם כל כצרפתי ולא כיהודי. הוא נמנע מאפיונים לאומיים והוא האמין שהאופי הלאומי הוא תרבותי היסטורי. ההיסטוריה שלו התמקדה בהתנסויות חברתיות של בני אדם בימי הביניים. ההיסטוריוגרפיה שלו הייתה חוצת גבולות ומדינות.
  6. ההיסטוריה של בלוך היא היסטוריה שנובעת מבעיה. מבחינתו השאלה הראשונה של ההיסטוריון היא השאלה שקובעת את המחקר והבעיה שההיסטוריון יוצא לחקור היא שמתווה את המתודה שלו. ההיסטוריה איננה לקט של תעודות. ההיסטוריה לא נותנת תשובות ואנו צריכים לשאול את השאלות הנכונות. הוא מדמה את ההיסטוריון לשופט חוקר. חשוב לשאול את השאלות הנכונות ולדעת מהן הבעיות המהותיות.
  7. בלוך אומר כי ההיסטוריון הוא בעל מלאכה. הוא מדמה את עצמו לייצרן של נבל שזה לא מספיק רק לדעת לבנות ולייצר את הנבל אבל אתה צריך את הרגישות למגע ולצליל. להיסטוריון צריכה להיות אינטואיציה. להיסטוריון חייבת להיות רגישות לחוויות אנושיות של בני אדם פשוטים. ההיסטוריון מכשיר את עצמו לא רק באוניברסיטה אלא גם בחיים עצמם. ההיסטוריון מביא את כישוריו להתנסויות הללו. בלוך לא רק יצר תיאוריות על ההיסטוריה אלא לאורך כל חייו הוא ניסה לממש את רעיונותיו.

תרומתו של בלוך להיסטוריה היא הרבה יותר מאשר בספריו. כשלוקחים את כל המכלול של דמותו, מעשיו ופעילותיו בנוסף על ספריו, אפשר לומר שהדוגמה האישית שנתן כאדם קבעה דימוי או מודל אידיאלי בהיסטוריוגרפיה. נדיר מאוד למצוא אנשים כמו בלוך. התרומה ההולכת ונמשכת באמצעות ספריו וכתב העת שלו ממשיכה עד היום.

הדוגמה של בלוך כהיסטוריון שתרם להתפתחות המקצוע לא רק בחייו ובעבודתו אלא גם במותו.

מודעות פרסומת

בחינה

שלושה חלקים.

חלק א' – חיבור של כ-6 עמודים. משך הזמן המומלץ – כשעה וחצי. 40 נקודות. חיבור שהשורה הראשונה כבר כתובה בו. ידון במרכז מה שעשינו בקורס.

נועד להפגין גם ידע וגם ניתוח. מבלי להגיד יותר מדיי, עוסק בליבה של מה שעשינו. איזו אמירה אינטגרטיבית. נידרש להתייחס לכמה היסטוריונים וגם לכמה גישות ודרך זה להגיד משהו על מה שלמדנו בקורס. זה אמור להיות פשוט ובלי התחכמויות. מקום להתבטאות אישית.

החלק השני – שעה – 40 נקודות – 4 שאלות מתוך בחירה. יכולות להיות למשל מה היסטוריון א' אמר על סוגייה ב'; או סוגיות השוואתיות בקשר לדגשים של היסטוריונים לגבי סוגיות. עוד שאלות – מה יכול היה היסטוריון א' לומר על סוגייה ב', שהיא סוגייה ישראלית אקטואלית ומוכרת. אלה שאלות שנועדו לא רק להפגין ידע, אלא הפנמה וניתוח של ההיסטוריונים שלמדנו.

חלק ג' –  מושגים. לבחור 5 מושגים מתוך בחירה. במספר שורות, להסביר כל מושג במספר שורות. 20 נקודות. או היסטוריון, או סוגייה היסטוריוגרפית. דברים מצומצמים ומוגדרים. למקם את המושג בתוך ההקשר הרחב של הקורס כפי שלמדנו של התפתחות הדיסציפלינה ההיסטורית.

במהלך הסמסטר פנו אליו בנוגע לחיבור על ז'אן ד'ארק. הרעיון הוא לא לדעת בכל רגע נתון מה היא עשתה, אלא את הכתיבה עליה בהקשר של הקורס. ההבנה מה עשתה הכתיבה על סוגייה מסוימת.

מושגים משנים קודמות –

"האומות הן מחשבות האל" – (ראנקה)

"המדינה בתור מעשה אומנות" – (בורקהארט)

"העם" במהפכה הרפתית – (מישלה)

"האסכולה הירושלמית" (תולדות העם היהודי)

"טבח החתולים הגדול" (דארנטון)

"התנצרותו של קונסטנטין" (גיבון)

"המלכים מחוללי הנס" (בלוך)

סיכום מקוצר של הקורס

  1.        I.      אדוארד גיבון –  1793-1737

      שייך לתנועת ההשכלה והנאורות של המאה ה-18. נחשב למניחי היסודות של הדיסציפלינה ההיסטורית.

      תקופה טרום ההיסטוריוגרפיה המודרנית. לאחר 1000 שנה של ציוויליזציה נוצרית התנוונה ההיסטוריוגרפיה והפכה להיות היסטוריה דתית.

      גיבון לא רק היסטוריון גדול אלא סופר גדול. גם לאחר שהתיאוריות שלו הופרכו הוא נחשב להיסטוריון גדול.

      הגיע ממשפחה פרוטסטנטית. למד באוקספורד – לא לומד כלום. החליט להמיר את דתו ולהפוך לקתולי. הנהלת אוקספורד רעמה והורחק. אביו שלח אותו ללוצרן בשוויץ כדי לקבל חינוך קלוויניסטי. הוא הופך לאתיאיסט.

      ב-1764 – יוצא למסע הגדול שכל אצולת אנגליה יוצאת אליו, המסע אל אירופה הקלאסית.

      הוא מנהל יומן מסע,. במסע הוא חווה התגלות ומקבל את הרעיון לכתוב אודות התדרדרות ונפילתה של רומא. הוא מקבל את הרעיון לאחר שהוא רואה את הנזירים בתפילת הבוקר שלהם במקדש זאוס באולימפיה (מקדש יופיטר).  הוא שואל את עצמו כיצד אימפריה רומית נפלה לדת של עניות. הספר מתחיל בחקירה של העיר ולא האימפריה.

      כרך ראשון – היסטוריה של רומא, בהמשך הוא מבין שהסיפור לא יכול להיות שלם עם נפילת העיר ב-476, אלא חייבים לחקור את הנפילה של האימפריה כולה.

      בינתיים – אביו נפטר. הוא עובד בפרלמנט. הוא יוצא מחובות אביו. קונה בית. חיי חיים צנועים.  ומוציא את חיבורו אשר מפתיע תא חבריו ועמיתיו לעבודה ומצליח מאוד. הוא ממשיך לחקור ולכתוב.

      הוא ממשיך בלתאר את שקיעתה של האימפריה שמתחלקת לשני חלקים ומשתרע על 1200 שנה. כמו כן, לא מוגבל גיאוגרפית. הוא מסביר על הפלישות הברבריות, רומא המזרחית, מפגש האסלאם.

      הוא מתמודד עם השאלה – מדוע נפלה האימפריה? טקיטוס כבר מתייחס בכתביו על שקיעתה של רומא, כמובן לא נפילתה. גיבון עונה על השאלה שהאימפריה הרומית מוכרחה ליפול על מנת שהאימפריה הנוצרית יכולה לעלות. היא תקום על יסודות הפוליטיים שלה ולא הרוחניים.

        אוגוסטינוס – נפילת האימפריה נובע מחוסר הערכים הדתיים. הרומיים האמינו בערכים גבריים-צבאיים (Virtue)

      מונטסקייה – איש המדע המודרני טען שהאימפריה נפלה כי גדלה יותר מדי. גיבון מכבד ומתייחס ברצינות למונטסקייה.

      1776 –  באותו זמן שהוא כותב את הספר על האימפריה הרומית, מנסה אמריקה להשתחרר מהאימפריה הבריטית ויש סערה בפרלמנט הבריטית. חברים מהאסכולה של גיבון בעד שחרור. השאלות שגיבון מעלה על האימפריה הרומית למעשה שאלות מאוד אקטואליות.

       גיבון כבן אדם נאור המאמין בקיום הרציונאל בבני-אדם. חולק את תפיסתו של קאנט לגבי השכלה ותבונה. כמו כן, אדם סמית מאמין שהאדם הוא רציונאל אך גם אגואיסט.

      גיבון מבין שהאימפריה נכבשה על-ידי ברברים מבחוץ, אך הוא טוען שהאימפריה מבפנים על-ידי הנצרות. החיים החילוניים מתחלפים בחיים דתיים. החיים הם לא כאן ועכשיו אלא אחרי המוות.

      התנצרותו של קונסטנטין – גיבון מפיל עליו את כלל האשמה. קונסטנטין מעביר את הבירה לקונסטנטינופול ומתנצר. כל האימפריה מתנצרת ומקדשיה הופכים לכנסיות.

      תשובת גיבון לשאלת הנפילה – ברבריזם ודת.

      פרקים שלמים בספר עוסקים בכיבוש הברברי.

      רומן המצאה המאה ה-18 – גיבון מאמין שרומן הינו הסיפורת השכיחה ביותר. החידוש של גיבון שהגיבור אינו אדם אלא תרבות שלמה. הוא משלב את הפסיכולוגיה, פילוסופיה עם טכניקה שהוא לומד מכותבי רומנים חדשים.

      גיבון מתנגד לדת ולאמונה בחיים אחרי. הוא חי בתקופה שהאדם לבד בעולם. מבחינת גיבון, רומא הפגאנית הייתה התקופה המאושרת בתולדות האנושות. כל הכתיבה שלו נועדה להבהיר שאת כל המידע על עצמנו נוכל למצוא בהיסטוריה שמלאה בסיפורים אישיים, ולא בכתבי הקודש.

      היסטוריה נועדה להרחיב את האופקים האינטלקטואליים שלנו. הוא מסיים את ספרו שהוא פונה אל קוראיו הנמצאים בתקופה לפני המהפכה הצרפתית. גיבון מכיר בציבור ויודע שיש קהל משכיל המוכן לקבל את דעותיו.

      ההיסטוריון היחיד שקוראים היום.

      גיבון לא ביצע שום מחקר מקורי בניגוד להיסטוריונים מהמאה ה-19. הוא כתב על סמך מקורות משניים – תיאולוגיים, ספרים וכן. את כל ההערות המדעיות, המחקריות הוא שומר להערות שוליים וכותב את ספרו בסגנון של רומן.

 

  1.     II.      לאופולד רנקה –  1795- 1886

      תקופה של כיבושים, נפוליון, המהפכה הצרפתית.

      התפתחות הדיסציפלינה יחד עם התפתחות האידיאולוגיה הלאומית – Nation. צרפת, אנגליה, גרמניה וכן. הצורך בלהוכיח את הלגיטימציה של גבולות נדרשת חקר היסטורית. בתחילת המאה ה-19, חקר ההיסטוריה הופך מתעסוקה בשעות הפנאי כמו אצל גיבון, לתחום אקדמי באוניברסיטאות ברחבי אירופה. מתחילים לאסוף ולאגור תעודות בגרמניה. כתבי-עת להיסטוריה לאומית בצרפת. קהילות מדעית נוצרות ותרבות חדשה. צריך לבדוק את ההיסטוריונים שצריכים לשרת את המטרה הלאומית ומצד שני יש להם גם אתוס שבו הם צריכים לומר את האמת ולא את האמת של השליט כאשר זו מתאימה לו. כל ילד לומד היסטוריה בבית ספר.

      מה תפקידם של היסטוריונים בבניית האומה? כן בעצם נמצאת חשיבותו של רנקה. היסטוריון זה מנסה להקנות כלליים אתיים ופוליטיים לדרכו של ההיסטוריון.

      רנקה – משפחה דתית-פרוטסטנטית. לומד פילולוגיה וכותב תזה על תוקידידס. הוא לומד מהספרים של וולטרסקוט ומגלה שהוא לא מהימן. משם הוא מגיע למקורות הראשוניים ומגלה שהרבה יותר מעניין ללמוד מהם.

      1824 – מפרסם ספר ראשון "תולדות העמים הרומניים והגרמניים". כבר בתחילת הספר הוא קובע שעליו לדווח ולא להתבסס על מיתוסים. רנקה כותב בתגובה לכותבים של הרנסנס שכתבו בצורה מאוד לאומית.

      1825 – בעקבות ההצלחה של הספר מתמנה לראש חוג באוני. "הומבולד" בברלין. הוא מגלה 48 כרכים של שגרירי ונציה של חצר הוותיקן. רנקה מאושר, הוא יכול לחקור היסטוריה כמו שהוא אוהב. עבודותיו המשמעותיות כגון "תולדות האפיפיורים" נעשו הודות למסמכים אלו. רנקה לא יעזוב את ברלין עד מותו. הוא יוותר על הפרופסורה, אך הוא ימשיך לכתוב עד למותו. הוא כותב ספרים על תולדות צרפת, גרמניה, פרוסיה וכו'. עד מותו רנקה יכתוב כ-60 ספרי היסטוריה שונים.

      בניגוד לגיבון – כתב רנקה היסטוריה על בסיס מקורות היסטוריים.

      עיקרון ראשון בעבודתו – הוא רואה בהיסטוריה תחום של חקירה מדעית, אובייקטיבית. היסטוריון חייב להיות נייטרלי מבחינה דתית, מעמדית ופוליטית. הדרך היחידה הינה לדבוק במקורות – שורש מדת הפרוטסטנטיות שלו, הדבקות בכתבים כמו הדבקות בכתבי הקודש. דהיינו, השגרירים הונציאנים כותבים את מה שהם באמת רואים וללא הטיות. היסטוריונים מודרניים חולקים עליו ומוצאים דרכים יותר מעמיקות לחקור מקורות. בנוסף, רנקה הינו פרוסי מברלין. האמונה שלו שבמסמכים הללו טמונה אמת היסטורית היא אמונה אפוא מאוד פרוטסטנטית אך יש כאן גם סממנים מהאמונה בבירוקרטיה הפרוסית. היסטוריוגרפיה של רנקה מסתכם במסמכים, צווים והוראות של המשטר, או תעודות שתמצא בארכיונים רשמיים.

      עיקרון שניאובייקטיביות. רנקה האמין שהיסטוריון חייב להיות אובייקטיבי. הוא האמין שהיסטוריון חייב לראות, להבין ולדווח בלי לערב את דעתו, ולשמור על ריחוק אישי ככל האפשר.

      עיקרון שלישי – אוניברסליות. הוא היה גרמני לאומי אך לא לאומני ואף סלד מהלאומנות. "האומות הן מחשבות האל" – כל תקופה קרובה לאלוהים באותה מידה. בכל תקופה בהיסטוריה גם הנידחת ביותר יש ערך . צריך להבין ולכבד כל חברה, עם, תקופה, או תופעה היסטורית. לכל עם ואומה יש ייחוד וחשיבות וכולן קרובות לאלוהים. רנקה לא מקבל את דעותיו של גיבון שכותב היסטוריה עם אצבע מאשימה. או כמו הגל שהאמין שעמים שנכחדו הוענשו על-ידי אלוהים והם לא נחוצים להיסטוריה.

      עיקרון הלאומיות – רנקה האמין בפילוג לאומי ושפילוג זה היה רצון האל. הוא היה פותח את נאומיו במשפט "האומות, הן מחשבות האל". הוא לא האמין שהפילוג יכול להיות מקרי. בנוסף מאמין רנקה שעל היסטוריון לעסוק בהיסטוריה לאומית וזה מאפיין את כתיבתו לטוב ולרע- היסטוריה מאוד פוליטית.

      יעודה של גרמניה בעיני רנקה – תפקידה ללמד את העולם בנוגע לחירות. גרמניה הינו המדינה בה רעיון החופש מתממש. לותר הביא לעולם את בשורת החופש הדתי, כך ממשיך רנקה.

      התיאולוגיה – רנקה נשאר פרוטסטנט הדוק עד סוף חייו, אך הוא נשאר אובייקטיבי במשך כל כתיבתו. אלוהים הוא מעין משגיח, כאשר ההיסטוריון אינו יכול לנבא את ההיסטוריה אלא חייב להבין אותה כמשהו מתוכנן.

      רנקה תרם רבות להיסטוריוגרפיה, הוא המציא את העבודה הסמינרית. פג תוקפו של רנקה בסה"כ, היום הוא לא עומד במבחן הביקורת המודרנית.

 

  1.  III.      ז'ול מישלה – 1874-1798

      אותם שנים כמו רנקה. הניגוד בין הרודטוס לבין תוקידדיס מתבטא בין מישלה לבין רנקה.

      הוא מייצג תנועה תרבותית הנקראת "רומנטיקה". תנועה תרבותית מהעשור האחרון של המאה ה-18 למשך 20-30 שנה. בין שתי המהפכות הגדולות- תעשייתית וצרפתית. התנועה הייתה תגובה למשבר הפוליטי אך יותר למשבר החברתי וכלכלי.  95% מכלל אוכלוסיית אירופה הייתה חקלאית השתנתה לחלוטין. העידן המודרני משפיע על החיים האישיים. הרומנטיקה הינה ריאקציה וניסיון להחיות חלקים מן העבר. הגנים המלאכותיים כביטוי לניסיון להחזיר עטרה ליושנה. מגלים מחדש את הקסם של ימי הביניים.

      ביטוי מובהק ביותר הינה בהחייאה של האומה – האיסוף מידע שאנו כבר מכירים עובר לכפר. אגדות ה"אחים גרים" שהיו פרופ. באוני. יותאים אל הכפרים ואוספים סיפורים מיתיים ואגדות. החייאה של תרבות עממית. רנקה הלך נגד הסיפורים המיתיים, האגדות. מישלה התנגד ואמר "האגדות האלה הם הסיפורים האמיתיים שמהם עשויים החיים שלנו".

      "ההיסטוריה של צרפת" – הוא עמל על הספר 17 שנה וכלל 17 כרכים.

      מאז היותו ילד נמשך לבתי קברות. אחד ממאפייני הכתיבה שלו הינה האובססיה למוות.

      יולי 1830 – אירוע שמשנה את חייו. התקוממות הפריזאים נגש שארל העשירי. המלך הבורגני שהומלך לאחר נפילת נפוליון. ניסיון ההתקוממות נכשלה, אך מישלה רואה את תכלית חייו "העם" – אם יש מושג שיכול להחליף את מושג "האל" זהו הינו מושג "העם". העם הפשוט אשר עולל את המההפכה. בעקבות המהפכה, שושלת אורלאנית מחליפה את המשטר הבורגני.

      הוא ממונה למנהל הארכיון הלאומי. הוא מתאר את עצמו כשליח שירד לעולם המתים ועליו להחיות אותם.

      1833 – הוא מתגייס למשימה של חייו. ההיסטוריה של צרפת מראשיתה בעת העתיקה. השאלה שעולה לו מתוך המחקר הינה, כיצד קרה שמאז שנת 1000 הצליחו אוכלוסיות שונות להתמזג לאומה אחת – צרפת. בשנה הראשונה הוא מסיים שת שני הכרכים הראשונים.

      1838 – הצלחת הכרכים הראשונים. הוא מתמנה לפרופ. בקולז' דה פראנס.

      1851 – עולה בן-אחיו של נפוליון לשלטון ומכריז על עצמו כקיסר. סיום הרפובליקה השנייה ותחילת האימפריה הנפוליונית השנייה. מישלה ידוע כאנטי-בונפרטיסט מסולק מכל תפקידיו ומחוייב לצאת לגלות. הוא חוזר אחרי שנתיים אך נאסר עליו להיכנס לארכיון הארצי. הוא ממשיך לעבוד על מחקרו.

      הוא היה אמנם רומנטי, אך הוא לא היה מהרומנטיים הריאקציונרים שרצו לחזור לימי הביניים. מבחינתו להחליף את כל הממסדים והדתות הישנות ולהחליף ותם בדת חדשה – דת האומה או האומה כדת. ההיסטוריה חייבת להיות הדת החדשה. ההיסטוריה היא החייאה. החייאה של המסורת. דרך הקריאה יוכלו הקוראים למצוא אמונה חדשה.

      תשובתו לשאלה, בימי הביניים, בשתי המוסדות המלוכה והכנסייה איחדו את האומה. לאחר מלחמת מאה השנים במאה ה-14-15 ומשברים פוליטיים, נדרשת כוח חדש לאחד את צרפת – כוח פנימי והוא האומה, העם. ומה שדרוש להניג הינו דמות אחת בה מישלה מתמקד: ז'אן דארק.

      זיאן דארק – ילדה פשוטה מהכפר שלא למדה ואמונתה בעיקר בצרפת שמחליש את הקתוליות. היא שומעת קולות הפוקדים עליה ללכת ליורש העצר, לגייס את העם למלחמה נגד האנגלים, היא מנהיגה את הגייסות, נתפסת ע"י האנגלים והוצאה להורג. היום היא אחד הסמלים של צרפת.

      בעיני מישלה, היא אחת הדמויות שבונה את צרפת, לא הדמות שלה עצמה, אך המיתוס שלה שעליה נבנה האומה.

      הוא לא מפרק את הסיפור ההיסטוריה אשר הפך למיתוס. הוא מתייחס אליה כתופעה היסטורית בשל עצמם. הוא מתייחס בעיקר לתגובות הקולקטיביות שהן יוצרות. הוא כמובן מספר את הסיפור אך לא חוקר את הסיפור עצמו.

      הוא רוצה להפוך את גיבור האומה לתחליף לדת.

      טענות מישלה לא מתקבלים בברכה היום בקרב היסטוריונים. הוא אינו מתייחס לעובדות מדעיות כי מה שחשוב הוא המיתוס, האידאה.

      דוגמא נוספת הינו תיאורו של כיבוס הבסטיליה. היום הופרך הרעיון של הכיבוש וידוע שהיו  שם 7-8 אסירים בכלא לא מבוצר על ידי כוחות המלך. לאירוע אין משמעות היסטורית, אך מישלה הופך את זה לאירוע שיא.

      מישלה – היסטוריה פאסה שאן לה ערך היום.

      בניגוד לראנקה, כתב הרבה לע עצמו. שיתף את מחשבותיו, את דעותיו, על עברו, לאירועים שהיו בילדותו ייחס הרבה חשיבות. מישלה חשב שזה נאיביות להפריד את ההיסטוריון מההיסטוריה. באופן פרדוקסאלי נהוג לחשוב היום שמישלה צדק. כמובן לא צריך לערב את האני כמו שמישלה עשה אך יש גרעין של אמת.


  1.  IV.      יעקוב בורקהארט –  1893-1818

      מי צדק ראנקה או בורקהארט?

לאחר נפילת גרמניה, מלחמת עולם השנייה. מאי 1947, נושא מיינקה נאום. מיינקה היה תלמידו של ראנקה וכתב היסטוריה פוליטית. בנאום הוא שואל את השאלה.

       היה פרוטסטנט. משפחתו אחת החשובות בבאזל, בלגיה. אימו מתה בילדותו. הוא טען שזה גרם למלונכליות ופסימיות. הפסימיות הינו מרכיב חשוב בעבודתו.

       הוא פונה ללימודי תיאולוגיה אך עוזב אותם. הוא סופג בלימודיו את ההתערערות של הדת בעקבות יישום של כלי המחקר מודרניים על ההיסטוריה המקראית. "חיי ישו" – דוגמא של ספר המפריך את הסיפורים המקראיים על ישו וטוען שהם מיתוסים. דווטה ידיד של הסופר, שטראוס, מלמד את בורקהארט. בורקהארט סופג את התורה הזאת

       הוא לא מתאושש מההכרה ההיסטורית שמפרקת את האמונה הנוצרית. הוא יוצא לנסות להבין מה כתוב בכתבי הקודש תוך כדי אימוץ המתודה של דווטה. ייתכן שדרך הבנה היסטורית מודרנית יהיה ניתן להציל משהו מהאמונה הנוצרית. הוא מחליט ללמוד היסטוריה, בתקווה להיות כופר כן – לא מקבל את כתבי הקודש כמו שהם אך מכבד אותם ולא מבקש לשלול אותם.

       1838 – לומד בברלין היסטוריה אצל רנקה ואחרים. העבודה הסמינרית שלו הוא מגיש לרנקה.

       1846 הוא חוזר לבאזל ומתמנה לעורך עיתון הליברלי בבאזל.

       שנים סוערות – מארקס ואנגל מפרסמים את המניפסט שלהם. למרות שבזל עיר שקטה, המאבקים מגיעים לשם.

       1866 – בורקהארט חש שבאזל לקראת מהפכה ובורח.  "כל מה שאני מבקש להיות אזרח הגון, חבר נאמן, נשמה טובה, איני יכול לעשות הרבה מען החברה כולה". הוא רוצה להבין את התרבות האירופית הישנה, גם כהיסטוריון וגם כאירופאי. הוא יוצא לרומא. מבחינתו אירופה הישנה הייתה העוגן והוא רצה להגן עליה. הוא יוצא לחקור על מה הוא בדיוק מתגונן.      

        הוא חוזר ומתמנה לפרופ. להיסטוריה בציריך.

       1882 – מפרסם את ספרו הראשון "תקופתו של קונסטנטין". הוא אינו עוסק בדמויות, או ארועים היסטוריים אלא בתקופה, בתרבות. הוא דן על המעבר מדת פגאני לעולם נוצרי.

       הוא חוזר לבאזל שם ישאר עד מותו – כ-35 שנה.

       "קיקרונה" – מדריך למטייל ברומא. הוא סוקר את כל המוזיאוני, ארמונות ויצירות אומנות. חיבור מומלץ עד היום. ההבחנות יוצאות דופן.

       1850 – מפרסם את ספרו הגדול "תרבות הרנסנס באיטליה". לאחר שקרא את ספרו של מישלה, הבין שמה שקר בצרפת קרה 100 קודם לכן באיטליה. רנסנס – תחייה של התרבות הקלאסי.

       Kultuur – בזכות הספר נכנס המושג תרבות ללקסיקון. בנוסף – היסטוריה תרבותית.

       הוא מנסה להיות אזרח טוב וידוע כפרופ. נאמן. ניטשה מופיע בהרצאותיו ומתיידד עם בורקהארט.

       ביקורת ניטשה על בורקהארט – איש מיוחד במינו ושהוא אינו אומר את האמת, אלא מעלם אותה". הידידות הבעייתית בין ניטשה לבורקהרדט נמשכת כ-20 שנה לאחר מכן. ניטשה המשיך להעריצו, אך בורקהרדט חשש מפני ההקצנה הגוברת של ניטשה. עד אותו רגע שבו ניטשה גסס מעגבת בינואר 1889 בעיר טורינו באיטליה שבה כבר כמעט איבד לגמרי את שפיות דעתו, הוא המשיך לתקשר עם בורקהרדט במכתבים. הוא כתב לבורקהרדט בינואר 1889: "פרוספסור יקר ונכבד, אחרי וככלות הכל הייתי מעדיף להייות פרופסור בבאזל לוא להיות אלוהים, הייתי מעדיף להתרכז בתפל ולא בבריאת העולם". הוא חזר על הדברים הראשונים שהוא כתב על בורקהרדט, הוא ראה בו שמרן פחדן שמפחד לשנות את העולם וכאדם היושב במגדל השן. בורקהרדט הגיע איפשהו למסקנה שעל ההיסטוריון צריך להגן על העולם הישן, על אירופה של הרנסאנס, זאת בשונה כל כך מניטשה שראה במוסר ובאמנות המצאות או רמאויות שאנחנו ממציאים על מנת להשתלט בצורה כוחנית על העולם, פה התגלה השוני הגדול בין 2 ענקים אלה.

       בורקהארט לא מפרסם יותר ספרים. הוא מחליט שללמד סטודנטים יותר חשוב מפרסום. הוא מוותר גם על להחליך את מקומו של ראנקה בברלין.

       שלושת הכוחות שבכל חברה בהיסטוריה האנושית על-פי בורקהארט –  המאבק בניהם מעצב את הסיטואציות ההיסטוריות והמשטרים.

        1. הדת – מהווה ביטוי לשאיפה האנושית האלמנטרית ולגאולה. מבטא צורך מטפיזי. (האימפריה הנוצרית)

       2. המדינה – מבטא את השאיפה לעוצמה לשליטה. צורך פיזי. (האימפריה הרומית)

       3. התרבות – החידוש של ברקהארט. צורך למשמעות העולם. הוא היסטוריון ולא פילוסוף להיסטוריה ולכן עם הוא מתעסק בהיסטוריוסופיה הוא מזדרז להוכיח אותם באמצעות התרחשויות כלשהם. (הרנסנס באיטליה)

       הקונסטולציה השלישית מהווה מאין אוטופיה. ומבחינת בורקהארט זהו הרנסנס באיטליה.

        קונסטנטין חושב שהוא משתמש בדת לצרכיו אך ההפך הוא נכון, הדת משתמשת בו לצרכיה. זה משהו שבורקהארט מבין בניגוד לרנקה ומיינקה. בורקהארט רואה את התמונה היותר גדולה, את הגל העצמתי שנקרא תרבות ושהגיבורים הגדולים של התקופה אינם הקיסרים אלא הנזירים הנרדפים. הוא מעריץ את אנשי התרבות הקלאסי שניסו לשמר את ספרי הפילוסופיה בעידן הכאוס. הוא מעריץ את האסתתיקה והיופי, וניתן לראות בספריו שהוא מעריץ את רפאל שמנסה לשלב את המסורת הקלאסית עם הנצרות בניגוד למיקלאנג'לו שהינו חדשן. הוא מעריץ את אלה שמנסים לשמר את הישן.

       הוא נרתע מהלאומנות הגרמנית. נרתע מעידן של האומות הגדולות ולכן הוא מפתח את ההיסטוריה התרבותית.

       תשובתו של מיינקה – בורקהארט, למרות מה שחשב 30 שנה קודם לכן. מי מבין השניים היטיב להבין את הדינמיקה הפנימית של ההיסטוריה. הוא מאמין היום שצריך להפוך את גרמניה לאומה תרבותית ולא פוליטית.

 

  1.     V.      יוהאן האוזינגחה –  1872 – 1945

       ההשפעות החיצוניות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – מלה"ע הראשונה והזעזועים שבעקבותיה, המהפכה הבולשיביקית והעלייה של משטרים דיקטטוריים. עולם המכוניות, המטוסים, הטלגרף, הקולנוע. האימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, שינוי תפיסת המציאות.

       מלה"ע הראשונה הביאה לזעזועים ולהתמודדויות חדשות. המלחמה הטכנולוגית הראשונה. היסטוריונים כמו רנקה ואנרי פירן אשר לפני המלחמה כתבו היסטוריה פוליטית משנים את דרכם. מתפתחת היסטוריוגרפיה חדשה.

       היסטוריונים מבינים שהם טעו ברמה מתודית, לא רק בכך שהפכו את הלאומיות ואת סיפור האומה לסיפור העיקרי של ההיסטוריוגרפיה, אלא מעצם העובדה שתפסו את ההיסטוריוה כנרטיב, כסיפור שיש לו התחלה וסוף.

       האוזינגחה לא עבר את המסלול ההיסטוריונית המקובל וודאי לא למד בברלין, והגיע להיסטוריה בשלב מאוחר יותר בחייו.

       נולד בכראונינגין. הכשרתו האקדמית הייתה בסנסקריט, וחקר את תרבות הודו.

       ב-1902 – היותו בן 30. חוויה אסתטית ששינתה את חייו. ראה תערוכה של ציורים דתיים מימי הביניים הגורמים לו לסקרנות מההיסטוריה שהציורים הללו מתארים.

       1905 – מתמנה לפרופ. בעירו כראונינגן.

       1915 מוזמן לאוני. ליידן. כבר נמצאים בעיצומו של מלה"ע ה-1 אך הולנד לא נפגעת מהמלחמה.

       הוא מהרהר בשאלה כיצד הצליחו להגיע בני אדם למצב כזה של מלחמה. הוא כותב ספר "בסתיו של ימי הביניים" הוא על ארצות השפלה ובורגונדיה. למרות אין כל קשר למאורעות של היום אך ניתן להבחין בתחושות של שקיעה, דעיכה אבדן בכל עמוד. כבר בספר הזה אנו מבחינים בייעוד שלו להיות היסטוריון. גדולתו של האוז ניכר בספרו  "בסתיו של ימי הביניים".

       1926 – הצלחת הספר. זוכה להכרה. הוא יוצא למסע באמריקה וכותב ספר "אדם והמון באמריקה".

       שנות ה-20-30 האוז הופך להיסטוריון בולט. הוא מפחד מעלייתו של היטלר וכותב על כך. הוא מקים אגודה לקידום השלום ואחווה באירופה. הוא מסלק את החיילים הנאצים מכנס בליידן.

       1938 – מפרסם ספר מאוד מוזר הנקרא "האדם והמשחק". זוהי תפיסת עולמו – האדם כיצור משחק. הוא מעלה את שתי התפיסות של האדם – מארקס והומו-פאבר. מארקס  האדם ביצור עובד, ייצרני ומטריאליסטי. הומו-פאבר – האדם כיצור חושב שונה מן החיות. האוז טוען ששני התפיסות הללו לא מסבירות מדוע האדם יוצר אומנות, ספרות, דת, היסטוריה וכן.

       זהו פעולה לא תועלתנית ולא תכליתית אך לא לא משמעותית. להפך היא זאת שנותנת משמעות לחיים.

       הוגה גרמני פרידריך שילר – "האדם משחק רק כשאר הוא חופשי והוא חופשי רק כאשר הוא משחק". כשיש לך פעולה יותר תכליתית אתה לא משחק אתה יוצר.  כשיש לך זמן אתה משחק. זהו הדבר המיוחד בבני אדם בעיני האוז. זהו השינוי מחיות. במציאות המודרנית איבדנו את כושר המשחק. אנו נכנעים לאילוצים ולעשייה. אנו לחוצים מדי. האוז רוצה לשמר את הייסוד הספונטני, היצירתי, בחיים ובהיסטוריה. בניגוד לבורקהארט שהאמין שהאומנות מושפעת מהפוליטיקה, האוז חשב ההפך.

       כשהוא רואה את הציורים של סוף ימי הביניים שהם מאוד ריאליסטיים הוא שואל את עצמו כיצד ייתכן דבר כזה? בעולם כל כך מדיאוואלי לראות ציורים כ"כ ריאליסטיים. השאלה ההיסטוריונית שנשאלת כאן "כיצד יכול היסטוריון לשחזר כיצד תפסו במאה ה-14 את המציאות".

       הוא מנסה לתפוס את החיים ברמת החושים.  לפני 500 השינויים ברעשים, באור, בחושך היו משמעותיים. האדם הוא קודם כל יצור שחש, יצור חושני ותפקידו של ההיסטוריון להתייחס לרמה הזו.

       הוא מתחיל את ספרו בהסבר על התקופה כתקופה של אימה, חוסר וודאות וכן. הוא מציג שלוש דרכים של האדם להתמודד עם האימה בעולם –

       1. דרך הדת – לפרוש מן החיים. אתה מתמודד עם החיים בכך שאתה מוותר עליהם.

       2. דרך התבונה – ניסיון להבין דרך המדע את הפתרון לחולי, רעב וכן. אך היא לא הייתה קיימת בימי הביניים בעיני האוז.

       3. דרך החלום –  היא דרך החלום, או האשלייה, או האוטופייה, או האסתטיקה. אתה נמלט מן העולם, אבל לא אל הדת, אלא אל "הנדמה לי". אל החלום או האשלייה, או אל האוטופיה. וכמו שאפשר להבין, מה שמאפיין את התקופה שבה הוא עוסק היא העובדה שהדת מתחילה לאבד את תוקפה ועוצמתה, הקדמה אינה קיימת, ובורקהארדט קרא לזה רנסנס. האוזינחה לעומת זאת אומרת שזה היה משהו יותר פרימיטיבי – בריחה לעולם של חלומות. בני אדם לא רצו לראות את המציאות ולכן תיארו בציורים, ריקודים, יצירות השירה שלהם, מציאות שהביטוי המובהק ביותר שלה היה תרבות האבירים. כמה מהפרקים בספרו מוקדשים לתרבות האבירים.

       פרק מוקדש לאבירים. ברנסנס כבר אין אבירים אך יש את השירה עידן שבו שירה ויצירה ספרותית מעלה על נס את האבירים, כי במושגי האבירות על כבוד, אהבה, הקרבה, נמצאים האידאלים של החיים שבני האדם נתפסים אליהם. ויש להאוז פרקים על החשיבות המדינית והצבאית של אידאל האבירים. היסטוריון שיתעלם מהמשחק, יתעלם מהעיסוק באבירים בגלל שכתופעה היסטורית אינם קיימים -לפי האוז הוא מחמיץ את העיקר. זוהי הנקודה החשובה ביותר – האידאלים של החיים ולא החיים עצמם. דימויי היופי והגבורה והאהבה שעל-פיהם חיים בני אדם בכול תקופה נתונה. ורק מי שמשחזר ויודע להבין את האידאלים הפנימיים דרך הדימויים שלהם יכול להבין בעצם תקופה היסטורית כמו שצריך.

       האוזינחה הוא אפוא אחד מההיסטוריונים שמציעים לתפוס את האדם לא כאדם רציונלי, אלא כיצור שמה שמייחד אותו הוא היותו אדם משחק. קריאתו להיסטוריונים בני כול התקופות הוא לנסות לתפוס את בני התקופה מבעד הדימויים האלה. זה האדם בכל עידן ובכל מקום ואת זה צריכים גם היסטוריונים להבין.

       אין אסכולה של האוזינחה. ההישג שלו עומד בפני עצמו. לומר שהאוזינחה פיתח אסכולה שהמשיכו את דרכו אחרים, לא יהיה נכון. זה כמעט ולא קרה. אבל, כול הרעיון שפיתח בשנות ה-20, לפיו אנחנו חיים בעידן ויזואלי ולא טקסטואלי, מתקשר לרעיונות שקיימים היום שההיסטוריה עוברת היום הרבה יותר בקולנוע ובצורה ויזואלית.

       בורקהארדט והאוזינחה – במושג תרבות בורקהארדט כלל הרבה יותר תחומים: מדע, השפעות טכנולוגיות. כול מה שלא שייך לדת ולמדינה. אצל האוזינחה יש ניסיון לזקק את התרבות ליצירות אסתטיות כמו ציור, שירה, לבוש, תהלוכות, ולא מעבר לכך. מבחינתו אסתטיקה זה משהו שלא שייך לדברים רציונליים ולא לדברים מעשיים. מושג התרבות של בורקהארדט הרבה יותר רחב.

       אצל האוזינחה האסתטיקה היא תחום נפרד לגמרי שאינו שייך לחיים. כשמציירים אבירים במאה ה-15 לא מציירים שום דבר שקשור לחיים כי אין אבירים. המציאות שמציירים היא מציאות דימיונית. בורחים מהמציאות לעולם החלום והאסתטיקה. מציירים משהו שמדמיינים אותו. תרבות שחיה ב"נדמה לי". אגדות המלך ארתור במאה ה-5, אבל אלף שנה אחר כך עדיין עוסקים במושג הזה.  מבחינת בורקהארדט יצירת אומנות מבטאת את התקופה שלה בצורה מיידית ושייכת לה.

       גם מושג האהבה משתנה בין תקופה לתקופה. הוא מובנה לתרבות. במאה ה-14 בני אדם אהבו, אבל לא בצורה ספונטנית, אלא בהמון פריזמות אביריות. רק על-פי קודים ונורמות של אבירים. לכן היצירה שלו מאוד מורכבת והניסיון מאוד מורכב להבין מהי היסטוריה ולומר לנו שההיסטוריון חייב להבין את העולם הפנימי של האנשים. לא מעניינת אותו המציאות החיצונית – הפוליטיקה והמלחמות – אלא העולם הפנימי. זה קרוב למה שפרויד ואחרים עושים באותה תקופה.

 

  1.  VI.      מארק בלוך – 1944-1886

       היסטוריון עם מורשת. אוני. שטראוסבורג נקראת על שמו.

       יהודי בעיר ליון. אביו פרופ. להיסטוריה. בלוך למד היסטוריה וגיאוגרפיה וישלב בניהם. זהו עיצוב היסטוריה חדשה בתחום הרוח.

        1914 – מגוייס לצבא הצרפתי ובמשך 4 שנים משרת כקמין ארטלרי בצבא הצרפתי. לא משנה איפה הוא נמצא הוא חווה את חיין מפרספקטיבה של היסטוריון.

       1915 – הוא מפרסם ספר "יומן המלחמה"  – מספר על ההתנסות שלו, איך החיים בשדה קרב השפיעו עליו גם ביחס להיסטוריה.

       חיים בחפירות – הוא חוקר את עניין השמועות. מאיפה הן מתפתחות, במה הן עוסקות. וצורת החיים. הוא רואה כיצד הוא יכול לחזור בהיסטוריה לימים של עייפות, קור, חרדה, הוא חש עצמו ממש איכר בימי הביניים.

       צילומי האוויר – פרספקטיבה יוצאת מן הכלל. תוואי קרקע, שדות ישנים, טופוגרפיה, מגלה אמצעים מודרניים שהיסטוריון חייב להשתמש בהם.

       בסוף המלחמה מתמנה לפרופ. להיסטוריה בשטאוסבורג. באוניברסיטה הזו נוצר הקשר בין ההיסטוריה למדעי החברה השנים. הם לא כבולים שם למסורות שונות. ב-15 השנים שילמד בשטרסבורג, הוא וחבריו ישנו את ההיסטוריה ויהפכו אותה למדעית, במובן של מדעי החברה.

       ב-1924 מפרסם את ספרו הראשון: "המלכים מחוללי הנס". עוסק בתופעה אזוטרית למדי, מסורת חצי-מגית, שהייתה קיימת בצרפת וגם באנגליה, ועל-פיה מלכי צרפת ואנגליה, הייתה אמונה שהם יכולים לרפא מחלת עור (סקרופולה), שאם רק המלך נוגע בהם – הם מתרפאים. טקס שהיה קיים במשך מאות שנים – עד המאה ה-18. גיבור הסיפור של בלוך אינו המלך אלא ההמונים שמאמינים.

       ב-1928 קידם קונגרס באוסלו. שם נותן הרצאה בזכותה של היסטוריה השוואתית כלל אירופית. אירופה היא הזירה שצריך לקדם ההיסטוריון, ולא יצירות מאוחרות יותר כמו צרפת, אנגליה, שוודיה, וכולי. האמונה של בלוך ושהאוזינחה היה שותף לה, הייתה שאם ההיסטוריונים יצליחו להתעלות מעל ההיסטוריה הלאומית הם יתרמו לכינון השלום באירופה.

        ב-1929 מייסדים כתב עת באוניברסיטה בשטרסבורג – Annales. עד היום קיים ועד היום נחשב לכתב העת ההיסטורי החשוב ביותר בצרפת, ואולי אפילו בעולם כולו.

       ב-1931 בלוך מפרסם מחקר שראשיתו באותם צילומי אוויר, כשהפעם הוא משתמש בהם בצורה יותר אינטנסיבית ושיטתית – "היסטוריה קרקעית של צרפת".

       ב-1939, בספרו הידוע והחשוב ביותר אולי, "החברה הפאודלית", עד היום נחשב כאחד המחקרים החשובים ביותר של החברה הפאודלית.

       מלחמת העולם השנייה – הפרק הדרמטי באמת בחייו של בלוך. בן 56 כשהמלחמה פורצת. בספר שנקרא "אפולוגיה של ההיסטוריה" – השאלה "האם ייתכן שההיסטוריה בגדה בנו", ששאל קצין בדנקרק, לא נותנת מנוח לבלוך. האם יש אחריות להיסטוריונים, שחינכו את האומה, אולי לא הכינו את העם למלחמה ולאסון? בלוך יחזור ויידרש לשאלה הזו. הספר כולו הוא מעיין תשובה לשאלה הזו ששאל אחד הקצינים בעת היותם בנורמנדי. השאלה אם לתמצת אותה, היא למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים היסטוריה.

       בזמן המלחמה הוא כותב ספר שכותרתו "המפלה המוזרה". גם הפעם מגיב מיד לאירועי המלחמה, וכותב מחקר שעוסק במפלה ההולכת ונמשכת של צרפת. טענתו העיקרית היא שהמפלה איננה רק צבאית, אלא גם מוסרית ואינטלקטואלית.

       הוא מלמד ב-1941-1942 באוניברסיטאות. יש לו אפשרות באותן שנים לעזוב את צרפת, משום שהוא מלומד והיסטוריון כול כך ידוע. הוא לא עוזב את צרפת משום שהוא פטריוט ואינו מוכן. יתר על כן, ב-1943 מצטרף לרזיסטנס. במרץ 1944 התא המחתרתי שהוא קשור אליו נחשף. הוא נעצר על-ידי הגסטפו. עד כדי כך זה חשוב, שהגרמנים כותבים בעיתון של הגסטפו שמנהיג המחתרת היהודי. הוא נחקר ומעונה על-ידי קלאוס ברבי. ביוני 1944 מרק בלוך מוצא להורג ביחד עם קבוצה של אסירים אחרים. חודשיים לפני סיום המלחמה. כמה שבועות לפני שחרור פריז.

       מרק בלוך זכור לא רק כהיסטוריון אלא גם כפטריוט. כאדם שידע גם להתנדב. במהלך המלחמה הוא ממשיך לכתוב לאנאל בעילום שם.

       התשובה לשאלה של הקצין בנוגע להיסטוריה שבגדה בנו. בלוך עונה בכך שההיסטוירה אינו יכול להיכן אותנו לארועים כמו מלחמה. כל הרעיון שאפרש לתפוס א ההיסטוריה כפסדו-מדע הינה מוטעית בעיני בלוך.

       היסטוריון חייב לנצל כל פיסת מידע – בלוך מתנגד להיסטוריוגרפיה שמבוססת על מסמכים ותעודות וארכיונים. לא הכל נמצא בתעודות, על היסטוריון לחקור את השדות גם כן למשל. אך כמובן שלא ניתן לחקור את השדות ללא הסניור, כי הוא כתב. כל המסמכים העוסקים באדם הפשוט נכתב על-ידי המלוכה אך הם לא יהיו בארכיונים הממשלתיים. בעיקר מידע לא מתועד כמו צילומי אוויר. כאן תרומתו של בלוך וחבריו לאסכולת אנאל, שאגדה לא רק היסטוריונים אלא גם גאוגרפים, דמוגרפים, אנתרופולוגיה, סוציולוגים, פסיכולוגים – כדי להפוך את ההיסטוריה לחלק ממדעי החברה החדשים.

       בלוך טוען שאנחנו כהיסטוריונים עוסקים קודם כול בחברה – "אני חש יותר בנוח בחברת איכרים מאשר בחברת נסיכים". זה נראה היום טריוויאלי, אבל בשנות ה-20 וה-30 רוב ההיסטוריונים עסקו במנהיגים ובתופעות הגדולות. בין אם זה גנרל, מלך או אפיפיור. בא בלוך ואומר שההיסטוריה המשמעותית היא אך ורק של החברה כולה. ובאמת בספריו אין עיסוק בדמויות ספציפיות של גיבור היסטורי כלשהו. בלוך מעודו לא כתב מחקר ביוגרפי או מחקר שבמוקד שלו עומדת איזושהי דמות. הוא פשוט סילק מההיסטוריה את הדמויות של הגיבורים למיניהם.

       בלוך דאג ממגמות לאומיות ולא אהב היסטוריה פוליטית אלא את ההיסטוריה החברתית.   הנושא הבא שמעניין אותו ואת כול אסכולת אנאל – זוהי היסטוריה מטריאליסטית אבל לא דטרמיניסטית. כלומר, נקודת המוצא היא תנאי החברה (הגיאוגרפיה, האקלים). הוא מתחיל בסביבה הגיאוגרפית, לקבל נתונים מגאולוגים, זאולוגיים, חוקרי יערות, וכולי. קודם כול אוסף את הנתונים המטריאליים שיש על הסביבה של בני אדם. אבל, מטריאליזם ולא דטרמיניזם. קביעה ברורה מאוד נגד המרקסיזם. אצל מרקס וממשיכיו המטריאליזם הפך ממש למדע חדש – כאילו שהם גילו את חוקי ההיסטוריה. ובלוך משאיר מקריות בהיסטוריה – מקום לבני אדם. ההיסטוריה היא תמיד סיפורם של בני אדם בסביבה, ולא סיפורה של הסביבה עצמה. אנחנו לא עוסקים בשדות כשלעצמם, אלא באיכרים שעובדים בשדות. דימה את עצמו לטורף – טורף שמה שהוא הולך אחריו הוא בני אדם. איפה שהוא מרגיש שיש שרידים של בני אדם, שם הוא מרחרח וחופר. לא עוסק באקלים, אלא בהתאקלמות. איך בני אדם מגיבים לשינויים באקלים. הדגש אפוא אצל בלוך, שתמיד מתחיל ביסודות החומריים, הוא תמיד על בני אדם ולא על הסביבה או המציאות המטריאלית.

       הלאומיות של בלוך – בלוך היה אמנם צרפתי לאומי. אף אמר שהוא מעדיף את היהודים הצרפתים – עניין שמדגיש את ההעדפה שלו לצרפת מאשר להיותו יהודי. לעומת זאת ההיסטוריוגרפיה שלו הייתה על לאומית. לאיכרים גרמנים וצרפתים היה הרבה יותר במשותף מאשר לסניורים ואיכרים צרפתים.

       נקודת מוצאו של היסטוריון – הינו מבעיה. בניגוד להיסטוריוגרפיה של אסיפת עובדות ומידע, זה חסר משמעות בעיניו. היסטוריון חייב לשאול את השאולות הנכונות. אתה לא בא לגלות את האמת או את החוקים, אלא פשוט לשאול שאלות קונקרטיות וספציפיות.

       השילוב בין תוקידידוס להרודטוס – היסטוריון חייב שיהיה לו את הידע לבנות את הנבל אך את הרגישות למגע ולצליל. הוא חייב לאסוף את הנתונים את המדע אך עליו לצאת אלל השדות ולחוש.

       ההיסטוריה היא חשובה בגלל שבלי תודעת העבר אנחנו לא יכולים ליצור משהו קולקטיבי מבחינה חברתית, פוליטית. צריך להבין מה ההיסטוריה יכולה לתת לנו ומה לא – יכולה לתת לנו תודעה שבונה את הזהות, אבל אסור לצפות שתיתן לנו חוקים והוראות פעולה.

       הוא הראה עד כמה שמועות יכולות לשנות גורל של עם שלם. לכן הדברים האלה מאוד חשובים. צריכים לדעת לחקור את השאלות החשובות לחברה שלהם. ההיסטוריונים של צרפת הם חלק מהסיבה לנפילה שלה. ההיסטוריון צריך להילחם נגד אמונות אנטישמיות ולאומיות – וכדי לעשות זאת הוא צריך להבין את המקורות של התופעות האלה.

 

 

  1. VII.       פרנדנד ברודל – 1902-1985

       נחשב למייסד הדור השני של אסכולה אנאל שמארק בלוך ולוסיאן פברה ייסדו.

       ההיסטוריון החשוב ביותר בצרפת ואולי בעולם.

       עידן פוסט אידיאולוגי – ביטוי בתחומי מדעי החברה והרוח. עידן של רטייה מאידיאולוגיות. ההיסטוריוגרפיה שמתפתחת מושפעת מהאידיאולוגיות הללו – הופכת ליותר נייטרלית מבחינה מתודולוגית ואידיאולוגית.

       התפתחות המרקסיזם והשקפות היסטוריוגרפיות מרקסיסטיות בשתי קביעות

       1. תולדות האנושות אינה אלא תולדות המאבק המעמדי המצווה על ההיסטוריון לבחון את ההיסטוריה מבחינה פרספקטיבית.

       2. הצרכים המטריאליסטים – הם אלה שקובעים את החיים ואת התודעה. מה שלנו נראה כתורת מוסר (אנטי אידיאולוגי) אינה אלא ביטוי לאינטרסים כלכליים.

       הדעיכה של המרקסיסטים – ההיסטוריוגרפיה המרקסיסטי מתחיל לדעוך כבר בשנות ה-60 ויוצאים חיבורים מהיסטוריונים מרקסיסטים והיסטוריונים אנטי מרקסיסטים כמו וובר. הם משנים את האידיאולוגיה שלהם.

       ביטול ההיבט האנושי – ברודל ואסכולת אנאל דרשו מחקר יותר אמפירי, מדעית ומטריאלית של המציאות. היסטוריוגרפיה המתבססת על מחקר גיאוגרפי, דמוגראפי, יחס מסחר, וכן. המעטה של הפוליטיקה האתיקה, והגיבורים כיחידה שמשנים את ההיסטוריה.

       "פיליפ השני ומדיונותו הים תיכונית" – "אהבתי את הים התיכון בכל מעודיי, כדרך שאנשי הצפון משתוקקים לדרום" הוא היה מורה באלג'יר בגיל 23 (1923). שם הוא מתחיל לכתוב את חיבורו שיקח 20 שנה לסיימו. פיליפ השני מלך ספרד 1598-1556, אחד האימפריות הגדולות.

       "הים התיכון ומדיניותו של פיליפ השני" – הוא מחיט לשנות את הכותרת לאחר פגישה עם פברה ברוח אסכולת אנאל. נושא פיליפ נדחק והוא מתמקד יותר בים התיכון. מיקרופילם – בזמן התזה הוא ממציא מתודות חשובות להיסטוריונים. בין היתר מכשיר שאפשר לצלם בו דוקומנטים בארכיונים.

       "הים התיכון והעולם הים התיכוני בתקופתו של פיליפ השני" – מגוייס לצבא. הוא מבלה בשבי כבר מההתחלה בעיר לובק בגרמניה. יש לו זמן לעסוק במחקרו (היחס מהגרמנים טוב לחיילים שבויים). אשתו מצליחה להעביר לו חומרים והוא מצליח לשלוח חומרים למדריכו פברה. 6 שנים הוא כותב כך את אחת היצירות הגדולות בתקופתנו. לא נשאר הרבה במחקר על האיש שממנו הוא התחיל את המחקר.

       ממשיך את דרכו ומתמנה לקולאז דה פראנז. מתמנה לעורך אנאל. מינוי בשיקגו. השפעה בכל העולם. מפרסם עוד שני ספרים "ציביליזציה חומרית: כלכלה וקפיטליזם" ו"הזהות של צרפת". הוא מצליח לסיים אותה.

       השקפתו של ברודל – ברודל האמין שמה שחשוב הינו הנסיבות והתנאים שבהם פועלים האנשים הקטנים ולא האנשים הקטנים עצמם כמו פיליפ השני. ברודל מבצע בספרו מאין מהפכה מתודולוגית שמסיתה עת העניין והחשיבות מאירועים למבנים קבועים. השינויים שברודל מתעניין בהם אינם השינויים הקטנים אלא תהליכי שינוי כלליים שאינם נוגעים לאדם זה או אחר.

הוא עבר מפוליטיקה לגיאוגרפיה

       התנאים הגיאוגרפיים הם אלה שמכתיבים סוג מסוים של חיים, תרבות, כלכלה וכן. הוא מתאר בספרו לעומק את הים התיכון מבחינה גיאוגרפית. 

 

  1. VIII.      גרשום שלום –  1982-1897

       נחשב לגדול החוקרים של התרבות היהודית בימינו. ההתמקדות בקורס הינה בהשקפתו על ההיסטוריה היהודית. שולם לא רק גדולי החוקרים אלא יצר תחום חדש לגמרי שממשיכים איתו עד היום.

       טענתו של יוסף חיים ירושלמי – בעולם החרדי האמת על ההיסטוריה כבר נתונה בספרי הקודש ובהלכה, וקרוב ל-1800 לא נזקקו היהודים לחקור את היסטוריה שלהם. הזיכרון הקולקטיבי הספיק להם. מחקר היסטורי היה יכול למוטט את ההיסטוריה המיתית היהודית. ב-1800 הסיפור משתנה. יהודי גרמני שיותר ליברליים והושפעו מתרבות ההיסטוריה של רנקה וכן. מתחילים לחקור את ההיסטוריה של היהודים. – תנועה אינטלקטואלית "חכמת ישראל" (בגרמנית "מדע היהדות"). סממן ברור לחילון של היהודים.

       גרשום נולד לאותה תקופה למשפחה יהודית מתבוללת, בני מעמד גבוה. בן בכור – קצין בצבא הגרמני ומחזיק דעות לאומניות. אח צעיר – פונה לכיוון עסקי. האח האמצעי – קומוניסט ורופא. גרשום הלך לכיוון ציוני. מלמד את עצמו עברית ותלמוד. מצטרף לתנועת הנוער הציוני. מבין שאין ליהודים עתיד בגרמניה. סופג דעות אנטישמיות. מצליח להתחמק מהצבא. לומד באוני. ומכיר אנשים כמו ביאליק וכו.

       וולטר בנימין – ידידו הקרוב ביותר. ידוע היום כאחד מהוגי הדעות הגדול של המאה בנוגע לפילוסופיה של ההיסטוריה ומשפיע על שלום.

       הוא לומד באוני במינכן מתמטיקה כי נאמר לו שצריכים מורים למתמטיקה בפלשתין. עיקרו לימודיו אמנם, יהדות. כותב דוקטורט על ספר הבהיר בקבלה.

       1923 – מגיע לארץ. תוך שנתיים מקימים אוני בהר צופים. הוא מתמנה למרצה לפילוסופיה והיסטוריה, וכנראה הפרופ ה-1 למיסטיקה יהודית בעולם. הוא פוגש לראשונה מקובלים אמיתיים.

       שלהי שנות ה-20 – מצטרף לתנועה פוליטית "ברית שלום" – דיברו על מדינה דו-לאומית. תנועה של שוחרי שלום. הוא עוזב, למרות גישתו ההומניסטי וליברלית הוא לא מגויס לשום תנועה יותר.

       "זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית" – מחקרו על הקבלה ב-1941. לא מתורגם עד היום לעברית לבקשת שלום. פרס את תפיסתו ההיסטורית של העם היהודי והכניס לה מימד חדש – המחקר הדמיוני, אי-רציונאלי, משיחי. נועד ליצור דימוי חד לעם ישראל. מאבק בין הרציונאל לאי רציונאל.

       שלום חשף עולמות שלא נחקרו – המיסטיקה והתנועות המשיחיות – אבל גם העניק תפיסה על של היסטוריה שהיא זו שמעניינת אותנו.

       "אסכולה ירושלמית" – מטרתם לשחרר את ההיסטוריה היהודית מהתפיסה של היהודים כעם שנחרב ונהרס. יש לנו מדינה, ושפה. נקודת מבט לאומית בניגוד לאסכולה "חכמת ישראל". לשלום היה חשבון איתם. ההיסטוריוגרפיה שהפכה את היהודים לצייתנים, לעם נאור, ויצרו תדמית שהתאימה למושגים הבורגנים הגרמנים. גרץ, (היסטוריון של חכמת ישראל) מציג את היהודות בספרו לדת נאור בין הפגאנים. עם מושגים של אהבה וצדק אוניברסלי. היהדות ממשיכה לאורך כל ההיסטוריה את הנאורות הליברלית של גרמניה הבורגנית. השקפה זו ע"פ שלום הייתה אידיאליסטית ואפולוגטית. היא לא ניסתה להציג את היהדות בפני הגרמנים. השקפה זו מנסה להסתיר את העבר הפרימיטיבי, המיסטי, המאגי.

       הדימוי שיצא מזה הינו דימוי בכייני. כל מה שקרה לנו אינו באשמתנו אלא באשמת הגויים. דוגמא לכך הינו ההיסטוריון גייגר. גייגר מציג את היהודים כעם רדוף שעושה הכל על מנת לרצות את הפוגעים בו. גישה כזאתי מצדה של ההיסטוריוגרפיה הגרמנית תרמה רבות לסבילות שאפיינה אותם במהלך הרדיפה הנאצית כנגדם. זה מה שיהודי גרמניה מפנימים. הסוף ברור. שלום מאשים את ההיסטוריונים שהם הכינו את הרקע ליהודי גרמניה לקבל את המצב בסבילות כזו, להאמין שגרמניה היא מולדתם, למרות שזה לא כך. רובם המכריע בחר להישאר בגרמניה למרות שיכלו לצאת.

       כאשר שלום פונה אל ההיסטוריה היהודית הוא טוען שמה שמאפיין אותה הוא לא איזשהו רעיון אחד של מונותיאיזם כפי גרץ מתאר אותו, אלא דווקא דיאלקטיקה , מאבק בין שתי כוחות, בין מיתוס ללוגוס, רציונלי ולא רציונלי. בימיי הביניים המאבק בין הרציונליזם מתחזק ומתבטא בכתביו של הרמב"ם והאיסור שלו על דימויים אנתרומורפיים של האל, תורת התארים של הרמב"ם, לבין מה שהודחק מן היהדות, המיתוס והמאגיה. הייתה סתירה בין היהודי ההלכתי בפומבי לבין היהודי המאגי בחשאי. שלום מתאר את היהדות כנתונה במאבק דיאלקטי. הוא טוען שהקבלה הקוריאנית והמיסטיקה היהודית הכללה היוותה כחזרתו של המאגי לאחר שהודחקה ממנה במשך שנים על דיי התבונה והחוק. לטעמו של שולם אין ליהדות הגדרה מהותית. אי אפשר לחלק את היהדות רק למצוות ולהלכה אלא היא גם דת המחזיקה בביטויים קיצוניים ומיסטיים, כלומר אין יהדות אחת. מה שמאפיין את התוכן שלה היא ההיסטוריה שלה. על מנת להבין את היהדות אל תגדיר אותה, אלא תנסה להגדרה מבחינה היסטורית.

       ספרו הגדול ביותר על שבתאי צבי והתנועה השבתאית שפורסם קודם כל בעברית בשנת 1959 מתאר את שבתאי – אדם מוזר שקורא לעצמו נביא, ורבים הלכו אחריו. מתאר את השבתאות כאותה כמיהה של היהדות למשיח שעמדה מנגד לרציונליזם שהיהדות ניסתה להציג בגרמניה. קהילות שלמות נקרעו מבפנים עקב הופעת השבתאות מפני שרבנים רבים הלכו אחרי שבתאי צבי. אירוע זה חוסל אחרי שנתיים- שלוש עקב כפייתו של הסולטאן העות'מאני על שבתאי צבי להמיר את דתו לאסלאם. החיסול הביא לחילוניות רבה בעקבות אכזבה של יהודים רבים. הוא טען שתנועה זו הרסה איזושהי אמונה מרכזית ביהדות, האמונה בסמכות הרבנים. היא פגעה בסמכותם באופן קשה ביותר.

       תרומתו להבנת המיסטיקה היהודית היא רבת חשיבות. שלום מוצא למשל בתקופת המשנה אזכורים של יצורים מיתולוגיים בתלמוד. אפילו במושגים בסיסיים של היהדות יש רובד פוליתיאיסטי. הרעיון המרכזי של שולם והתרומה המרכזית שהוא העניק ליהדות היה המימד המאגי. הוא טען שהדינאמיקה היהודית אינה שונה משום דינאמיקה של עמים אחרים בעולם, למרות שיש בוודאי דברים שהופכים את היהדות לשונה מעמים אחרים, למשל המימד הטריטוריאלי. גם שלום טען שלמרות שאנחנו לא עם ככל העמים ובוודאי שיש ליהדות מימדים מיוחדים, הרי שצריך ליישם בהיסטוריה היהודית קריטריונים יותר אוניברסאליים. למרות כל ההבדלים בסופו של דבר אי אפשר לנתח את ההיסטוריה היהודית במימד אפולוגטי-אידיאליסטי. שלום טוען שחייבים להתייחס לתולדות עמנו באותם קריטריונים שההיסטוריונים האחרים מן הארצות השונות נוקטים בעת חקירת ההיסטוריה של עמם. שלום טוען שיש מאב על ההיסטוריוגרפיה, על הזיכרון הקולקטיבי היהודי ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחרוה, כנראה שלא נוכל לחזור אליו.

 

  1.  IX.      שאול פרידלנדר 1932 – Still Among The Living

       היסטוריוגרפיה של השואה

       עד 1970 השואה לא היה נושא מרכזי בהיסטוריוגרפיה (ובתרבות). ב-1953 "יד ושם" הוקם- למען הנצחה ותיעוד לא למען מחקר היסטורי שיטתי, אלא רק אספו את העדויות.

       משפט אייכמן בתפנית – 1961. שינה את ההתייחסות לשואה כמעט באופן גלובלי. נכנס לתודעה אך רק בעוד 10 שנים יקומו היסטוריונים ויחקרו.

       "האסכולה הירושלמית" – לא התעלמו מהשואה, אך תפסו אותה בפרמטרים של היסטוריים של אנטישמיות ושנאת היהודים.

       שנות ה-50, גרמניה הופכת למדינה חדשה- הנאורה שמציגה את המערב בנאטו במלחמה נגד הקומוניזם. אין להם אינטרס לפשפש בעברה של גרמניה.

       הבעייתיות של ספרו של הילברג – "חורבן יהדות אירופה" יהודי אוסטרי שחי בארה"ב בזמן המלחמה, אך משפחתו סבלה. כתב על השואה אך הסתמך אל ורק על מסמכים גרמניים, נאציים. תיאר את מכונות ההשמדה אך דחה ואף לא נתן אמון בעדויות של ניצולי השואה ולכן לא השתמש בהם. היסטוריון שמתבסס על עובדות ולכן מתאר את השואה מהפרספקטיבה של המבצעים ולא של הקורבנות. ספרו הוא דין וחשבון מאוד מדעי. הוא היסטוריון מיומן אך מעוניין להתבסס אך ורק על עובדות, לוחות זמנים, וכדומה.

       שנות ה-70 – השואה הופך למחקר היסטורי, הדבר הכי חשוב, מגלים אותה גם בגרמניה. התודעה של השואה חודרת דרך ההיסטוריוגרפיה להפצה דרך הקולנוע וסדרות טלוויזיה.

       המחקר מתחלק לשניים: אלה שכותבים על הקורבנות (בעיקר בארץ) ואלה שכותבים על המבצעים. המחקר העיקרי עדיין מתמקד בעיקר במבצעים אשר מתחלק לשני אסכולות:

       אסכולה הפונקציונאליסטית – אסכולת מינכן, טוענת שהשואה לא היית המכוונת. הטענה אומרת שעל מנת להבין את השואה צריך להבין את הרקע, מאבקי הכוחות, התנאים וכן האלה. מזכיר מעט את ברודל- מדע שחוקר תהליכים, גורמים, רקע, תנאים. מנסה להפוך את ההיסטוריה כתחום יותר מדעי, יותר פונקציונאלי.

       אסכולה אינטנציונאלית – טוענת שהשואה הייתה מכוונת. השואה התבצע מכוח מניעים ואידיאות. לא מדובר בפתרונות פרקטיות (עדיף לחסל אותם מאשר להאכיל אותם), אלא הייתה כאן כוונה, אינטשיין.

       מתנהלים מאבקים גדולים בתחום. כאן נכנס פרידלנדר לתמונה.

       נולד ב-1932 בפראג. פרופ. להיסטוריה באוני. תא. בזמן המלחמה – שהה במנזר קתולי. היה ילד קטן. הוריו נרצחים. הוא גדל כקתולי ולא מודע ליהדות שלו. הוא מגלה אחרי המלחמה שהוא יהודי על-ידי מנהל בית היתומים. עולה ארצה. שנות ה-50 פונה ללימודי היסטוריה בפאריז וז'נבה. קונה לעצמו שם עולמי. מתחיל לחקור את יחס הכנסייה הקתולית לשואה.

       מפרסם ביוגרפיה של קצין נאצי שהיה אחראי על אספקת הגז למחנות ההשמדה. הוא סיכן את חייו בכך שניסה להעביר מידע לגורמים בינלאומיים (ללא הצלחה). הוא הועמד למשפט, טוהר, והתאבד. הספר "הדו משמעות של טוב". דהיינו חייל שעשה טוב אך היה צריך להיות חלק מהמנגנון. מי שעמד בצד לא היה יכול לעשות דבר.

       הוא ממשיך לחקור באמצעות פסיכואנליזה – ניסיון כללי לראות אם אפשר להשתמש במודלים פסיכואנליזים בהיסטוריה על מנת להבין מה גרם להם להפוך למה שהם.

       1984 – ספר "קיטש ומוות". יש הרבה עיסוק בשואה מבחינת הקולנוע והמדיה, אך יש הרבה קיטש. מבחינת פרידלנדר אפשר להבין הרבה דרך ההתלהבות מהנושא אולי להבין למה הפאשיזם המקורי הלהיב כ"כ בהמוניות.

       גרמניה הנאצית והיהודים בשני כרכים –

       "שנות הרדיפות 1933 – 1939"  – עוסק ברדיפות תוך שימוש במקרים אינדיבידואלים להסביר תופעות כלליות.

       ו"שנות ההשמדה 1939 – 1945" – משימה יותר קשה, מתפרס על פני כל אירופה. אולי גם בגלל זה הישג יותר גדול

       1960 – אין עיסוק משמעותי בשואה עד 1960. העיסוק אחרי הינו בגדר "תאונה". גרמניה נפלה קורבן להיטלר. בביה"ס מלמדים היסטוריה עד מלח"ע ה-1. אך מגיע דור חדש סוציאלי ששובר את השקט, ורוצה להבים מה קרה. המחקר מתעסק יותר בגרמניה וסטייתה מדרך הישר.

       1980 – הפוליטיקה בגרמניה הופכת לשמרנית. 1986 – ויכוח עם לזכור או לשכוח בגרמניה – פרידלנדר נכנס לויכוח (כמו גיבור על..). נולטה- היסטוריון גרמני אף מגיע לארץ ונואם שעדיף לשכוח ושלא היו כוונות השמדה.

       פרידלנדר כתגובה לכל הויכוח האינטלקטואלי שמתנהל בעולם – מערר על הרסטוריזציה ונורמליזציה של השואה. שגוי לראות את ההתעלמות מההשמדה ואף לראות את ההיבט של הבריונות של היטלר כגורם נפרד.

       הוא מנסה להשתמש בתאריכים מאוד ברורים וכרונולוגיים. זה יוצר את הרושם שהזמן הכרונולוגי שכמנהגו עומד. כנגדו הוא מציג את הזמן הפנימי של היהודים, שלא עובר. מבחינה גאוגרפית – הספר נע מזירה גאוגרפית אחת לשנייה. אולי הדבר שהופך את הספר למרתק מבחינה ספרותית, וזכה בפרס פוליצר, הוא שפרידלנדר מתבסס בעיקר על אפיזודות, על סיפורים אישיים – של יהודים או של גרמנים ואחרים – כשהוא עוקב אחר יחידים באירוע העצום הזה. בהתמקדות שלו ביחידים, מפרק בעצם את ההיסטוריה מתאוריות ומאנליזות גדולות. אנחנו פתאום שוכחים את כול הוויכוח בין פונקציונליסטיים ואינסטנציונליסטים. אנחנו מבינים שהתפקידה של ההיסטוריה היא לספר את הסיפור האישי – של הקורבנות, המבצעים, או העומדים מהצד.

       היסטוריה אינטגרטיבית – פרידלנדר, כמי שאינו מוכן לכפות הסבר טוטלי, איזושהי תאוריה גדולה על השואה, וכמי שרגיש מאוד לעובדה הבסיסית שמעל הכול, מדובר פה בדרמה וטרגדיה של יחידים – הוא מנסה להעביר את זה. שלא נשכח במה בעצם אנחנו עובדים.

       בספרו הוא משלב את שלושת הצדדים – הוא מתבסס על מקורות של המבצעים, הקורבנות והמתבוננים מהצד.

 


  1.     X.      מישל פוקו –  1984-1926

       לא היה היסטוריון אך השפיע רבות על ההיסטוריה.

       הגדיר את עצמו כהיסטוריון של המחשבה.

       נולד ב-1926 בפואטייה. ב-46 מתקבל לאקול נורמל סופרייר (נחשב). מתוודה לעצמו.

       נוטה לחקור מצבי נפש קיצוניים. את הקו החמקמק בין נורמלי לבין לא נורמלי בתחום המיני, פוליטי, דתי וכדומה. הקווים הללו מעניינים את וקו, בעיקר ההגדרות שהחברה מטילה על החריגים. מסיים ללמוד פילוסופיה, פסיכולוגיה, פסיכו-פתולוגיה. עובד במוסד לחולי נפש. היה חבר במפלגה קומוניסטי (עד התגלות פשעי סטאלין). לא מזוהה עם מפלגה פוליטית מסוימת, עם כי ברור שהוא שמאלי רדיקלי.

        1961 – "תולדות השיגעון" – זהו תזת הדוקטורט שלו. חיבור היסטורי שהפך אותו בין לילה לכוכב אינטלקטואלי. הוא סוקר את מה שמוגדר מבחינה קלינית כשיגעון. ימשיך לכתוב חיבורים על ההתפתחות של הפרקטיקה של הקליניקה.

       הוא נמנה לפרופ. בקולז' דה פראנז וקורא לעצמו היסטוריון למערכות ידע או חשיבה.

       חיבור נוסף "ארכיאולוגיה של הידע" הוא מאמין שהידע קיים בשכבות על גבי שכבות. צורת מחשבה אחת נחרבת ועליה נבנית עוד אחת. היסטוריון של הידע הוא כמו ארכיולוג שצריך לחפור בשכבות ולמצוא קשר.

       תרומתו של פוקו – תחושה רווחת בשנות ה-50 וה-60, בחברת השפע הליברלית המערבית שהחברה היר חברה מדכאת  ואינה משוחררת. חברה קפיטליסטית, בורגנית, רעה ושתלטנית וצריך לחשוף את מנגנוני הדיכוי. פוקו סיגל לעצמו את אותה מגמה, אך גישתו יותר מתוחכמת. הוא לא הצטרף לכל המחאות או למרקסיסטים או לאקזיסטנציאליסטית. אין מהפכה, אין שינוי, הבורגנות לא נופלת ופוקו מבין שהתרבות נגד הופכת לחלק מהשיטה עצמה. הבורגנות מוכיחה את עצמה כחזקה. הוא שואל את עצמו מהו סוד הכוח שלה.

       הוא חוקר את החברה המערבית בכלים לא מרקסיסטים. הוא טוען שהכוח אינו מטריאלי (מרקס) אלא מנטלי. ההשתלטות נעשה דרך שימוש במושגי יסוד של האידיאולוגיה הבורגנית; חופש, זכויות הפרט, עושר ואושר – מושגים שמדכאים את האדם המודרני. הדסציפלינה- ציות ואחריות (To be Disciplined).

       בעיני פוקו הסכנה נמצאת במדעי האדם וההמוניות. ברגע שיש המוניות יש צורך לשלוט בהמוניות. הדיבור בין בני אדם הינו כלי להעברת הדסציפלינות, כי השפה נשלטת באמצעות מושגים שמייצרים אותם מנגנוני שליטה. המהפכה הצרפתית כנקודת תפנית – ההמוניות עולה – איתם כל המדעיים החדשים שנועדו בסופו של דבר להשיג שליטה בהמונים.

       קטגוריה של משוגע הינה הגדרה מודרנית. בימי הביניים, מחזות שייקספיר, וכדומה המשוגע הוא הדובר אמת. עד המאה ה-17 הוא היה מקובל בחברה. החברה הייתה יותר סובלנית כלפני אנשים שלא התנהגו ע"פ הנורמה.

       המשוגע בעולם המודרני תפס את המקום של המצורע של ימי הביניים שצריך להרחיק אותו מהחברה.

       המאה ה-17 – המדעים עולים. הדת נדחקת. מסומנת כמאה של שחרור מהאינקוויזיציה. מבחינת פוקו זהו התחלת העידן המודרני מבחינה רעה. עידן בו מתחילים להשתלט בשיטתיות ולהגדיר את המשוגעים.  מאה שנה לפניכן הם היו חריגים ושאין לנו יכולת להבין אותם. עכשיו כולאים אותם יחד עם זונות, פושעים ומתנגדי משטר.

       הם לא יעילים – הם בטלנים ולא יכולים לעבוד. בחברה המודרנית שהכלכלה מתפתחת, המשוגעים מוגדרים כאויבי החברה האפקטיבית והיעילה. איום כלכלי- הסדר הטוב.

       פסיכיאטריה – הגדרת המשוגעים כחולים קליניים. מתפתחת מדע שלם הקובע מה הגיוני ומה לא  בחברה הבורגנית.

       מטרתו מוגדרת לתכלית פוליטי – בו זמנית מתפתחת היסטוריוגרפיה סביב ההיסטוריה המנטאלית, המבקרת את טענות פוקו בטענה שהיה קיים אשפוז בכוח כבר בימי הביניים.

       "ידע הוא כוח"  – ססמה של פרנסיס בייקן 1600. הוא התכוון שככל שבני אדם יצטברו יותר ידע יהיה להם יותר כוח. כוח להשתלט על הטבע, ולנצל אותו לטובתו. פוקו לוקח את האמירה ומשנה את משמעותו. "ידע הוא כוח, אבל כוח של שליטה על האדם ולא כוח משחרר" – יותר ציני.

       "משמעות וענישה" – התפתחות הקרימינולוגיה. מרכז הדיון הינו הפושע, וכיצד לטפל בו. הספר מתחיל בתיאור מחריד של ענישה בשנת 1757 – אדם בשם דמיאן שניסה להתנקש בחייו של לואי ה-15 בצרפת. ענישה פומבית. חתיכת איברים במלקחיים לוהטים, קריעת גופו לגזרים וכדומה.. נעים.. פוקו משווה את הענישה לענישה מודרנית.הענישה הפכת לבירוקרטית, שגרתית ומעל הכול מתמשכת- שליטה מתמשכת. הענישה של דמיאן, איומה ככל שהיא הייתה, הייתה חד פעמית. הענישה המודרנית הינה שליטה מתמשכת באדם. מטרתו של פוקו להראות שהעידן המודרני כולו נשלט ע"י משמעת, ודיצספלינה.

       הרעיון המרכזי שאנו לא צריכים שמישהו ישלוט בנו. בעידן המודרני האדם שולט בעצמו. הוא עושה את העבודה כבר. החברה הופכת אותנו לצייתנים ובכך סיימה את מלאכתה ואנו ממשיכים אותה בעצמנו – ע"י דיצסיפלינות, נורמות, כללי התנהגות חברתיים.

       מטרתו להבהיר כיצד החברה אימצה צורות יותר מתוחכמות לשלוט בבני אדם.

       מבחינת פוקו, העידן המודרני שבו אנו סוף-סוף חופשיים אנו לכודים ונהפכנו לsubjects- נתינים. במערכת שכופה עלינו את חוקיה, נורמות, הגדרות, וכדומה. תעודות הזהות, תיקיות רופא וכן הלאה, שמגדירים את זכויות הפרט שלנו הם מה גורם לנו להיות נתינים.

       פוקו, כאינטלקטואל אפוא, לא היה מגויס למפלגה. הוא גם לא חשב שהוא בתור פרופסור של היסטוריות של מערכות ידע, ולא חשב שמהיותו אינטלקטואל, צריך לבטא את כוחו לנושאים אחרים. הוא חשב שצריך להגביל את האקדמאיים רק לנושאים שהם יודעים. עובדה שכאשר ביטא את דעותיו בנוגע לנושאים פוליטיים – חומייני באיראן – לא היה טוב יותר מאחרון השוטים.

       מבחינת היסטוריוגרפיה, אפשר למנות את הדגש של ההיסטוריה של מנוצחים, מדוכאים, נשכחים. זה לא בגלל או בזכות פוקו, אבל פוקו היה חלק ממגמה, שאולי הייתה מתפתחת גם בלעדיו, אבל אין ספק שהוא נתן להיסטוריונים הרבה כלים להבין את ההיסטוריה הזו, של משוגעים, חולים, סוטים, וכן הלאה.

       שנית, העמיד מחדש את כל ההיסטוריה של המדע, או הדיסציפלינות המדעיות, לביקורת. ההיסטוריה הזו, שהיא חלק מההיסטוריוגרפיה הכללית, עדיין נאמנה מאוד להיות המדע משחרר, גואל, וכן הלאה. פוקו מזהיר אותנו מכך.

       מעל הכול ההיסטוריה שלו היא היסטוריה של שיח. שמה לב לצורות השיח (discourse) ששכיחות בחברה בתקופה מסוימת. הקשר בין היסטוריה לבין סמיוטיקה, תשומת לב להתפתחויות במדע, בעיקר למושגים מדעיים. כל פעם שמופיע מושג חדש, זה תמרור לכך שיש פה איזשהו שינוי אפיסטמי. פוקו בתחומים האלה תרם תרומה להתפתחות היסטוריה מודרנית. פוקו מציב אפוא מערכות מנטליות.

       [אם הוא היה מרקסיסט, התאוריה שלו הייתה פשוטה ופשטנית – היה אומר שהאינטרס הוא מעמדי. אז אחת הבעיות אצלו היא להגדיר מיהו בעל הכוח, או מיהו זה שמייצר את מושגי השיח. הוא תמיד מדבר במושגים של מערכת – ואומר שהחברה הבורגנית מייצרת את המושגים. הוא לא נכנס להגדרה יותר מדויקת. תשובתו היא שצריך להתקומם תמיד נגד מי שבתקופה מסוימת שולט בהיבט מסוים. אין לו תאוריית על, או אידאולוגיה. הוא לא מנסה לעורר המונים להשתלט על הבנק הזה והזה לדוגמא. הכוח אצלו הוא סמוי, הוא של מערכות ידע.

       פוקו רוצה שנבין בעצם שהשליטה אינה מרוכזת בשליט אחד, במוסד אחד. השליטה היא באמצעות שפה, באמצעות מערכות ידע שקיימות בחברה שלנו במשך מאות שנים. זה משהו שהוא אינהרנטי מאז המאה ה-18 לתרבות המערבית בכללותה, שהיא מעריכה ידע ומדע. פוקו רואה בעצם בהתפתחות הידע כפי שאנחנו מכירים אותו ב-200 השנים האחרונות, את האויב האמתי של החירות ושל הכבוד.]

       פוקו רוצה שנבין שהמדעים שכולנו מאמינים להם, הם המסוכנים כל כך לחיינו, ולא החשודים המידיים.

 

  1.  XI.       רוברט דרטון – 1939 – Still Among The Living  

 

       1975 – "המפנה התרבותי" – מתפרסמים 2-3 ספרים המסמנים את הכיוון החדש של ההיסטוריוגרפיה.

       החזרה של הסיפור ההיסטורי. דוגמאות – לדורי- תלמידו של ברודל וכתב באסכולה של ברודל, הרבה גיאוגרפיה, סטטיסטיקה, כלכלה. כותב חיבור שעוסק אך ורק בכפר קטן בפרינאום מונטאיו – חקירה של הכנסייה הקתולית לגבי כופרים. גינסבורג – כותב חיבור "הגבינה והתולעים" עוסק בטוחן קמח פשוט. נטלי דייוויס- גם חוזרת לסיפור. דוגמאות שמסמנות שינוי בחשיבה של ההיסטוריונים. התחושה הרווחת שההיסטוריוגרפיה המדעית ניתקה את עצמה מהתחושה הבסיסית ביותר של מהי היסטוריה ומה אנחנו מצפים ממנה – סיפורים אנושיים שיחרטו בזיכרון, ולא טבלאות סטטיסטיות מסובכות. והנה חוזרת הדרמה האנושית להיסטוריוגרפיה.

       בשנות ה-70 יש התפכחות גדולה בעולם המערבי מתאוריות גדולות ומאידאולוגיות. אכזבה מהאידאולוגיות. תחושה שגם הקומוניזם וגם הקפיטליזם הכזיבו, מפני שהעולם כולו שקוע במשבר. הציפיות מהאידיאולוגיות הללו לא התממשו.

       אז החזרה לסיפורים הפשוטים, אי אמון באידאולוגיות ובסיפורי על – כל אלה משקפים עידן שתוך כמה שנים ימציאו לו גם שם – פוסטמודרניזם. הביטוי נתבע לראשונה ב-1978 על-ידי הוגה דעות צרפתי בשם ז'אן פרנסואה ליאוטר.

       דרנטון החל את דרכו כעיתונאי בניו-יורק טיימס. כיסה את העיר ניו-יורק, והיה בעיקר כתב לענייני פלילים. הזיקה שלו לעולם הפשע, שמתבטאת בצורה ברורה בספריו ההיסטוריים, מתחילה אולי שם. לומד בהרווארד. אח"כ באוקספורד. מצא את תחום המחקר שלו – צרפת במאה ה-18- תקופת ההשכלה/הנאורות.

       1968 – דוקטורט שלו, שכותרתו: Mesmerism and the End of the Enlightenment in France. מסמריזם – מגיע ממסמר שמממציא שיקוי פלא. כל מי ששותה ממנו מתגבר על כל הבעיות בחיים. הייתה לו הצלחה בפריז של סביב 1780. דרנטון מייחד את עבודת הדוקטורט שלו לאותו נוכל, ומה שמעניין אותו זה כיצד אותו נוכל ושיקוי הפלא שלו הופכים לפופולריים כל כך. דרנטון קושר את הצלחת המסמריזם (או כול מיני תופעות אירציונליות) עם קיצה של תנועת ההשכלה. המהפכה הצרפתית שעומדת להתחולל עוד כמה שנים, ב-1789, כנראה לא קשורה להשכלה. אם ההשכלה מסתיימת ואז עולות תאוריות אירציונליות כמו של מסמר, המסקנה היא שאין קשר בין ההשכלה לבין המהפכה הצרפתית. לא וולטר, ולא רוסו, ולא דידרו, הכינו את הרקע למהפכה הצרפתית, אלא דווקא שרלטנים כמו מסמר, או סופרים שוליים.

       ספרי פורנוגרפיה למשל, ולא ספרים בתאוריה פוליטית. רומן פורנוגרפי פופולרי בפריז בשנות ה-70, חשוב מבחינת דרנטון הרבה יותר להיסטוריה של צרפת, מאשר האמנה החברתית של רוסו, נניח.

       ב-1983 – The Literary Underground and the Old Regime

       ב-1985 – The Forbidden Bestsellers of Prerevolutionary France.

       חיבורים אלה עסקו בספרים של סופרים שוליים, של פורנוגרפיים ספרותיים, ומראה שדווקא הספרים השוליים הם אלה שהתסיסו את העם נגד המלוכה. זה מה שהעם הפשוט קרא ואסור להיסטוריון להתעלם מהם. לדרנטון יש כאן קייס נכון – רוב המשכילים בצרפת, למעט כמה יוצאים מן הכלל, היו אריסטוקרטיים. רובם המכריע של המשכילים דווקא תמכו במשטר הישן ובמלוכה, ולכן לא הם אלה שהביאו בסופו של דבר למהפכה.

       ברור שההוגים והסופרים הגדולים הם אלה ששורדים אך אלה לא העסיקו את החברה. על מנת להבין את ההיסטוריה עלינו להבין את החברה לשם כך צריך לחקור את מה שעניין את החברה – "האח הגדול".. מפנה מתיאוריות גדולות, אנשים גדולים, ואירועים גדולים לשוליית החברה.

       הוא נוקט בגישה אנתרופולוגית למדי. תחום שמאוד מתפתח בזמנו. משנות ה-60-70 מתפתחת אסכולה אנתרופולוגית של Clifford Geertz. היה אנתרופולוג של תרבויות מזרח (אינדונזיה ומרוקו). הוא חוקר את החברה בבאלי ע"י קרב התרנגולות. כמו שהוא עובד כך גם צריך היסטוריון. על מנת להבין כיצד חברה פועלת אתה לא צריך לאסוף נתונים וסטטיסטיקה אלא להבין דרך הפעולות התרבותיות.

       דרנטון וגירץ העבירו סמינרים ביחד בפרינסטון. הוא לומד מגירץ את השיטה ומיישם אותה במחקריו.

       “The Great Cat Massacre” – 1730, אירוע שולי בפריז. מתואר סיפור אמיתי ב-3 עמ' על ידי  עובד דפוס. עובדי דפוס שממורמרים על הבוסית שלהם, בעלת חתולים רבים. היא מאכילה את החתולים יותר טוב מאשר את העובדים שלה. הם מחליטים לפרוץ לדירה לטבוח בכל החתולים. הסיפור מסופר בדיעבד ומסתיים במשפט בו הוא אומר, איזה צחוקים היה לטבוח בכל החתולים הללו.

       דרנטון אומר לנו שמה שתפס את תשומת ליבו היה הסיום שלו. צריך להתחיל בנקודה שבה אתה כהיסטוריון חיי בתקופה אחרת לגמרי. אין דוגמא טובה יותר לפער התרבותי הרחב בינינו לבין התקופה מאשר ההומור. איך ייתכן שמעשה כזה נתפס לבני התקופה כמשעשע. ודרנטון אמר שמנקודה זו הוא מנסה להבין את הבדיחה – מה כול כך מצחיק. והחקירה מסתעפת לתחומים נוספים. מי היו השוליות, איך הם חיו, מי היו המעבידים, וכולי. אבל זה עדיין לא מסביר את המעשה ואת המשמעויות הסימבוליות שלו. מדוע דווקא החתולים. מדוע לא פעלו ישירות כנגד הגברת אלא בחתולה. ומעבר לזה, מה מעמדם של חתולים בתרבות הצרפתית של המאה ה-18? והוא מזכיר לנו שהחתולה היא גם ביטוי לעבר המין הנשי (כמו גם באנגלית). ובוודאי שהביטוי הזה רווי משמעויות מיניות. גם בזה הוא דן. ובסופו של דבר, כל הדיונים האלה מתנקזים לשאלה אחת שעומדת ברקע: מדוע בעצם להתנקש בחיי החתולים כשאפשר באותה מידה להתנקש בחיי המעבידה. הרי היא זו שאחראית למצבם הנורא.

       האירוע מתרחש כמה עשורים לפני המהפכה. דרנטון אומר לנו שהמקרה הזה מלמד בנוגע לחשיבותם של אקטים סימבוליים בתרבות ובהיסטוריה. כיצד מקרה כזה יכול להעיד על חברה שבה אפשרויות לפגיעה פוליטית לא היו אפשריים. בכלל לא הייתה אופציה שהפועלים יכלו להעלות על דעתם לפגיעה בגברת. ועם זאת, העובדה שהם אנשים ששייכים לדלת העם, מעמד מושפל, ובכל זאת אותם אנשים מסוגלים למעשה נגד האריסטוקרטית, מעיד על מידה מסוימת של זעם ואיבה מעמדית, כאשר המציאות הפוליטית תשתנה, ומעמד הביניים יצבור מסה מספקת, ברור שהזעם הזה לא יתבטא יותר באקט סימבולי, אלא באקט ממשי – טבח האריסטוקרטיה והמלוכה, ולא טבח חתולי המחמד.

       יש כאן בחינה מאוד מעניינת לגבי צרפת של שנות ה-30, שלפי דרנטון, היא שונה לגמרי מבחינת מה שאפשר להעלות על הדעת שאפשר לעשות, לעומת 60 שנה לאחר מכן. זאת אומרת, הוא עונה על השאלה למה המהפכה פורצת ב-1789 ולא ב-1830.

       דרנטון בחיבור הזה מדגים בצורה מרשימה מאוד את התמורות שמתחוללות בהיסטוריוגרפיה התרבותית, ההיסטוריוגרפיה של אמצע שנות ה-70 וה-80. אגב, החיבור הזה מתפרסם ב-1984 ("טבח החתולים הגדול ועוד אפיזודות בהיסטוריה התרבותית של צרפת"). המושג "תרבות" מרחיב מאוד את המשמעות – תרבות זה לא רק יצירות קלסיות וחשובות, אלא גם תרבות פופולרית.

       "השיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון" – דרנטון לוקח את המקרה הזה כדי להמחיש את הפער העצום שקיים בינינו לבין אנשי המאה ה-18.

       מבחינתו של דרנטון והיסטוריונים מודרניים אחרים – הזירה המרכזית לעבודת ההיסטוריון היא הזירה התרבותית. התרבות מוגדרת בצורה רחבה. לא לבוא עם התאוריות המודרניות והמדע שלנו ולכפות אותם עליהם. מדובר בעצם על חקירה שהרבה יותר דומה לאנתרופולוג שבא לשבט זר. זו ההנחה הבסיסית של דרנטון – ההיסטוריון כמו האנתרופולוג, צריך להזכיר לעצמו שהעבר הוא ארץ אחרת וזרה. דרנטון מסביר לנו שהמושגים, הבדיחות, הם ביטוי לרשתות משמעות שונות לגמרי מאלה שלנו, למרות שברמת המלים נראה שאנחנו בני אותה תקופה.

       ביקורת –  טוענים נגד דרנטון שהוא התעלם מעובדה יסודית אחת: שהסיפור שבו הוא עוסק הוא רק סיפור. אין לו הוכחה אחרת שהמעשה הזה אכן התרחש בפועל.

       מדובר בז'אנר חדש שנקרא new culture history . כשבורקהדט כתב היסטוריה תרבותית, הוא עסק בתרבות גבוהה, כאן החידוש של דרנטון.

       לסיכום, אנחנו נמצאים בפרדיגמה החדשה של היסטוריה תרבותית, סמיוטית. זוהי לא פרדיגמה שלטת. אין בו טון שאומר לנו היום לכתוב ככה או אחרת. אבל אם אפשר להסיק ממחקרים היסטוריים שזוכים להשפעה ולהערכה, עדיין רובם בסוג כזה של היסטוריה. ממה שנראה למרצה, ההערכה שלו היא שההיסטוריוגרפיה הזו ב-30-40 השנים האחרונות היא המשמעותית ביותר.


  1. XII.      סיימון שאמה –

       התרבות בכלל וההיסטוריה בפרט קיימים יותר כדימויים מאשר טקסט. 9/11 נפילת חומת ברלין וכו'.  עברנו מתרבות טקסטואלית לתרבות ויזואלית כפי שהאוזנחה אמר לפני כמעט 100 שנים.

       כיצד התרבות הדיגיטאלית הופכת את כולנו להיסטוריונים מתעדים? התרבות המודרנית, משנה את ההתייחסות של היסטוריונים מקצועיים לתיעוד ההיסטורי. נוצרת תרבות חדשה בלתי אמצעית, שבה אירועים היסטוריים נחווים בצורה גלובלית. כל מה שקשור לעבודתו של ההיסטוריון, שמאז ומעולם דרשה ריחוק ופרספקטיבה, ויכולת להשקיף על האירועים אחרי שהם הסתיימו, כל הדברים הללו כבר אינם. בדומה אולי לגישה היוונית העתיקה, לפיה ההיסטוריון הטוב הוא העד כפי שחשבו הרודטוס ותוקידידס.

       את הקולנוע ניתן לראות כאובייקט היסטורי או כעל מעצב דעת קהל וכלי אידיאולוגי, וכך למעשה מעצבי היסטוריה. כפי שנטו הסובייטים והנאצים להשתמש בקולנוע. קשר נוסף שבין הקולנוע וההיסטוריה, הוא האופן שבו הקולנוע מעצב תודעה היסטורית בצורה שקשה מאד אחר כך להשתחרר מהדימויים שלו (ליז טיילור כקליאופטרה, קירק דאגלס כספרטקוס וכו').

       יש כמובן הרבה יתרונות להצגה ויזואלית של ההיסטוריה. יש יתרון להצגה של הנוף שבו ניטש קרב. סרט עלילתי או דוקומנטארי, שתופס את הגיאוגרפיה, הטופוגרפיה האקלים, נותנים לצרכן ההיסטורי הבנה הרבה יותר גדולה של העניין שעל הפרק. היסטוריופוטיה על כן יכולה לעשות הרבה דברים שהיסטוריה לא יכולה לעשות.

       ההיסטוריה של האומנות גם היא דוגמה מובהקת ליתרון של ההיסטוריה הויזואלית על פני ההיסטוריה הטקסטואלית.

       מי שרוצה לערוך מחקר על דמויות כגון ז'אן דארק או ישו, לא יכול שלא להתייחס לדימויים שלהם. עד שלא רואים את הדברים לא מבינים אותם. מיתוסים היסטוריים של גיבורים, ונופים מאפשרים לנו לתפוס תרבות פופולארית. מי שרוצה לתפוס את תרבות שנות השישים, גם יהיה חייב להשתמש במדיה שאיננה טקסט בלבד.

       יחד עם זאת יש חסרונות שיש לתת עליהם את הדעת. החיסרון הבולט ביותר, הוא שהויזואלי לא מכיל בתוכו דיון. אין ארגומנטים אלא רק הצגה. דיון, הסברים שונים לאותו אירוע מפרספקטיבות שונות לא קיים, אפילו לא בסרטי תעודה שם כעיקרון אין מניע מכך, הדיון בדרך כלל לא מתקיים.  אין הערות שוליים.

       דבר חמור יותר, הוא שאין את המרחק הרפלקטיבי. לא ניתן בחוויה הקולנועית לעצור ולחשוב, כפי שניתן בטקסט. בקריאה ההיסטורית אנו אמורים להיות ביקורתיים, בעוד הקולנוע דורש מאיתנו לשכוח שאנו צפים בבדיה.

       היסטוריונים רבים עדים לשינויים הללו. בעשורים האחרונים ישנם שינויים בולטים, שהיסטוריונים בכירים נוטים לקחת חלק יותר ויותר באותה תעשייה של היסטוריה וקולנוע. אחד הבולטים בהם הוא ההיסטוריון סיימון שאמה –   Simon Schama. שאמה למד בקיימברידג', התמחותו כהיסטוריון הוא היסטוריה תרבותית חדשה. הוא כתב מחקרים על ההיסטוריה של הולנד. הדוקטורט שלו היה על מלחמת העצמאות של הולנד בסוף המאה ה-17. הוא עבר לאוקספורד ואז להרווארד שם הוא המשיך במחקריו על התרבות הפלמית של המאה ה-17. במחקר שלו הוא תמיד עסק באומנות ויזואלית. הוא השתמש המון בציורים של רובנס, ורמיר ורמברנדט.

       הוא כתב ספר כרוניקה על המהפכה הצרפתית לכבוד 200 שנים למהפכה. שאמה מתייחס לבסטיליה כדימוי. כלומר עוד לפני שפנה לקולנוע היה ער למשמעות של דימויים בהיסטוריה. משם שאמה פנה יותר ויותר לדימויים. “Landscape and Memory” הוא ספר שמבטא את החשיבות שניתנת בימינו לסביבה, גדוש גם הוא בהרבה תמונות ואיורים.

       “History of Britain”, שנוצרה בשנת 2000 – שם באמת שאמה עבר בצורה מלאה לסוג כזה של מחקר היסטורי, כתיבה היסטורית, והצגה היסטורית. הסדרה הזו זכתה להצלחה עצומה. כשהוקרנה בבריטניה, הרייטינג היה גבוה מאוד. יותר מאשר של ה"סימפסונס" ומשל "חברים". הייתה כאן הצלחה שתורגמה לכך שמיליון עותקים מהספר של שאמה נמכרו. על כך יכול היסטוריון רק לחלום. אולי היסטוריונים אחרים של שאמה כועסים עליו שבזכות ההצלחה  הטלוויזיונית גם קונים את העותקים שלו. יהיו כאלה שיגידו ללא ספק שזה מסחור של ההיסטוריה. אבל זה לא מדויק כי בסדרה הזו ואחרות, יש ניסיון של היסטוריון שלא צריך להוכיח את עצמו, לפתח כלים חדשים לחקירה והצגה היסטורית. בעקבות ההצלחה הגדולה הזו, הוא חתם חוזה ב-2004 להפקת 3 סדרות נוספות, שבינתיים כולם הופקו, בעבור סכום עתק עבור היסטוריון – 7 מיליון דולר.

       היסטוריה של אומנות – the Power of Art; Rough Crossings – על סחר העבדים בארצות-הברית; וסדרה שהוקרנה בארץ – America's Future.

 

שיעור אחרון

היסטוריוגרפיה של המאה ה-21. המעבר מתרבות טקסטואלית לתרבות ויזואלית, כולנו קולטים אינפורמציה באמצעות המדיה הויזואלית של מדיה טלוויזיונית וקולונוע או אפילו עכשיו האייפון והאינפורמציה עוברת באופן מידי. וגם בעיתון התמונה תופסת את מירב העמוד והטקסט נדחק לפינה.

ההיסטוריונים צריכים להבין שצריכת אינפורמציה נעשת על ידי דימויים ויזואלים ורק לאחר מכן על ידי אמצעים לשוניים. עשרות שנים התעלמו ההיסטוריונים מהשינויים והמשיכו לכתוב ספרים ומאמרים טקסטואלים.

בסופו של דבר נאלצו ההיסטוריונים בעל כורחם להבין שהדימויים הויזואלים הם מאד משמעותיים לדוגמא פיגוע מרכז הסחר העולמי ב-11.9

רב האינפורמציה שנמצאת שם היא ויזואלית מורכבת מדימויים.

בנוסף חש לנו מעצב תודעתי – קולנוע לא רק סרטי עלילה אלא כל העולם הויזואלי שכולל טלוויזיה ואייפון שהוא חלק מהעולם הזה.

חקירת היסטוריה באמצעות קולנוע.

סרט הקולנוע כאובייקט היסטורי, סרט שנוצר בעבר הם לכשעצמם אובייקטים למחקר כמו שדות קרב או תעודות עתיקות. הסרט מעיד על החברה שבה הוא נוצר. הסרט הקולנועי כמעצב היסטוריה. סרטים תעמולתיים בגרמניה הנאצית אלו היו כלים שהיו ביידי המשטר. הם הפכו לאלמנטים שעיצבו היסטוריה.

סרטי עלילה היסטורים מעמדם כמו ספרי רומן היסטורי ושני המדיומים האלה מעצבים ומשפעים על האינפורמציה שלנו. יש לנו מושג של תודעה היסוטרית שהיא שונה מעובדות היסטורית. התודעה שלנו נבנת מהרבה מאד מקורות והיא מעוצבת על ידי גיבורים והסיפור האישי והאנושי משנים את העובודות היסטוריות. סרטים דוקומנטרים הם חלק משמעותי בעיצוב התודעה ההיסטורית.

האם בסופו של דבר מבחינת היסטוריונים יכול הקולנוע להיות מקור מחקר להיסטריון? האם השימוש במדיום עשוי לסייע להם בהרחבה של תחום מחקרם?

בכל סרט שהוא יש לנו נופים, בתים מכשירים ואנחנו מקבלים אינפורמציה שקשה מאד להציג אותם באופן טקסטואלי ופה אפשר לומר תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. אם היסטוריון קלאסי היה יכול להראות את מצדה מכל מיני זוויות היה נוסף רובד שלם ומעמיק למחקר הזה.

יש לנו סרטי מלחמה שמשחזרים קרבות ואפשר להבין את האווירה השוררת.

האופן שאנחנו רואים סרטים שהם לא רק היסטורים אלא זכו להצלחה עכשווית ופופלרית- סרט הארורים ובוחנים מה מעורר בנו היום קסם והתלהבות ולפעמים אנחנו מזדהים אחרי גיבורים שנשחפים לנאציזם. יש לנו חוקר בשם פרידלנדר שחוקר תופעה מורכבת ומודרנית ביותר יכול להעיזר בקולנוע שמשרת את האמצעים האסטטים של מפגנים לדוגמא שיכולים לסחוף המונים. (מצעדי ענק הכוללים דגלים ומפגן כח נאצי- הם אמצעים אסטתים היוכלים לגרום להמונים בגלל האמצעים האסתטים להתצטרף לפלג פוליטי מסויים).

בעשרים או שלושים השנים האחרונות מתעסקים היסטוריונים על המדיום החזותי ויש לנו הוגה דעות חשוב שממציא מילה חדשה בשם היסטוריופוטיה.

בסרטי קולנוע עלילתים אין דיון ואין ארגומנטים אין הערות סוטרות לגבי אירוע. בדר"כ אירוע מוצג באופן יחיד וזה שונה מהדיון ההיסטורי שנוצר סביב אירועים מסויימים לפעמים כמו יום הבסטיליה בצרפת שהוא חלוק על החוקרים. סרט קולנוע מעצם הגדרתו לא מאפשר התנתקות מעצם החוויה עצמה. בקריאה אפשר לקרוא לעצור לבדוק להמשיך בבית קולנוע אי אפשר ואנחנו נסחפים לתוך החוויה ומאמינים לכך שמה שאנחנו רואים הוא מציאותי לגמרי. (ללא האמנוה שעל המסך מתרחשת מציאות הקסם של הקולנוע לא היה קורה ולא היינו רוצים לראות סרטים. אולם אין לנו כלי ביקרותי בזמן הצפיה)

ההיסטוריון לא מאמין בעיקרון במה שהוא רואה, שם בנקודה הביקורתית מתחיל ההיסטוריון לעבוד לחקור ולשאול שאלות.

האמת היא שהיסטוריונים מעטים נוטים לעזוב את התחום שבו הם בקיעים את המחקר הטקסטואלי שמערב גאוגרפיה וארכיאולוגיה או אמניות.

היסטוריון יחד שכן התייחס למדיום הקולנועי הוא סיימון שמאה.

סיימון שמאה

סיימון שמעה יליד 1946 יהודי יליד לנודון ומזה שלושים שנה ויותר הוא מלמד בארה"ב היום הוא ידוע כיוצר סדרות טלוויזיה היסטוריות. הוא סיים את קימברידג והוא נחשב להיסטוריון טקסטואלי רגיל וטוב. הוא קרא על משפחת רוטשליד והקשר שלהם לארץ ישראל. ב-1987 הוא פירסם ספר על תרבות הולנד בתור הזהב שלה. והוא משתמש בציירים ההולנדים במאה-17 הציירים הרבו לצייר בתים וסעודות כולל פרטים מחיי היום יום. ב-1989 כתב על המהפכה הצרפתית ושם סיימון מפתח מתודות שייבוא אותו לעיסוק בקולנוע

הוא מתחיל לעסוק בכיבוש הבסטיליה, ה-14 ביולי 1749 היסטוריונים שבדקו מצאו שזה מיתוס או דימוי ויזואלי והבסטיליה הופכת להיות סמל פראיזאי.

איפה האמת? סיימון מקדיש עשרות עמודים על היום עצמו והוא גורס שלא חשוב מהי האמת ההיסטורית אלא מה חושבים המוני העם בפאריז, זה הדבר החושב וגם כיצד כל אחד תופס את המציאות על פי זווית הראיה שלו.

בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה שהקולונוע והטלוויזיה הם המדיה שעתידה להמשיך את המחקר ההיסטורי. הוא כותב את הסדרות ומבאיים אותן וגם לפעמים מופיע על המסך. הוא עשה סידרה על רמברנט וזה תחום המחקר העיקרי שלו. היסטוריה של בריטניה והיא נוצרה עבור BBC ושם הוא עבר לכתיבה היסטורית והצגה קולנועית היסטורית הייתה הצלחה מאד גדולה והרייטניג היה גבוה. מיליון עותקים מהספר ההיסטוריה של בריטניה נמכרו אחרת ללא השידורים לא היו נמכרים כמויות גדולות כאלה של ספרים.

קשה להעריך לאן יגיעו אמצעי התקשרות האחרים לגבי הצגת היסטוריה, וגם לגבי היסטוריה מודרנית שמתרחשת ומתועדת בו בזמן על ידי צילומים.

הנושא הוא קצה קרחון כי ראשית תחום והדברים נמצאים בהתרחשות בלתי פוסקת.

סימון שאמה וההיסטוריה של הדימויים

סימון שאמה וההיסטוריה של הדימויים

היום כולנו קולטים אינפורמציה במידה רבה באמצעות המדיה הויזואלית. הטקסט הולך ונדחק לשוליים. אנו עדים לתהליך שהיסטוריונים לא יכולים להתעלם ממנו – לא יכולים להתעלם מן העובדה שהכתיבה ההיסטורית מאבדת את השפעתה במרחב הציבורי בקרב צרכני ההיסטוריה שהתרגלו לצרוך את האינפורמציה על ידי דימויים. השאלה איך מתמודדים ההיסטוריונים עם השינויים הללו היא שאלה שהיסטוריונים רבים התעלמו ממנה אך גם היסטוריונים נאלצו בעל כורחם להתחיל לפעול במרחב האינפורמטיבי החדש.

הנושא שנעסוק בו היום הוא היסטוריה וקולנוע. מדובר בכל העולם הוויזואלי שכולל טלוויזיה. חקירת ההיסטוריה באמצעות הקולנוע הוא הנושא שיעסיק אותנו היום. ישנם מספר נושאים שונים הקשורים לנושא:

  1. סרט הקולנוע כאובייקט היסטורי משל עצמו.
  2. הסרט הקולנועי כמעצב היסטוריה.
  3. סרטי עלילה היסטוריים.
  4. סרטים דוקומנטריים.
  5. רומאניים.

יש להבדיל בין ידיעה היסטורית ותודעה היסטורית. ידיעה היא מה שקרה בהיסטוריה, תודעה היא מושג רחב יותר הכוללת מיתוסים ואווירה. היום, יותר מבעבר, תודעה היסטורית מעוצבת במידה רבה מאוד על ידי סרטים.

הבעיה העיקרית שעימה מתמודדים כשחושבים על הקטגוריות השונות היא האם מבחינת ההיסטוריונים המדיום הזה של קולנוע יכול להיות גם מדיום של מחקר היסטורי. מה תורם המדיום הקולנועי לעבודת המחקר ההיסטורית.

היתרונות של הקולנוע

  1. סרטי קולנוע, ובעיקר סרטים דוקומנטריים, שמצולמים במציאות תורם תרומה ממשית בכך שניתן לראות את הנופים, בתים, מכשירים – אנו מקבלים מימד של המציאות ההיסטורית שקשה מאוד להיסטוריון להבין אותם ולהציג אותם באופן לא ויזואלי. ישנה כמובן אפשרות להציג באמצעים דוקומנטריים תהליכים מורכבים – קרבות, תנועות.
  2. עבור היסטוריונים של אומנות שימוש באמצעים ויזואליים הוא יתרון גדול מאוד.
  3. מעבר לזה ניתן לחשוב על קולנוע בצורה רחבה יותר שמשלבת את הקטגוריות כאובייקט שמעצב את התודעה ההיסטורית. היסטוריונים מודרניים מפתחים כלים יותר מתוחכמים. כשבחונים את הסרטים ובודקים מה מעורר את ההזדהות של הקהל ניתן להבין משהו מהקסם האסתטי של התקופה. ברור שהיסטוריונים היום, שיש להם אלפי מקורות מצולמים, אינם יכולים שלא להשתמש באמצעים הללו.

בעשרים-שלושים השנים האחרונות היו דיונים רבים של היסטוריונים על התופעה הזו. נאמר שיש להתחיל לדבר לא על היסטוריוגרפיה אלא על היסטוריופוטיה (היסטוריה מצולמת)..

הבעיות של הקולנוע

  1. בסרטי קולנוע אין את הדבר המרכזי בהיסטוריה – אין דיון, אין טענות שונות וסותרות לאירוע. בדרך כלל סרטי קולנוע, ואף סרטים שמתערבים בחקירה היסטורית, לא מציגים דיונים או טענות שונות למקרה אחד.
  2. סרט קולנוע אינו מאפשר לצופה התנתקות ממה שהוא רואה. החוויה הקולנועית בנויה על השהיית האמונה שמה שאנו רואים הוא באמת קורה.

היסטוריונים מעטים נוטים לעזוב את התחום שבו הם בקיאים, המחקר ההיסטורי הטקסטואלי, במקרים רחוקות. ישנם סרטים שמעסיקים יועצים היסטוריים. עם זאת, היסטוריונים רבים לא החליפו את העשייה שלהם בעשייה קולנועית למעט כמה יוצאים מן הכלל ואחד מהם הוא סיימון שאמה.

סיימון שאמה

היסטוריון פעיל, יליד 1945, יהודי, נולד בלונדון. מתגורר מזה שלושים שנה בארצות הברית. הקריירה שלו התפתחה בעיקר כהיסטוריון מן השורה, לאחר סיום לימודיו בקמברידג' וכתב מחקרים היסטוריים רגילים ופרסם את ספרו ההיסטורי על תרבות הולנד בטור הזהב שלה "המבוכה של העשירים – האינטרפרטציה של ההולנדים בטור הזהב". ניכר כבר שם שהוא משתמש בציירים של המאה ה-17 כמקורות היסטוריים שמלמדים אותו על התקופה. הוא בוחן גם את כיבוש הבסטיליה שידועה כאחד מהדימויים החזקים של העם הצרפתי. למרות הדימוי האגדי של הצרפתים את הבסטיליה היה הרואי לא באמת כך היו הדברים. שאמה מקדיש עשרות עמודים בספרו על כיבוש הבסטיליה  כי הוא אומר שהדבר החשוב ביותר הוא לא באמת מה קרה בבסטיליה אלא מה המוני העם חשבו שקרה בבסטיליה ומה היה הדימוי שלהם את הבסטיליה. הוא אומר שהיסטוריונים חייב לתאר את ההיסטוריה מהפרספקטיבה של המוני העם. הוא מוצא תיאורים גרפיים ומייחס חשיבות גבוהה לדימויים הויזואליים של בני התקופה.

בדרך זו הוא הגיע לקולנוע ולטלוויזיה. למרות שהוא ממשיך עד היום להיות פרופסור להיסטוריה ולתולדות האומנות, מ-1990 ועד היום הוא עוסק בעיקר ביצירה קולנועית, טלוויזיונית מאשר ביצירה היסטורית כתובה.

הוא החל בדברים פשוטים, כמו היסטוריה של אומנות מערבית, והדגיש את הציורים. אחר כך הוא החל ליצור סדרות טלוויזיה על רמברנט למשל, ולאט-לאט החל ליצור סרטים שבהם הוא חשב קודם כל כיוצר קולנועי ורק אחר כך כהיסטוריון. בסדרה שיצר יש ניסיון של היסטוריון שמנסה לפתח כלים חדשים לחקירה היסטורית והצגה היסטורית. ישנה סדרה שלמה של אמצעים שמסייעת להיסטוריונים לבחון את ההיסטוריה ולהעביר לצרכני ההיסטוריה את ההיסטוריה בצורה יותר חיה.

שאמה מציין כי למרות שנראה שאמצעיו של הקולנוע די מוגבלים להציג תיאוריות או טיעונים, ישנה דרך להביע את האינטרפרטציה האישית של ההיסטוריון את האירועים. באופן ספציפי יותר, ליכולת של יוצרי קולנוע להביע עמדה אמצעית דרך השפה הקולנועית, אמר שאמה כי אחד האמצעים שהוא עשה בהם שימוש היה ניסיון להביא את זווית הראיה של פשוטי העם. הוא מנסה להציג את ההוצאה להורג של אן בוליין למשל מנקודת המבט של העם.

סביר להניח שנושא זה לא בטוח, מכיוון שהדברים נמצאים עוד בהתרחשות.

שאול פרידלנדר וההיסטוריה של השואה

שאול פרידלנדר וההיסטוריה של השואה

העידן המודרני מאוד הושפע מאירועי מלחמת העולם השנייה ומהשואה בפרט. השואה היא אירוע חריג בתולדות האנושות – אירוע שמהווה ניסוי מכריע לתיאוריה והשקפות. אפשר לראות בשואה כתחום שבו מתגוששות גישות שונות לגבי ההיסטוריה בכלל והמקרה של השואה הוא ניסוי מכריע ביחס אליהן. פרידלנדר עצמו היה שותף לניסיונות לבחון באמצעות השואה האם תיאוריות עומדות כאשר מיישמים אותן על השואה.

במקרה של השואה, ניתן לומר כי היא דומה לרעידת אדמה בעוצמה כזו שאחריה כל הסיסמוגרפים, כמשל למדדים של ההיסטוריונים, הושמדו גם כן. השאלה עבור ההיסטוריון, בהתאם למשל, היא איך מודדים ומכמתים אירוע כזה שכל הכלים המקובלים לניתוח אבדו יחד איתו. כל פעולתו של פרידלנדר נועדה לענות גם על שאלה זו.

עד 1970 לערך, השואה לא הייתה נושא מרכזי בתרבות ובהיסטוריוגרפיה, אפילו בישראל. בארץ אמנם הוקמו מוסדות כמו "יד ושם" שעניינם היה עיסוק בתיעוד והנצחה אך לא במחקר היסטורי שיטתי של השואה. באותן שנים חשוב היה לרכז את העדויות ולייצר את חומר הגלם שאחרי שנאסף יכלו ההיסטוריונים לחקור אותו, בנוסף על האירועים שהיו באותה תקופה בישראל. כמו-כן לא הייתה הפרספקטיבה ההיסטורית לבחון את האירוע. משפט אייכמן שינה במידה את ההתייחסות לנושא בארץ אבל גם שם הכוונה הייתה משפטית ובאמצעותו היה ניסיון לגולל את סיפור השואה. נדרשו עוד כ-10 שנים אחרי משפט אייכמן עד שנות ה-70 כדי שיקומו היסטוריונים שיעסקו במחקר היסטורי של השואה. הייתה בירושלים חוג להיסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית שלא התעלמו מהשואה אבל בהתאם לתפיסתם כאסכולה לאומית ציונית הם תפסו את השואה בפרמטרים של תפיסת האנטישמיות.

בעולם מחקר השואה היה מצומצם עוד יותר. היו מאבקים וסכנות שללא ספק הסיטו את דעת החוקרים מהשואה והיו גם אינטרסים פוליטיים, בעיקר בגרמניה. המטרה העיקרית הייתה לחזק את גרמניה ולהפוך אותה למדינה מערבית שתוכל לעמוד אל מול האיום מהמזרח של הקומוניזם. המחקר החשוב ביותר שבכל זאת נכתב, היה מחקר של ראול הילברג בשם "ההשמדה של יהודי אירופה". ספרו עוד לא תורגם לעברית ואף נדחה על ידי "יד ושם" לפרסומו לעברית ורק עכשיו ישנה נכונות להתמודד עם מחקרים כאלה. הספר היה בעייתי משום שהילברג, יהודי אוסטרי שמשפחתו סבלה בשואה, התבסס בספרו כמעט באופן מוחלט אך ורק על מסמכים גרמניים נאציים. הוא תיאר את מכונת ההשמדה דרך המסמכים הפורמאליים שמצא במשרדים שעסקו בפעולת ההשמדה. הוא לא נתן אמון בעדויות של ניצולי שואה ולכן גם לא השתמש בה כמעט. הילברג, כהיסטוריון מיומן שהיה מוכן להתבסס רק על עובדות, מצא במסמכים הגרמניים כל מה שהיה צריך. מי שהתבססה על ספרו הייתה חנה הרן שפרסמה את ספרה אייכמן בירושלים כעבור שנתיים מפרסומו של ספרו. היא התבססה על ספרו של הילברג.

בשנות ה-70 התחולל השינוי. גם בארץ וגם העולם גילו את השואה כנושא למחקר היסטורי ומגלים את השואה גם ההיסטוריונים הגרמנים. אין ספק שחקר השואה יכול היה להתפתח רק כאשר היסטוריונים גרמנים החלו לעסוק בו גם כן. במקביל החלו לצאת סרטי קולנוע, קטעי ספרות, סדרות טלוויזיה שעסקו בנושא השואה. ההיסטוריוגרפיה של השואה והעיסוק בה החל לעלות בשנות ה-70.

מבחינה היסטוריוגרפית באותם שנים התגבשו האסכולות המרכזיות בשואה. המחקר נחלק לאלו שחוקרים את המבצעים, היסטוריונים של גרמניה, לבין אלה שכותבים על הקורבנות, בעיקר היסטוריונים בארץ. המחקר העיקרי טיפל עדיין בגרמנים המבצעים והוא התחלק ל-2 אסכולות – הפונקציונאליסטית והאינטציונאליסטית:

  • האסכולה הפונקציונאליסטית טענה כי השואה לא הייתה מתוכננת ומודרכת אלא שאיזשהו מנגנון ומאבקי כוח בהנהגה הנאצית יצרו תנאים שבהם, אפילו מבלי הוראה מפורשת של היטלר, בוצעה השואה. על פיהם יש לחקור את המנגנונים, הרקע ומאבקי הכוח בפונקציות הגרמניות. האסכולה הזו מזכירה מגמות אימפרסונאליות בהיסטוריה, הפיכתה למדע שחוקר תהליכים ומסלק יחידים מההיסטוריה.
  • לעומתם, היו שאמרו שהשואה הייתה מכוונת והתבצע מכוח מניעים ואידיאות של הנאצים. מה שעומד מאחורי השואה אינם מאבקי כוח ושאלות פרקטיות אלא כוונה ברורה. האסכולה הזו רואה בחקר האידיאות והשקפת העולם האנטישמית של היטלר את הסיבה העיקרית לשואה.

שאול פרידלנדר

נולד ב-1932 בעיר פראג, ב-1940 משפחתו נמלטה לצרפת והוריו מסתירים את שאול במנזר קתולי בצרפת. הוריו נתפסו לאחר מכן ונשלחו לאושוויץ ואף נספו שם. שאול גדל במנזר קתולי. הוא לא יודע על יהדותו ורק לאחר המלחמה מספרים לו כי הוא יהודי. הוא עולה ארצה על האונייה "אלטלנה". בשנות ה-50 הו פונה ללימודי ההיסטוריה ומכשיר את עצמו כהיסטוריון של התקופה הזו. ב-1964 הוא קונה לעצמו שם עולמי כשהוא מפרסם ספר בשם "פיוס והרייך השלישי". ב-1967 הוא מפרסם ביוגרפיה מעניינת על קצין נאצי בשם קורט גרשטיין שהיה אחראי על אספקת הגז למחנות ההשמדה. אותו קצין ניסה להזעיק את דעת הקהל וסיכן את חייו בהעברת מידע לגורמים בינלאומיים על מחנות ההשמדה. הוא לא הצליח במעשיו ואף נאסר אחרי המלחמה כקצין נאצי במנגנון ההשמדה. הוא התאבד אחרי כמה שנים אך טוהר אחרי מותו ב-1950. נוצר מצב בעייתי ואותו קצין מצד אחד כדי לא לחשוף את עצמו המשיך בתפקידו ובמקביל ניסה לעורר את דעת הקהל.

בהמשך דרכו כפרופסור באוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב, כתב פרידלנדר מחקרים רבים על השואה, האנטישמיות הנאצית. בהתחלה הוא ניסה לבחון זאת באמצעות פסיכואנליזה. ב-1979, עוד הטרם כתב ספר גדול בנושא, הוא פרסם את ספרו "בוא הזיכרון", שדומה לספרי עדות אחרים של ניצולים, למרות שלא היה ניצול מחנות השמדה או ריכוז, ומושווה לחיבורים אחרים בהבדל אחד – כבר בספרו זה הוא לא עוסק בחוויה של הניצול מהשואה. ניכר בספרו שכותב אותו היסטוריון שמנסה באמצעות הזיכרון הפרטי שלו באמצעות טכניקה של היזכרות שמובילה לזכירה. הוא מעלה שאלות כלליות. ב-1984 הוא מפרסם ספר בשם "קיטש ומוות". באותה תקופה ישנה חזרה של קיטש וסרטים בנושא השואה. מבחינתו של פרידלנדר הייצוגים השונים של השואה היו מעניינים והוא שאל את עצמו איך אפשר ללמוד מהצלחתם של ייצוגים אלה. אם נלמד על מה ולמה קהל הצרכנים בעולם מתלהב מייצוגים כאלה אולי ניתן יהיה להבין מדוע הפאשיזם המקורי השפיע על הגרמנים. מציגים את המוות בצורה קיטשית ולא בצורה היסטורית וריאלית. ב-1986 הוא מעורב בויכוח שנקרא פולמוס ההיסטוריונים – תופעה של ההיסטוריונים הגרמנים שנאבקים במשמעות הנאציזם, האם גרמניה צריכה לזכור או לשכוח. בין כך לכך הוא עורך וכותב ספרים.

את יצירת חייו הוא מפרסם על גרמניה הנאצית והיהודים. הכרך הראשון עסק בשנות הרדיפות 1933-1939 בגרמניה בלבד. רבים כתבו על הרדיפות בגרמניה אבל כבר כאן מתבלט פרידלנדר בתובנותיו וביכולת הספרותית שלו ובשימוש שלו במקרים אינדיבידואליים בהצגת תופעות כלליות. עשר שנים אחר כך הוא מפרסם את הכרך השני על שנות ההשמדה. המשימה כאן היא הרבה יותר קשה ומורכבת. כאן עליו לעסוק בסיפור רחב שכולל מספר ארצות וסיפורים שונים.

פולמוס ההיסטוריונים

כדי להבין את השקפתו ותרומתו של פרידלנדר, יש לציין את פולמוס ההיסטוריונים. הויכוח שהתפרץ ב-1986 הוא דוגמא טובה למה קרה בתחום חקר השואה. מסיבות דומות לישראל, אין ב-15 השנים שאחרי תום המלחמה ועד 1960 עיסוק משמעותי בשואה בגרמניה. לא הייתה נטייה לעסוק בגורלם של היהודים מכיוון שההיסטוריוגרפיה הגרמנית עסקה בגרמנים. היא עסקה באינטנסיביות ב-12 השנים של השלטון הנאצי. הדרך שבה טיפלו בנושא זה הייתה מיוחדת – הייתה דמוניזציה של היטלר ותיאורים של גרמניה כקורבן להיטלר. הנאציזם הוצג כתאונה. נסיבותיה החיצוניות של גרמניה, כמו נוכחות צבא אמריקאי וצרפתי בגרמניה והתחושה שגרמניה החדשה היא החזית של העולם המערבי כנגד הקומוניזם, סייעו להיסטוריונים הגרמנים להציג תמונה חדשה של גרמניה. בבתי הספר למדו היסטוריה עד מלחמת העולם הראשונה.

ב-1960 הגיע דור חדש, וכחלק מאותה מגמה של מלחמה בין-דורית, הגרמנים הצעירים שנחשפו לזוועות העבר לא קיבלו את ההיסטוריה כתאונה והחלו לשאול שאלות קשות את הוריהם ומוריהם. ההיסטוריונים מתחילים לחקור מחדש. עם זאת, השאלה שמטרידה אותם היא בעיקר כיצד סטתה גרמניה מהליברליזם של המערב ומתפתחת תיאוריה ואסכולה שלמה על הדרך המיוחדת של גרמניה בהיסטוריה בכלל, מה גרם לגרמניה שלא ללכת במסלול של צרפת ומדינות אחרות להפוך לדמוקרטיה מתוקנת. לא עניינה את ההיסטוריונים הללו השואה. ב-1980 השתנתה שוב האווירה בגרמניה: מבחינה פוליטית, הייתה קואליציה של נוצרים דמוקרטים שמרניים, כמו בעולם בכלל. באווירה הזו אי אפשר היה לצפות שההיסטוריונים הגרמניים לא יישרו קו. ב-1986 מגיע הרגע שבו קמים היסטוריונים גרמנים ואומרים  שהגיע הזמן לשכוח ולהמשיך הלאה. כמה היסטוריונים שמרניים והבולט שבהם ארנס נולטה, היסטוריון שהיה מקובל הארץ, מפרסמים מאמר בעיתון שמרני ובו נטען כי הגיע העת לתת לעבר לעבור. הם אמרו כי הנאציזם לא היה תופעה מיוחדת בהיסטוריה ואף אומר כי ההשמדה ההמונית גם כן לא הייתה תופעה מיוחדת. הוא אף טען כי היהדות הכריזה מלחמה על גרמניה ולכן היטלר החזיר מלחמה ביהודים. היסטוריונים תקפו את הגישה הזו וערערו על הרעיון של הנורמליזציה של העבר הנאצי. פרידלנדר ערער על הנורמליזציה של השואה ועל הניסיון למסמס את השואה כאירוע משמעותי בעולם. פרידלנדר היה אחד הקולות הבולטים שהתמודד עם הגישה הזו של ההיסטוריונים הגרמניים. היו כאלה שטענו, כמו ברושט, שהיסטוריון יהודי לא יכול לכתוב על השואה ואי אפשר לצמצם היסטוריה גרמנית ארוכה ל-12 שנים בלבד של הנאצים. לעומתם היו כאלה שניסו להדגיש את ייחודה של השואה. פרידלנדר הסכים עם רעיון הנרטיב וכנגד הרעיון של ברושט שהיסטוריון יהודי כותב מפרספקטיבה אחרת אמר כי לא ניתן לבחון את ההיסטוריה מבלי להסתכל עליה כנרטיב. טענתו הייתה כי גם היסטוריון גרמני הוא בעל נרטיב מסוים ופרספקטיבה אחרת. הנרטיבים הללו צריכים להיות מבוססים על עובדות ומסמכים ולא סובייקטיביים לשום כיוון. פרידלנדר הביא את הרעיון של היסטוריה רב נרטיבית שתנסה להסביר את נקודות המבט השונות בניגוד להילברג שכתב רק מפרספקטיבה של המבצעים ובניגוד לאלו שכתבו רק מנקודת המבט של הניצולים.

כשאנו בוחנים את ספרו של פרידלנדר, ובייחוד את הכרך השני, ניתן לראות את הצגת ההתרחשויות שהובילו לאושוויץ לא בצורה דטרמיניסטית, אלא בהנחה של הרבה נקודות בזמן בהן היה ניתן לעצור את הנאציזם. הוא איננו שותף לעמדה שאומרת שיש גן חסלני באופי הגרמני. פרידלנדר ניסה להציג היסטוריה רבגונית ורגישה. הכרך שני בעיקרו נע על צירים כרונולוגיים וגיאוגרפיים. העניין יוצר את הרושם שהזמן הכרונולוגי כמנהגו נוהג וכנגדו ישנו הזמן הפנימי של היהודים, זמן שנחווה בצורה שונה. מבחינה גיאוגרפית, הספר נע מזירה אחת לאחרת. מה שהופך את הספר ליצירה מרתקת הוא העובדה כי הוא בונה ומסתמך בעיקר על אפיזודות וסיפורים אישיים של אנשים, יהודים, גרמנים ואחרים, מעקב אחר סיפורם של יחידים באירוע העצום הזה. ההתמקדות הזו פירקה את ההיסטוריה מתיאוריות ואנליזות גדולות, משכיח את הויכוח על פונקציונליזם ואינטציונאליזם ומדגיש את האנשים כמבצעים והעומדים מהצד.

פרידלנדר כאנטי-טוטליסט, כמי שלא מוכן לכפות הסבר טוטאלי ותיאוריה גדולה, וכמי שרגיש לעובדה שמעל הכול מדובר על טרגדיה של בני אדם יחידים, מנסה להדגיש זאת. הוא מחלק את בני האדם לשלושה בספרו:

  • הרודפים, עם דגש עיקרי על היטלר, וקובע שבלי השקפת עולמו של היטלר השואה לא הייתה מתרחשת, הוא אומר כי היטלר היה הכוח המניע.  למרות שאין פקודה מפורשת של היטלר זה לא משנה כי השקפתו הייתה ברורה למבצעים. הוא מוכיח זאת באמצעות מכתבים של חיילים ממקומות שונים בעולם. הוא מייחד מקום לניתוח נאומיו וכתביו של היטלר.
  • הנרדפים והקורבנות. הוא חזר אל היהודים והסתמך על עדויות ישירות ולא על ספרי זיכרונות. עדויות ישירות של יהודים רבים, שכתבו יומנים בשנות הרדיפה במקומות שהיו בהם, מכתבים שהצליחו יהודים לשלוח – היוו עדויות ישירות שהיה חשוב להסתמך עליהם כי רק אנשים שנמצאו במוקד ההתרחשויות נותנות את הפרספקטיבה הנכונה. דברים שנכתבו אחרי היו מעוותים ולעומם עדויות ישירות של יהודים שהציגו את עצמם בחוסר האונים והידע, רק בהם ניתן להגיע לאמת האנושית החשובה.
  • העומדים מן הצד. רוב האוכלוסיות שכמעט נעלמו מההיסטוריה של השואה, שעסקה בעיקר בשני הגורמים הראשונים. פרידלנדר אומר שרוב האוכלוסייה עמדה מנגד, צפתה ידעה, שיתפה פעולה או לאו, אבל לא ניתן להתעלם מהם. הוא חזר לטפל לא רק באנשים תמימים אלא גם במוסדות כמו הכנסייה, ממשלות, ארגונים וכו'.

לסיכום

מה שבולט והופך את ספרו לחוויה אינטלקטואלית ורגשית היא העובדה שאנו מסוגלים תוך כדי קריאה להתקרב עד כמה שאפשר למציאות ההיסטורית של אותו זמן. ספרו נותן מושג מסוים באמצעים המוגבלים של טקסט. ספרו נותן סינתזה של תופעה היסטורית כזו. ברור שהשואה היא רק מקרה בוחן למגמות כלליות לגבי תפקידו של ההיסטוריון בימינו.

_______________________________________________________

סיכום מספר 2:

שיעור עשירי

שאול פרידלנדר יליד 1932 ועדין בחיים. הוא היסטוריוגרף של השואה. עד כה חקרנו תחומים ושינויים בהיסטוריוגרפיה הכללית. העידן המודרני כולו, הוא מושפע ממלחמת העולם השניה ומהשואה בפרט. הסיבה שנוגעת לעניינו זה אירוע חריג בתולדות האנשות, זה מהווה מעין ניסוי מכריע לתאוריות והשקפות אפשר לראות באירוע עצמו תחום שבו מתגוששות תאוריות שונות לגבי ההיסטוריה בכלל. זה מקום שיהיה ניסוי כללי למהלכי חשיבה שונים. לבחון באמצעות השואה את ההיסטוריה הפוסט מודרניסטית של היידן רייט. בקורס שנערך באוניברסיטה בארץ חשוב לייחד שיעור אחד לנושא הזה וכיצד ההיסטוריוגרפיה הכללית המודרנית תופשת את האירוע המוכננן הזה.

ליאו טאר אמר שהשואה היא דומה לרעידת אדמה שהשמידה את הסיסמוגרפים. זאת אומרת כל האמצעים שיש לפילוספים והיסטורים להעריך מוארעות השתבשו ואנחנו לא יוכלים לתפוס את גדול האירוע. איך מתמודדים ואיך מכמתים אירוע כזה שכל אמות המידה שאנחנו מכירים השתבשו ולא קיימים יותר.

למרות שזה אירוע שעיצב את העידן המודרני, עד 1970 לערך השואה לא הייתה נושא מרכזי בתרבות ובהיסטוריוגרפיה וגם לא בארץ. יד ושם הוקם ב-1953 הוא מוסד הנצחה ותיעוד האנשים שאבדו בשואה, עיקרו לא מחקר היסטורי שיטתי. באותן שנים היה חשוב לרכז את העדיות וליצר את החומר הגלם שהיסטוריונים לאחר מכן יכולים לחקור אותו. הניצולים התקשו לדבר על המאורעות, משפט אייכמן 1961 שינה את המציאות, הכוונה הייתה משפטית ודרכה התגולל סיפור השואה, הרבה מהדברים במשפט לא נגעו אליו עצמו. רק לאחר 10 שנים נוספות תהפוך השואה לתחום חקר היסטורי רציני.

אסכולה ירושלמית ציונית שהוזכרו שבוע שעבר, שלמה כץ ואחרים, הם היו חלק מאסכולה לאומית וציונית הם תפשו אותה כתולדות האנטישמיות ואולי סופה. הם ניסו להסביר את השואה כתוצאה של אנטישמיות היסטורית. עולם המחקר של השואה היה מצומצם עוד יותר. בשנות ה-50 בעידן המלחמה הקרה וסכנה לשואה גרענית, והיו משברים מיידים יותר שמנעו את התפתחות המחקר מהתחום הזה. היו אינטרסים פולטים שהגרמנים והמעצמות המערביות רצו לייצר גרמניה חדשה ולא רצו לפשפש בעבר הנאצי של המדינה. המטרה הייתה ליצור מדינה דמוקרטית אבל שתוכל לעמוד מול המעצמות מהמזרח וזה היה ערך חשוב ביותר, כמובן הדגשת גרמניה הנאצית הייתה מורידה את כח גרמניה החדשה לעמוד אל מול רוסיה הסיובייטית.

ההשמדה של יהודי אירופה זה כותרת של ספר והוא עדין לא תורגם לעיברית ויד ושם דחו את פירסמו. הילברג הוא מחבר הספר והוא נחשב פה בארץ בעייתי ביותר. הילברג הוא יהודי אוסטרי הוא חיי באמריקה וניצל מהשואה שם, משפחתו סבלה מהדברים. הוא התבסס על מסמכים פורמלים נאצים בגרמנית. הוא תיאר את מכונת ההשמדה. הוא לא נתן אמון בעדויות של ניצולי שואה ולא השתמש בהם בסיפרו. במהלך 50 השנים שעברו מהמאורע התפרסמו כמה מסיפורי ניצולי שואה כבדיות ואפילו ספרים של עדיות שנחשבו לאמינות הוכחו כהמצאה. הילברג מצא את התיעודים והתעודות הגרמנים ויש לזה נופח מדעי, החומר נאסף מהפרספקטיבה של מבצעי ההשמדה ולא הקורבנות.

חנה ארן התבססה 1963 על סיפרו בסיפרה איכמן וכמעט כל העבודות בסיפרה הם מספר שלו.

עשר שנים אחרי פירסום סיפרו של הילברג וגם אחרי משפט איכמן מגלים את השואה כנושא למחקר. גם בגרמניה באותה תקופה התפתח התחום והיסטוריונים מקומים החלו לבדוק את השואה. יש לנו הרבה ספרות, קולנוע לדוגמא, סידרה הוליהודית השואה 1978.

סידרת השואה

הסידרה השפיע רבות שכן היא תרבות פופלרית והיא פתחה פתח לתודעת השואה.

מבחינה היסטוריוגרפיות מתקבלות הגישות המרכזיות. המחקר נחלק לאלה שחוקרים את המבצעים את גרמניה הנאצית, ואת אלו שחוקרים את הקורבנות זה ספרות שנכתבו כן בארץ כמעט אך ורק בארץ. המחקר ההיסטורי מטפל במבצעים הגרמנים. האסכולה הפונקצליסטית או אינטציונליסטים  , הראשונה שהשואה לא הייתה מתוכננת מודרכת ואיזשהו מאבקי כח בהנהגה הנאצית בלי הוראה מופורשת של היטלר נוצרו מנגנונים שאיפשרו את השמדת העם. האנרכיה האירגונית של גרמניה הנאצית, מבחינה מסויימת האסכולה מזכירה לנו מדע שחוקר תהליכים ותנאים ללא גיבורים ואינדיוודואלים מזכיר את גישות ברודל. לעומתם יש היסטוריונים שאומרים שהשואה הייתה מכוונת והתבצע מתוך מניעים ואידאות בעיקר של היטלר. הרעיון של אינטציונליסטים  מלשון כוונה, חקר השקפת העולם האניטישמית השקפת עולמם של היטלר וראשי שלטון אחרים. לתחום הזה נכנס שאול פירלדנר.

הוא היה פרופסר בחוג להיסטוריה בת"א

 

שאול פרידלנדר

נולד בפארג 1932 וב-1940 בורחים הוא ומשפחתו לצרפת הילד נשלך למנזר קטולי, הוריו נתפסים ונשלחים לאושוויץ. הוא לא יודע דבר על יהדותו, ובגיל 13 או 14 מסופר לו על יהדותו והוא חוזר לדת ומחליט לעלות ארצה- עולה על האוניה אנטלנה. הוא מוכשר בארץ כהיסטוריון. הוא מפרסם חליפת מכתבים בין הוותיקן והשלטון הנאצי והוא פירסם ספר שמגולל את הסיפור. הוא בודק את יחסה של הכנסייה הקטולית ביחס ליהודים. פירלנדר כותב ספר על קצין גרמני שהיה אחראי על הספקת הגז למחנות ההשמדה והוא ידע לאן ומה נעשה עם הגז הזה, הוא ניסה לגייס את דעת הקל כאשר ניסה להסביר את השימוש של הגז והמעשים שלו לא צלחו. לאחר המלחמה הוא נאסר וב-1949 הוא התאבד לפני המשפט שטען כי הוא היה חלק ממערך ההשמדה בגרמניה הנאצית.

בספר הוא בוחן את הדמות של הטוב שגם גרמני שמנסה לצאת כנגד המגמה הכללית הוא חלק מאותו רוע.

עם בוא הזיכרון

1979 פרילנדר הוא היסטוריון בולט והוא כותב את הספר עם בוא הזיכרון. שזה ספר עדות, הסיפור שלו הוא אישי זה ילד שאיבד את משפחתו. אין לו חוויה של ניצולים מהמחנות. זה דומה קצת בספרות לפרימו לוי. זיכרון לא רצוני הזכרות שמובילה לזכירה.

קיטש ומוות

1984 הוא מפרסם ספר קיטש ומוות וזה גם בעיברית. יש הרבה עיסוק בשואה באותן שנים והרבה מאד קיטש שעוטף את הסיפורים והעדיות. הייצוגים הקיטישים מצליחים והרעיון שלו שאם נלמד למה אנחנו נמשכים לאותם יצוגים אנחנו יכולים ללמוד על התרבות הפשיסטית ועל משיכת ההמונים לאותם מעשי זוועות. הוא מיחס את הטיפול והמשיכה שלנו לקיטש כמוקד לעלית הנאציזם.

מאוחר יותר הוא נמצא בויכוח האם גרמניה צריכה לזכור או לשכוח.

יצירת חיו הוא מפרסם שני כרכים- גרמניה הנאצית והיהודים כרך ראשון רדיפות היהודים 1933-1939 זה ממוקד אך ורק לגרמניה. הוא משתמש במקרים אינדיוודאולים כדי להציג מקרים כללים. ב-2007 מתפרסם כרך שני על שנות ההשמדה. הוא עוסק רק בארץ אחת. הוא נאלץ לכתוב על היקף עוצם של חומר.

כדי להבין את השקפתו ואת תרומתו של פרידלנדר, הויכוח של ההיסטוריוגרפיה הגרמנית סביב 1986. אין ב-15 שנות אחרי תום המלחמה עיסוק משמעותי בשואה. בממסד הנאצי היו בו היסטריונים פעילים והם פעלו לפני ואחרי השלטון, את הגרמנים הדאיג קודם כל מה קרה להם איך קרה להם. בגרמניה הם מטפלים ב-12 שנות עליית היטלר, הנאציזם מוצג כאן כתאונה, כנפילה כקורבן שגרמניה הישנה נפלה לתוך האיום של הדיקטטור היטלר.

כל זה נעשה כדי לייחד את השינוי שגרמניה לאחר המלחמה חלק מהמערב ועומדת כנגד הגוש הסטנליסטי. בוגרי בית הספר כאשר הם כתבו את בגרות ההיסטוריה שלהם הם נשאלים רק עד מלחמת העולם הראשונה ולא לאחר מכן.

הגרמנים הצעירים לא מקבלים את ההיסטוריה האפולוגטית ושואלים את משפחותיהם שאלות ומגלים מקורבי המשפחה שלהם את מעשיהם במלחמה. ונוצר גל חדש של כותבים וקשר השתיקה נשבר. השאלה שמנחה אותם זה כיצד ירדה גרמניה לרדת מהלברליזם המערבי ולמה היא לא הפכה לדמוקרטיה מתוקנת. אלה שאלות שמעניניות את הרדיקלים השמאלים ולא עוסקים כלל בשואה.

1980 משתנה האווירה הפוליטית בגרמניה. במשך 15 שנים הבאות יש קנצלרים שמרנים נוצרים. בשנות ה-80 בעולם יש מנהיגים שמרנים כמו רייגן או מרגרט טאצ'אר. יש רגע שבו קמים היסטוריונים גרמנים ודוגלים בשיכחת המלחמה ולהמשיך הלאה. היסטוריון שמרני נולטה מפרסם מאמר בו הוא אומר שהגיע העת לעבר לעבור, הנאציזם לא הייתה תופעה מיוחדת בהיסטוריה, הוא אומר שהשמדת המונית היא לא יחודית לגרמניה אלא תגובה לסטלין ואחרים.

הוא מסלף את דברי חיים וויצמן שאומר היהודים הכריזו מלחמה על הנאצים.

וכך נוצר ויכוח מאד רציני, קמו משני הצדדים תומכים ומתנגדים לשיכחת העבר. פירדלנדר יצא כנגד הנורמליזציה שהשואה היא לא שונה מאירועים אחרים וזה פוטר את האחריות מהגרמנים ומניח אותה על היטלר והנאמנים לו.

היסטוריונים פונקציונליסטים מגבים את הנורמליזציה של השואה, הוא טען שהיסטוריון היהודי הוא לא אוביוקטיבי, אי אפשר לצמצם 1000 שנות היסטוריה גרמנית והם לא צריכות להעפיל על 12 שנות נציואל סיוציליזם.

לטענת פרידלנדר כול ההיסטוריה של חיי היום יום שמנסים להופך תהליך של סילוק והשמדת יהודים כנורמלי דורש פרספקטיבה אחרת.

כנגד הטענה שהיסטוריון יהודי כותב על השואה הוא בוחן את ההיסטוריה איך ולמה אשוויץ ולכן כל ההיסטוריה היא נרטיב שמוביל להבין את הנקודה הכאובת היום. גם לגרמני יש את הנרטיב שלו וכל אחד מגיע מנקודת המבט שלו. לדעת פירדלנדר יש מושג היסטוריה רב נרטיבית שמתחשבת בנקודת מבט של המרצחים והקורבנות- היסטוריה אינטגרטיבית.

הכרך המעניין יותר הוא השני, הוא מנסה להציג את ההתרחשיות שיובילו בסופו של דבר לאושוויץ, הוא מניח שהיו הרבה נקודות בזמן שהיה אפשר לעצור את היטלר. הוא מנסה להציג היסטוריה רב גונית ורגישה. הוא נע על ציר כרונולוגי וגאוגרפי. הכותרות זה תאריכים מאד מדיוקים. הזמן הכרנולוגי כמנהגו נוהג וכנגדו יש זמן פנימי שלא עובר וזמן שנחוו בצורה שונה הזמן היהודי. הספר נע מזירה גאוגרפית אחת לשניה, מפולין לצרפת מכל מקום שבו מתרחשת ההשמדה וזה יוצר תחושה טוטאלית. הספר מרתק והוא זכה לפרס פוליצר. פרידלנדר בונה בעיקר אפיזודות אנושיות הוא מתחקה אחרי יחדים מלאומים שונים וכך הוא מפרק את ההיסטוריה מהתאוריות הגדולות ושוכחים מויכוחים בין פונקנליסטם ואחרים. הוא מחזיר את ההיסטוריה לאנושי הוא לא מוכן לכפות עלינו תיאוריה גדולה על השואה, מעל הכל ומודבר כאן על דרמה או טרגדיה של יחידים. הוא מחלק את הספר לפרקים ויש פרק שמיוחד למרכיבי הנפש היחודים של היטלר והוא היה כח המניע, הוא לא המציא את האנטישמיות. פירדלנד הוא מייחד פרק שלם לאנטישמיות הגרמנית החדשה האיטלקטואליות. הרעיון של היהודי כגרום שמזהם את הדם והאדמה הגרמנית ולא תיהיה גאולה עם יהודים על אדמתם. גם על פי הממצאים של האנטישמיות המודרנית רק בעזרת היטלר השנאה הפכה להשמדה המונית.

היטלר באמצע דצמבר 1941 מחליט בראשו על ההשמדה ההמונית וועידת ונזה רק הייתה אישור להחלטה שלו.

פרידלנדר חוזר ליהודים והוא מסתמך על עדויות ישירות כמו אנה פרנק, יהודים רבים כתבו יומנים, מכתבים שהיהודים נשלחו, הם עדויות ישירות וחושב להיסתמך רק עליהם ולא על סיפורים אחרי התראומה. הם נותנים את המציאות ההיסטוריות. סיפורים מאוחרים יותר הם לדעתו מעוותים. ביומנה של אנה פרנק שלא יודעת ולא מתארת לעצמה על אושוויץ יש אמת אנושית שהיא מקור של עדות אמת אוטנתית.

רב האוכלוסיה בגרמניה ובכל הארצות שבהם התבצעה ההשמדה שיתפה פעולה עם הממסד הנאצי. פירדלנדר מוסיף לתאר את נקודת המבט של האוכלוסיה המקומית יחד עם הכנסייה ומוסדות שלטון מדינאיים.

בסיפרו משיג פרידלנדר חוויה היסטוריוגרפית יוצאת דופן רגשית אנטלקטואלית ומיוחדת במינה.

תפקידם של ההיסטוריונים הם קרובים אל החומרים והמציאות והם צריכים לתאר ולתת תאירותיות שיסבירו מקרים ספציפים כמו השואה ואקדמאים אחרים יבנו את התהליכים הכללים של רצח עם.

גרשם שלום

גרשם שלום (1879-1982)

נחשב לגדול החוקרים של התרבות היהודית בימינו. נתמקד בתורתו של סופר על הדינאמיקה של עם ישראל. הוא ידוע כמי שלא רק חקר אלא יצר תחום חדש של מחקר בלימודי היהדות – הקבלה והמיסטיקה. ננסה לראות כיצד מחקריו השתלבו בתפיסה של ההיסטוריה היהודית וההיסטוריוגרפיה של היהדות.

בעקבות חוקר חשוב ששמו יוסף חיים ירושלמי וכתב את "זכור", סדרת הרצאות בשפה קלה ובו הוא טוען שבתולדות עמנו לא הייתה להשקפה ההיסטורית משמעות רבה מכיוון שאין חשיבות להיסטוריה משום שהאמת על ההיסטוריה נתונה בספרי הקודש ובהלכה. טענתו של ירושלמי היא שקרוב לאלפיים שנה הזיכרון היהודי הספיק ולא היה צורך במחקר היסטורי.  ב-1800 הסיפור השתנה כאשר במקביל להופעתה של ההיסטוריוגרפיה המדעית גם היהודים, תחילה בגרמניה, החלו היהודים לעסוק בהיסטוריוגרפיה. ישנה תנועה שידועה בשם "חוכמת ישראל", שבה היסטוריונים שונים וביניהם גרץ, שכתבו את תולדותיו של העם היהודי והחלה להופיע היסטוריוגרפיה יהודית. מרגע הופעת החשיבה ההיסטורית על הזיכרון ותכניו ההיסטוריה הורסת את הזיכרון הקולקטיבי. ההיסטוריה הייתה אמונה חדשה לאלו שאיבדו את האמונה הדתית. ירושלמי מתאר כיצד מהמאה ה-19 ועד ימינו המחקר ההיסטורי לא רק שלא מגבה את הזיכרון הקולקטיבי אלא עם חקירתו ומציאת סתירות ומגמות מפורר מבפנים את אחדות העם היהודי. הכנסתה מבחוץ של החקירה ההיסטורית ליהדות היא אחד הסממנים של חילון בעם היהודי.

מי היה גרשם שלום?

גרשם שלום נולד בסיומה של אותה מגמה של "חוכמת ישראל" בברלין, גרמניה. נולד למשפחה יהודית מתבוללת, אביו היה בעל דפוס. במשפחתו היו ארבעה בנים, והבן הבכור הוא קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ומחזיק בדעות לאומניות ימניות. ב-1938 הם היגרו מגרמניה. ונרד, אחיו, היה קומוניסט ורופא. עם עליית הנאצים לשלטון הוא נאסר וימות במחנה השמדה ב-1940. גרשם שלום היה הציוני, גילה אותה עוד בעודו נער, התעורר עניינו ביהדות ואחר כך בציונות. הוא הצטרף לתנועת הנוער הציונית. הוא מתנגד למגמות הנציונאליסטיות בגרמניה. ברור לו כי אין ליהודים עתיד בגרמניה. הוא מתחמק מגיוס לצבא הגרמני. הוא לומד בברלין מתמטיקה ופילוסופיה. הוא פוגש את ש"י עגנון, ביאליק, אחד העם, זלמן שזר, שהכניס את שלום לעולמה של המיסטיקה היהודית. הוא מקורב למנהיגי היהודים בגרמניה כל זאת כשהוא עוד לא בן 20. ידידו הקרוב ביותר הוא הוגה דעות יהודי – וולטר בנימין. הידידות ביניהם נקשרת ונשארת ידידות עמוקה עד מותו הטרגי של בנימין ב-1940 כשניסה להימלט מגרמניה והתאבד כשלא הצליח. ב-1917 משום עמדתו האנטי-מלחמתית של שלום והעובדה שהתחמק משירות צבאי מביאה לכך שאביו זורק אותו מביתו ושם הוא התיידד עם בנימין. אחרי מלחמת העולם ה-1 הוא חזר למסלול של לימודים ולמד במינכן מתמטיקה. עיקר עניינו היו לימודי היהדות והוא כתב את "הספר הבהיר" על הקבלה. הוא יוצר קשר עם אנשים בירושלים וב-1923 הוא הגיע לארץ ועובד כספרן. שלום מקבל מינוי באוניברסיטת ירושלים כמרצה לפילוסופיה יהודית והיסטוריה יהודית. מ-1925 הוא קשור לאוניברסיטה העברית. שלום פוגש בזמן זה מקובלים אמיתיים. במהלך כ-60 שנה הוא כתב מאמרים וספרים רבים. הוא המציא את התחום ומיפה אותו. במשך ימי חייו בארץ הוא היה ציוני אבל לא היה מגויס למפלגה. אחרי שפרסם את עצמו וקמה אסכולה שלמה שידועה כ"אסכולת ירושלים", היסטוריונים אחרים שראו את עצמם ככותבי היסטוריה לאומית, ראו לעצמם מטרה לשחרר את ההיסטוריה היהודית מהדימוי של היהודים בגרמניה כהיסטוריה של עם נרדף ונהרס.

הוא כתב את "זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית", ספר שנכתב באנגלית ולא תורגם לאנגלית. לחיבור הייתה השפעה עצומה כי פעם ראשונה נפרשה המיסטיקה וההיסטוריה היהודית כולה. הוא הכניס להיסטוריה מימד שנעלם ממנה – המימד המשיחי או האי-רציונאלי. חשיפת דברים אלו ביהדות. אחרי מלחמת העולם ה-2 הוא יוצא לגרמניה ולארצות אירופה בניסיון להציל כתבי יד ומצליח בכך במידה רבה. מתולדות המדינה, משמש באוניברסיטה כמרצה, היה לו מעמד על בארץ ובעולם הגדול ההיסטוריונים והפילוסופים היהודים.

תפיסת על להיסטוריה היהודית

התפיסה נבעה מעימות עם ההיסטוריוגרפיה היהודית נוסח "חוכמת ישראל". אנשי "חוכמת ישראל" פעלו רבות לכינונה של תרבות היסטורית ביהדות. הם דאגו להקים ארכיונים, לכתוב כתבי עת. אותם מלומדים פעלו בתנאים קשים יותר מרנקה ואחרים מכיוון שלא היו מכוני מחקר וכולם היוו מלומדים פרטיים. שלום היה בעימות איתם ועיקרו נבע על רקע חורבן יהדות אירופה. הוא בא בחשבון עם ההיסטוריוגרפיה היהודית שהפכה את יהודי גרמניה לצייתנים ושאננים. טענתו העיקרית הייתה נגד אותם מלומדים שיצרו ליהדות תדמית שהתאימה למושגים הגרמניים, תדמית שהפכה את היהדות לעם נאור, ליברלי. לאורך כל תולדותיה של היהדות, היא מימשה את הערכים הליברליים הבורגניים של גרמניה במאה ה-19. ברור שמה שאין בה, הם אותם תכנים פחות סימפטיים. שלום טען שהצגה כזו של היהדות הייתה אידיאליסטית ואפולוגטית. היא ניסתה להציג את היהודים כדת נאורה שיכולה להשתלב ברוח ההשכלה והמודרנה הגרמנית. בצורה כזו דאגה להשתלבותם של יהודי גרמניה בתרבות הגרמנית. הוא אומר כי המחיר לתודעה העצמית של היהודים כמי שמייצגים רק ערכים ליברליים עיקרה מיהדות את העוקץ האי רציונאלי והלהט הדמוני. הוכחה לכך הוא מוצא אצל גרץ שהציג ופירש את הקבלה בספרו. הביטוי שמיוחס לתרבות הזו היא היסטוריה בכיינית במידה רבה. הם הטמיעו כי יש להיות אזרחים טובים ונאמנים לקיסר למרות שהתנהגו אליהם רע. שלום האשים את ההיסטוריונים של "חוכמת ישראל" כמי שהכינו את הרקע לקבלת ההתאכזרות הגרמנית ליהודים. הדימוי הכוזב הזה, ניסה שלום לפורר בכתביו. הוא לא היה היחיד.

שלום הציע תפיסה אחרת של היהדות – תפיסה דיאלקטית. תפיסה שנבנתה על תפיסה חדשה של האדם. כשהוא פונה אל ההיסטוריה היהודית הוא אומר שמה שאפיין אותה הוא לא רעיון אחד של מונותיאיזם שהלך והתפתח לאורך ההיסטוריה אלא בעצם יש ביהדות מתח ומאבק מתמיד בין שני כוחות: מיתוס ולוגוס, רציונאלי ואי-רציונאלי. בתקופה המקראית היהדות ניסתה להשתחרר מהמיתוס מתוך ניסיון נעלה לטהר את דימוי האל מכול האלמנטים המיתיים. זו מגמה שמתחזקת עוד יותר בתקופה הרבנית של חז"ל ששם מה שאנו רואים כנאבק באלילים ובמיתוס לטובת דת של תורה ומצוות. היו מגמות רציונאליסטית כמו הרמב"ם שהביא את תורת היהדות האנטי מיתית לשיאה תוך מיזוג שלה עם הפילוסופיה. מאידך, אומר שלום, באותם ימים עצמם, במאות ה-12-13 אנו רואים חזרה ליהדות מכל מה שהורחק ממנה – המיתוס. רואים זאת בהתפתחות הקבלה ובספר הזוהר. ניתן תאר את תולדות היהדות כמאבק דיאלקטי שמפרה את היהדות ומפתח אותה בעיתות של משברים. לפיו, אין ליהדות הגדרה מהותית, לא ניתן לצמצם אותה להלכה בלבד, היא גם כל התופעות הללו ביהדות, כמו הקבלה ופיוטיים ואפילו השבתאות שפוררו את היהדות מבפנים.  הוא אומר שכדי לדעת מהי היהדות אין לקבוע עקרון, אלא לעקוב אחרי ההיסטוריה והתרבות. חיבורו הגדול ביותר הוא ספרו על שבתאי צבי והתנועה השבתאית שפורסם ב-1957. הוא מתאר את היהודי שהכריז על עצמו כמשיח ומתאר את האירועים שכרוכים בהופעתו של אותו אדם ואת האמונה של יהודים ברחבי העולם שהוא אכן המשיח. הוא מתאר אותה כהתפרצות של אותם תכנים ושאיפות גאולה, מיסטיקה קבלית שמתממשת בהיסטוריה תוך הפרה של חוקי הדת והמצוות. מבחינתו, האירוע הזה בהיסטוריוגרפיה היהודית, היה משמעותי ביותר. יש לו כוונה להראות שהתנועה הזו הרסה אמונה ביהדות בסמכותם של הרבנים ובהמשך שחררה יהודים, שברגע שהשתחררו המשיכו בקו הזה והגיעו במאה ה-18 לעזיבת היהדות או הגדרה מחדש שלה. היה רצון של היהודים להתערות בחברה ובהיסטוריה ואפילו לממש את הגאולה. הרצון הזה הביא לציונות בסופו של דבר. שבתאי צבי פחות מעניין את שלום. המשמות האולטימטיבית של החיבור היא שרק מקרים כאלה מוציאים את היהדות מהבועה שלה. תקפו אותו על דעה זו. היו שאמרו, שעצם העובדה שהוא חיפש זרים אנכרוניסטיים והפך אותם לזרמים מרכזיים, מהווים את החילוניות שלו.

תרומתו להיסטוריוגרפיה היא לא רק בגילויה מחדש ויצירתה של מציאות היסטורית נשכחת או מודחקת. תרומתו היא בחשיפתו של המימד המיסטי ביהדות ויותר מכל בתפיסת על לגבי הדינאמיקה והדיאלקטיקה של ההיסטוריה היהודית שלא שונה מדיאלקטיקה של אומה אחרת. היהודים נבדלים מאומות אחרות בהיסטוריה, מעל הכול כי למעלה מ-2000 שנה הם היו עם ללא טריטוריה קבועה, אך למרות הבדלים אלה, אנחנו צריכים ליישם בבחינת ההיסטוריה היהודית קריטריונים אוניברסאליים.

היום ישנה היסטוריוגרפיה יהודית אחרת. היסטוריונים יהודים לא מתביישים לגלות ביהדות גם תופעות רעות וקשות. ההיסטוריה היהודית נשפטת ונכתבת היום בצורה חופשית וגלויה. העובדה שיש לנו היום היסטוריוגרפיה יהודית לא אומרת שהיא ברבה מקרים מנוגדת או הרסנית למה שהיה הזיכרון היהודי הקולקטיבי, שמעמדיה לביקורת כל אמונה או טקס, זה אינו אומר כי הורסת את האחדות היהודית. היא, בוודאי, משנה דברים והופכת את הזיכרון למשהו אחר.

__________________________________________

סיכום מספר 2:

שיעור תשיעי

גרשם שלום 1897-1982

גדול החוקרים של התרבות היהודית בימינו. ההיסטוריוסופיה היהודית, הדנימקה המיוחדת של עם ישראל. הוא לא רק חקר אלא יצר את תחום הקבלה והמסיטיקה. לפני מאה שנה קבלה הייתה בסודי סודות בכתות סגורות. זה לא היה ראוי למחקר וגם ביהדות לא היו פתוחים לנושא. לא הרבה חוקרים יוצרים את תחומיהם כמו שולם הגרמני.

 

היכן המחקר יושב מבחינה היסטורית?

אפשר לומר בעקבות חוקר חשוב יוסף חיים ירושלמי- זכור- סיפרון קצר. בספר הוא טוען שבתולודות עמינו לא הייתה חשיבות להיסטוריה של העם היהודי. החרדים לא חוקרים את ההיסטוריוגרפיה. יש פסקי הלכה וגאולה שהם לא חלק מההיסטוריה. והחלקים ההיסטורים של אגדת פסח זה סיפור מיתי סימלי. הנוצרים פיתחו את המחקר ההיסטורי מיכוון שהזיכרון הקוקלקטיבי היהודי של אירועים פסאבדו-היסוטורים היו חקוקים בזיכרון. רק ב-1800 הסיפור משתנה במקביל להיסטוריה של רקנה ואחרים. היסטוריונים יהודים קמו והחלו לבדוק רטואלים וכתבי קודש בעיקר בגרמניה- זה אסכולה שידוע כמדע היהדות הידוע מבניהן הוא גרץ.

גרץ באמצע המאה ה-19 כתב את תולדות העם היהודי כמו שרנקה חשב שצריך לכתוב. זה 11 כרכים של תולדות העם. ההיסטוריה הורסת את הזיכרון הקולקטיבי, סיפורי ניסים עומדים בסימן שאלה, הטענה של ירושלמי ההיסטוריה הייתה האמונה החדשה של אלו שאיבדו את האמונה בהלכה הדתית. המחקר ההיסטורי לא מגבה את הזיכרון הקולקטיבי ומפורר מבפנים את אחדות העם היהודי. יש חוקרים שאומרים שזה נכון שלא התפתחה היסוטריוגרפיה, ההתפתחות של ההיסטוריה זה סממן מרכזי של חילון החברה.

גרשום שלום

גרשום שלום נולד בסוף המגמה של חוכמת ישראל שחקרו את היהדות.

הוא יליד גרמניה למשפחה מתבוללת, מהמעמד הבינוני הגבוה אביו היה בעל דפוס. במשפחת שלום יש 4 בנים הבן הבכור הוא נציונליסט גרמני והוא קצין גרמני במלחמת העולם הראשונה, הוא מחזיק בדעות פולטיות ומצטרף למפלגה שלאחר זמן הופכת לנאצית. הם מהגרים מגרמניה ב-1938. האח האחר הוא קומוניסט והוא נעצר בשנת 1933 ומשוחרר 1940.

גרשום הוא ציוני הוא מלמד את עצמו עיברית ותלמוד. בחג הכריסמס הוא קיבל תמונה של הרצל. הוא אנטי מגמות נציונליסטיות והוא סופג את הזרמים האנטישמים. הוא אינו מתגייס לצבא הגרמני ומוציא תעודת פסיכופט. הוא לומד בברלין ופוגש איישים חשובים כמו וויצן, עגנון, שזר, בובר ואחרים. ידידו הטוב במשך עשרים השנים הבאות היה בין בנימין וולטר.

בנימין הוא אחד מהוגי הדעות החשובים על הפילוספיה של ההיסטוריה וזו השפיע על גרשום עצמו. בזמן המלחמה הם בורחים מהשירות הצבאי ונמצאים בשוויץ. משום עמדתו אנטי-מלחמתי וציונות אביו זורק אותו מהבית.

אחרי מלחמת העולם הראשונה שולם לומד במינכן והוא כותב את ספר הבהיר, אחד הספרים הקבלים הראשונים.

בשנת 1923 הוא עולה ארצה ומתמנה לספרן בספריה הלאומית לאחר מכן הוא הוא מתקשר לאוניברסיטה העברית החדשה בירושלים והוא מתמנה בהמשך השנים לפרופסור באוניברסיטה ושם הוא נשאר עד סוף ימיו.

בנשך שישים שנים הוא היה באקדמיה וכתב מאות של מאמרים המציא את תחום חקר המיסטיקה ואסף במשך כל ימי חיו כתבי יד שקשורים במיסטיקה. כל הספריה בת 30,000 ספרים אחרי מותו הועברה לספריה הלאומית בירושלים ושם היא נמצאת. גרשם הצטרף למפלגה של ברית שלום שהייתה מורכבת מהוגי דעות גרמנים ודגלה במדינה דו לאומית. אחרי פרעות 1929 והמרד הערבי ב-1936 הוא הבין שהמציאות יותר מורכבת. אסכולת ירושלים הייתה מורכבת ממלומדים שחקרו את היהדות הם ראו את עצמם כהיסטוריונים יהודים ויכלו לכתוב על הלאום היהודי. המטרה שלהם הייתה לצאת כנגד ההיסטוריה של אסכולת חוכמת ישראל כנגד היהודי הסביל הנרדף שההיסטוריה מצא מקומות להרגו.

שולם דאג לספר מרכזי אחד שלא יהיה מתורגם לעברית ובספר זה הוא פרס את המיסטיקה ועוד דברים.

חשיפת המימדים של מיסטקנים כמו השבתאים ואחרים הם מפרות את ההלכה ואת הטקסים הידועים. אחרי המלחמה השניה יוצא שולם לגרמניה בכדאי להחזיר ספרים יהודים ובזכותו קיבלה הספריה הלאומית אוצרות חשובים. הוא היה נשיא האקדמיה והיה פורפסור נחשב. היה לו מעמד רם. אחרי מותו היה ריק בעולם אותו חקר-עולם המיסטיקה.

מה הייתה התפיסה של ההיסטוריה היהדות לפי גרשם שלום

 אנשי חוכמת ישראל פעלו למען יצירת תרבות יהדות הם דאגו לאסוף חומרים לפרסם כיתבי עת. לפני שמבקרים אותם צריך להוכיר את העבודה שהם עשו. הם יצרו שינוי משמעותי ביותר. לא היו מכוני מחקר והם היו מורים או קשורים לרבים והם לא נתמכו על ידי איש ולא על ידי המדינה.

שולם יוצא כנגדם ב-1945 אחרי חורבן יהדות אירופה והוא יוצא כנגד חוכמת ישראל, קודם כל המאמר מפאר את האסוכלה שמתפתחת בארץ ישראל ואומר שחוכמת ישראל התאימה תדמית שהתאימה לגרמני הבורגני. היהדות הגיע אם צדק ונאורות יחסית, היהדות מממשת את הערכים הבורגנים של יהודי גרמניה של הליברלים. הצגה של היהודים ככאלה הייתה אפולוגיסטית- זו דת נאורה שיכולה להשתנות ובצורה כזו דאגה לכך להשתלבותם של יהודי גרמניה והיו הרבה מדענים וחוקרים גרמנים יהודים. המחיר של התודעה היהדות הליברלית מוציא ממנה את החוקים הפרמיטיבים, הדימונים או המיתים. גרץ בסיפרו הגדול מתאר את המיסטיקה כזליגה מדרך הישר, תוקן, והיום לא קיים. הדברים הנוראים שקראו לנו היהודים הם לא באשמתינו הנוצרים התאכזרו לנו.

הוא האשים את חוכמת ישראל כהכנה של הרקע של היהודי הקורבן שאפשר להתאכזר עליו אבל הוא לא יתמרד או יתנגד כי הוא אזרח טוב והוא לא רוצה לערער את השילטון. וכך נוצר מצב שבו הרגישו היהודים שגרמניה היא ביתם אבל התוצאה הייתה שונה לגמרי.

שולם מציע תפיסה דיאלקטית של ההיסטוריה. האסכלות של פריוד והאי רציונאלי חיבו את שולם להגיב לתת את הדעת למאבק מתמיד ביהדות של מיתוס.

בתקופה המקראית היהדות מנסה להשתחרר מהמיתוס דרך איסור של צלם וקורבנות אדם. זו מגמה שמתחזקת במגמה הרבנית של חז"ל מאבק באללים לטובת דת של תורה ומצוות. בימי הבניים נוצר פיצול מגמות רציונליסטיות של הרמב"ם הרציונליזם האיסור של הרמב"ם לדמות את האל למשהו אנושי או חייתי. במאות ה-12 וה-13 יש חזרה למיתוס ולקבלה- ספר הזוהר הוא ביטוי למיתוס חדש. הקבלה הלואנית שמתפתחת בצפת במאה ה-16 היא תגובה לקטסטרופה של גרוש יהודי ספרד. יש חזרה לדימוני ולגאולה, לאחר שבמשך שנים התנגדו לה וניסו לדכא אותה בהלכה ברציונאל ובחוק.

אין יהודות אמיתית יש מאבק בין הדימוני להלכתי והיהדות היא כל התופעות שבניהם כמו קבלה ופיוטים ותורת סוד. בניהם יש את תופעת השבתאות שמפוררת את היהדות מבפנים.

התוכן האמיתי שלה הוא הגדרה היסטורית משתנה לאורך הזמן.

חיברו הגדול ביותר הוא סיפרו הגדול על שבתאי צבי ותנועת השבתאים. הספר נכתב בשנת 1950.

צבי מכריז על עצמו כמשיח ויש לו גם נביא זה קורה במאה ה-17. קהילת אמסטרדם הנאורה מוכנה למכור את רכשום כי המשיח הגיע. שולם מתאר את התופעה שאותם שאיפות גאולה לפתע מתממשת בהיסטוריה בהפרה של חוקי המצוות. עידן הקץ הפרה של מצוות של כשרות של שבת מראות כאילו קץ הימים הגיע. האירוע הזה חוסל תוך שנתים שלוש והסולטן התורכי הכריח את המשיח להמיר את דתו לאיסלאם וזה יצר תראומה. שבתאי צבי הגיע עד אלבניה שם נפטר, זאת אומרת היקף המחקר היה אדיר.

מבחינתו של שולם הייתה מגמה חדשה והוא רצה לפרוץ את היהדות הישנה, האמונה העזה ששבתאי יקבץ את שבטי ישראל וכולם יגיעו לארץ ציון זה הזרע הראשון של הציונות, זה החלום הציוני ויש לו יסוד משיחי שצריך לעזוב את הכפרים בחוץ לארץ ולהגיע לארץ ישראל.

רק מקרים כאלו מוצאים את היהודים מהגטו ולפרוץ את החומות ולכנן מחדש את מלכות ישראל וזה יציר את הדינמיקה שיצרה את הציונות.

ברוך קורצוויל תקף את ספרו של שלום בשנת 1970, הוא יצא כגנד התיאור של נביא השקר של צבי שבתאי והעובדה ששלום ניסה לגלות זרמים אנרכיסטים ושוליים כמרכזיים.

מימד שלם לאורך ההיסטוריה היהודית היה מיסטיקה אם זה פרושים לכל מיני יצורים מיתולגים בתנ"ך ואלהים זה אל ברבים היהדות נלחמת תמיד כנגד הפוליסטאיות זה המימד המאגי או המיסטי בעיני שולם. תפיסת העל של היהדות דומה לדיקאליקטיה של אומות כמו אומות אירופה. כעם או אומה אין לנו את המימד הטריטורילי הקבוע. אנחנו לא עם ככל העמים יש גורל אחר ומעמדם בין העמים. מימדים מיוחדים ליהדות הדתי-רלגיוזי. אי אפשר לתאר בניסוח אפולגיטי. שולם בעצם אומר שחייבים להתייחס באותן אמות מדינה שכל היסטוריון צרפתי או גרמני מיחס לעמו יחד עם הדברים המיוחדים בעמיינו. ההתייחסות של חוכמת ישראל יצרה יהודים סבילים מידי. יש לנו היסטוגרפיה שהיא הרבה יותר הטרוגניות שמורכבת מהרבה פרשניות פנים. לפני כמה שנים אחד מהיהודים אמר שהיו תופעות שחיזקו מבחינה היסטורית את עלילות הדם שיחסו ליהודים כנגד הנוצרים.