רנקה

לאופולד רנקה

יום ראשון 13 נובמבר 2011

11:58

לאופולד רנקה 1795-1886

לאופולד ראנקה

נחשב למייסד האמתי של הדיסציפלינה ההיסטורית. אך שאנו מתחילים את הסיפור של תחום ההתמקצעות של ההיסטוריה, אנו צריכים לקשור אותו לאירועים היסטוריים משמעותיים בתקופה.

האירועים המשמעותיים בתקופה היו בעיקר המהפכה הצרפתית ולאחריה מהפכות הכיבוש של נפוליאון. בתמורה, העמים שנכבשו ע"י נפוליאון מגיבים התעוררות לאומית. יש סברה שתחושת הלאומיות היא נצחית למרות שהמושג עצמו הוא מודרני והיא לאו דווקא שגויה. כבר בעתות קדם אומות ועמים הגדירו את עצמם במונחים אתניים ולאומיים.

אך האידיאולוגיה הלאומית שבה קהילה חייבת להכיר את עצמה כאומה נבדלת היא חדשה, והיא באה כתוצאה של הזעזועים הפוליטיים שהיו באירופה, ושהמשיכו לשאר העולם.

כדי להבין את ההתפתות של ההיסטוריה כדיסציפלינה אנו חייבים להבין את ההגדרות החדשות של עמים בעולם בהקשר ההיסטורי הלאומי שלהם. התהליך הזה של הגדרה מחודשת הרבה יותר פוליטית, של האומה בתוך טריטוריה, הוא חלק בלתי נפרד מהתפתחות ההיסטוריוגרפיה, שהגיעה כתגובה לתהליכיים הפוליטיים הללו, ואף שירתה במובן זה או אחר את הלאומיות.

ההיסטוריה נחשבה עיסוק לשעת פנאי. כיצד היא הופכת לדבר יותר חשוב לאנשים?

נתחיל מזה שההיסטוריה כתחום אקדמי נכנסת לאוניברסיטאות רק בתחילת המאה ה-19, באוניברסיטת ברלין, בה מוקמת לראשונה מחלקת היסטוריה (1811).

מוקמות באוקספורד ובקיימברידג' קתדרות לעיסוק בהיסטוריה מודרנית וכו'.

ההיסטוריה הופכת לתחום שהוא חלק מעיצוב ההווה. הידע ההיסטורי נותן לגיטימציה לאומות חדשות במיני נושאים: גבולות, מסורות וכו', כלומר, נותן גושפנקא לזכויות היסטוריות.

במקביל, כאשר האומות הללו מתייצבות מבחינה פוליטית, מתחיל מחקר מטעם המדינה, למשל באסוף מסמכים מרחבי המדינה וכינוסם בארכיון מרכזי, או במכוני מחקר. הדברים הללו מתרחשים בגרמניה, למשל, במונומנטה גרמניה היסטוריקה, מ1795, ואחרי זה מתחדש 1819.

ככל שצמחו מרכזי איסוף ומכונים מסודרים, כך צצו יותר ויותר כתבי עת להיסטוריה לאומית.

סביב הארכיונים וכתבי העת, נוצרת לה גם קהלה מדעית. נוצרת אפוא תרבות חדשה שההיסטוריה היא מאוד משמעותית עבורה.

דבר נוסף חשוב ביותר היא קביעת תכנית לימוד להיסטוריה והכשרת מורים. ההיסטוריה לא נשארת רק בערכאות הגבוהות אצל האקדמיה, אלא נכנסת למערכות הממלכתיות, לבתי הספר, לגימנסיות וכו'. וכך כל ילד של אומה מסוימת לומד את ההיסטוריה של המדינה שלו, ואת ההיסטוריה הנוספת שהמדינה שלו בוחרת ללמד.

אי אפשר להסביר את תחייתה של ההיסטוריה, והפיכתה לתחום מוסדי אקדמאי וממלכתי, ללא ההבנה של התהליכים שהתרחשו באירופה של המאה ה-19.

על רקע זה, צריך לבדוק את תפקידם של ההיסטוריונים, שמצד אחד צריכים לשרת את התהליכים הלאומיים, ומנגד לשמור על האתוס ההיסטורי, על אמירת האמת. לשון אחר, להישאר היסטוריונים ולא מיתולוגיים לאומיים (ראה ערך הרמן, הגיבור המיתולוגי של הלאומיות הגרמנית).

כאן מגיעה חשיבותו של ראנקה. ראנקה, מייצג לפנינו את האדם שגיבש את האתוס של ההיסטוריון. ראנקה מייסד את הכללים האתיים והפוליטיים לעבודתו של ההיסטוריון.

רקע לחייו:

ראנקה נולד למשפחת כוהני דת פרוטסטנטיים. חשוב להדגיש את  העובדה הזו כי בעתיד תהיה השפעה גדולה לבית שבו הוא גדל על כתיבתו ההיסטורית. תזת הדוקטורט של ראנקה עסקה בטוקידידס. בנוסף, ראנקה היה שקוע בקריאת ספרות ובתרבות הכללית באירופה. ראנקה קורא את ולטר סקוט ואת הרומנים שלו על ימי הביניים, והוא רוצה לבדוק האם לרומנים של ולטר סקוט יש בסיס היסטורי. ראנקה מגלה שני דברים: א. ראנקה מאוד לא מדויק. ב. ההיסטוריה הרבה יותר מעניינת אותו מהרומן.

מכאן התחילה דרכו של ראנקה בהיסטוריה. ב1824 הוא מפרסם את ספרו הראשון, ספר שכותרתו "תולדות העמים הרומניים והגרמניים" ועוסק בפרק זמן מ1494-1514. כבר בהקדמה לספר הזה כותב ראנקה את אחד מהמשפטים המפורסמים בהגות ההיסטוריונית: "תפקידו של ההיסטוריון הוא לומר אך ורק את מה שקרה באמת". ראנקה כתב את ספרו כקונטרה למה שבני התקופה עצמה כתבו על העבר. הוא בא למעשה לתקן את ההיסטוריוניים הפטריוטים.

ב1825 בעקבות ההצלחה של ספרו, ראנקה מתמנה לפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ברלין החדשה. מרגע שנוסדת האוניברסיטה הזו, ברור שהיא לא מחויבת לכללים הישנים שחלו על האוניברסיטאות העתיקות. האוניברסיטה החדשה הושתתה ש=על כלים מחקריים מודרניים.

ראנקה מגלה באוניברסיטה שאלי הצטרף אוצר. 48 כרכים של מסמכים של שגרירים בוונציה לחצר האפיפיור. מבחינתו של ראנקה הגילוי של המסמכים הללו, המקורות הישירים הללו של ההיסטוריה, היה גילוי מדהים, משום שלראשונה הוא יכל לחקור את ההיסטוריה כמו שבאמת תבע מההיסטוריונים. לאחר מכן, החשיבות המרכזית לש ראנקה בנוגע לחקר היסטוריה הושמה למקורות היסטוריים, מסמכים מקוריים.

מכאן ואילך עד מותו, כ50-60 שנות מחקר ועבודה, ראנקה לא יעזוב את ברלין.

ראנקה כותב את תולדות האפיפיורים, תולדות גרמניה, תולדות פרוסיה, תולדות צרפת ואנגליה וכו'. עד מותו ראנקה כתב כ60 ספרי היסטוריה.

היום הספרייה של כתביו של ראנקה כוללת יותר ממאה ככרכים.

ההיסטוריה העולמית שראנקה התחיל לכתוב, הפרויקט שהחל שהיה בן 85, היה הפרויקט האחרון שלו, שאותו למעשה לא סיים.

אז מה הפך את ראנקה למייסד של חקר ההיסטוריה המודרנית? מה היו העקרונות שלו? במה היה שונה מגיבון?

העיקרון הראשון והחשוב ביותר בהשקפתו ההיסטורית של ראנקה, הוא עיקרון המקורות. ראנקה רואה בהיסטוריה תחום של חקירה מדעית אובייקטיבית. הדרך האחת והיחידה להימנע מסובייקטיביות היא לדבוק במקורות ובמסמכים האותנטיים.

הדבקות הכמעט דתית בטקסטים ובהיותם דברי אמת, היא מזכירה תפיסה מאוד פרוטסטנטית, שראנקה גדל במשפחה כזו. הפרוטסטנטים מאמינים קודם כל באמת המילולית של כל מה שכתוב בכתבי הקודש. בהקבלה, ראנקה טוען שצריך לדבוק מילה במילה בטקסטים המקוריים ההיסטוריים. אנו מעלים את הדבקות הזו כהקבלה לאמונה דתית, כיוון שמאוד מוזר שראנקה, היסטוריון מיומן,  לא פקפק שאולי המסמכים שהוא גילה לא מתארים את האמת להלכתה וכו'. דבר נוסף בהקשר הזה, היא העובדה שראנקה היה פרוסי. וכפרוסי, היה חסיד גדול של הבירוקרטיה.

לכן, ראנקה מפתח אמונה ממש פרוסית, שהמסמכים ההיסטוריים הבירוקרטיים, התעודות הרשמיות, אלו הם הטקסטים הכי רלוונטיים להיסטוריון החוקר כיוון שלכאורה, הם חסרי פניות, הם לא פוליטיים. הם "דיווחי אמת" בלבד.

ראנקה, כאמור, האמין לטקסטים המקוריים (לשגרירים הוונציאנים) ולא פקפק באמינותם.

ראנקה אם כך, קרא להיסטוריונים לגשת לארכיונים הרשמיים של המדינות. לבדוק את המסמכים המקוריים הרשמיים ולא את הפוליטיים האישיים. תפיסתו של ראנקה עיצבה את ההיסטוריה המודרנית באופן שהיום מתגלה כדי בעייתי, כיוון שהארכיונים הרשמיים לא טומנים בחובם את הספקטרום ההיסטורי של החברה. לא ניתן יהיה למצוא בארכיונים רשמיים עדות על מי שלא יוצגו ע"י משרד רשמי, פשוטי העם וכו', ובנוסף, לא תמצא עדות להתנגדות לדעותיו של השליט.

על אף שתפיסתו לקתה בחסר בעניין איזה סוג ספציפי של מקורות לחפש, מטרתו הייתה נכונה בתפיסתו למצוא את האמת האובייקטיבית. ראנקה סלד ממעורבות רגשית של ההיסטוריון עם החומר שהוא כותב, או אפילו מעורבות אינטלקטואלית של הבעת דעות. ראנקה טוען שההיסטוריון צריך להעלים את אישיותו ככל שייתכן מהתיאור ההיסטורי. בכל ספריו, ראנקה לא משתמש במושג "אני" (מלבד האוטוביוגרפיה שלו).

העיקרון השני אפוא, לאחר חקירת מקורות הוא העיקרון שלפיו ההיסטוריון חייב רק לראות להבין ולדווח. רק לומר איך הדברים היו באמת, ולא לפרש או לתת את דעותיו.

עקרון זה, עפ"י ראנקה, ישמור את ההיסטוריון ממעורבות סובייקטיבית במקורות ההיסטוריים.

נאה דורש נאה מקיים- ראנקה הפרוטסטנטי, בספרו על האפיפיורים הקתולים, תיאר את חייהם באופן אובייקטיבי לחלוטין, דבר של היה דבר של מה שבכך, בתוך הקונטקסט של המתיחות הדתית בין הפרוטסטנטים לקתולים בו הוא חי. באותה אובייקטיביות נהג גם בכתיבת ההיסטוריה של יריבות המדינה שלו כגון צרפת, אנגליה וכו'. עקרון זה חשוב, כיוון שבאותה תקופה ההיסטוריוגרפיה הלכה בכיוונים לאומניים לגמרי. ראנקה סלד מגילויים של לאומנות גרמנית, ובספריו הקפיד להיות הוגן והגון לכולם. חשוב להדגיש שראנקה, שהיה הדמות המרכזית במחלקת ההיסטוריה בברלין (שהפכה בזכותו למחלקה החשובה בעולם), ראנקה שמר ככל האפשר על מידה מסוימת של אובייקטיביות, אך לא כך היו תלמידיו.

תלמידיו היו היסטוריונים לאומיים לגמרי. תלמידו טרייצ'קה …

עקרון שלישי של ראנקה היה ה"אוניברסליות". למה התכוון ראנקה באוניברסליות?

"כל תקופה קרובה לאלוהים באותה מידה" דהיינו, כל תקופה בהיסטוריה, גם הנידחת ביותר יש ערך בפני עצמה. צריך להבין ולכבד כל תופעה היסטורית מתוך עצמה. לא לשפוט בעיניים מודרניות תקופות ישנות ולהשליך עליהם ערכים מודרניים (למשל ההתייחסות לימי הביניים כתקופה חשוכה), אלא לבחון של תקופה בפני עצמה, עם  הערכים שלה. ראנקה אמר להיסטוריונים שאסור להכיל את שיפוטי הערך שלנו על תקופות וחברות אחרות, כיוון שהיה להם סולם ערכים שונה ואחר מסולם הערכים שלנו היום. מסקנה: אסור לבדוק תקופות אחרות במושגים של ימינו.

מבחינת ראנקה, אסור להיסטוריון להעדיף את עמו על עמים אחרים, לכל תקופה ולכל עם יש חשיבות.

אם ניזכר בגיבון נראה את ההבדל. גיבון לא דבק בכלל הזה. גיבון טען שההיסטוריה היא אוסף של פשעים ומעשי איוולת. גיבון מגדיר את ההיסטוריה על הערכים של ימיו. ראנקה אסר על היסטוריונים לעשות כך.

"ההיסטוריה העולמית היא בין הדין העולמי", משפט שנאמר ע"י הגל, יריבו, או מתנגדו של ראנקה, מדגים למעשה את ההפך מתפיסתו של ראנקה. ע"פ הגל, עם או אומה שנעלמו מן ההיסטוריה, מגיע להם שזה מה שקרה, כי זו סוג של חריצת דין אנושית, על כך שמה שנעלם לא היה באמת נחוץ לקדמה של האנושות. הגל טען שאנו צריכים לקבל תמיד את גזר דינה של ההיסטוריה, כי ההיסטוריה קובעת מה נכון ומה לא נכון.

ראנקה מתנגד להנחה הזו, הוא יודע שיש מקריות בהיסטוריה, הוא טוען שאם משהו נכחד לא אומר שאין לו ערך. ראנקה התנגד לקידוש המנצחים של ההיסטוריה, שטוען שמי שמנצח הוא הצודק. ראנקה אהב לחקור את  המפסידים, מתוך הבנה שלא תמיד החזק הוא הצודק. גם בצד המפסיד של ההיסטוריה יש ערכים שיש לחקור ולשמר, על אף שאותו עם, רעיון, או מהפכה לא שרדו.

עקרון רביעי של ראנקה, הוא עקרון שאומר שההיסטוריה העולמית היא היסטוריה של אומות, לשון אחר, היסטוריה לאומית. ראנקה הרבה לכתוב היסטוריה של אומות. הוא נהג לפתוח את הרצאותיו בברלין באמירה הזו: "רבותיי, האומות הן מחשבות האל", משמע, שהעובדה שיש כל כך הרבה אומות בהיסטוריה אינה תופעה מקרית אלא העובדה הזו כשלעצמה מעידה שהפיצול והריבוי באומות בהיסטוריה הוא הכרחי להיסטוריה האנושית. הרעיון של ראנקה טוען שאומות הן מחשבות האל, לא משהו דטרמיניסטי מתפתח מצורך נסיבתי של קבוצות אתניות.

ראנקה טוען שלכל אומה בהיסטוריה יש והיה ייעוד משלה. לא רק אופי מיוחד אלא ייעוד מיוחד. בסברה זו נכנס האל. ראנקה סבר שריבוי באומות מעשיר את האנושות כולה. ראנקה טוען שהאנושות לא הייתה מתפתחת כפי שהתפתחה ללא המאבקים בין האומות ששילבו את התרבויות שלהן זו בזו.

ראנקה מנסה להגדיל לעשות, ומנסה להגדיר מהו הייעוד של כל אומה מהאומות הגדולות לאנושות. למשל: בריטניה, ייעודה היה להביא את הצדק החברתי לעולם, בעזרת הפרלמנט שלה, שהוא המוסד המשמעותי ביותר שפיתחה בריטניה. ראנקה מייחס את עקרון הפרדת הרשויות, הדמוקרטיה וכו' לפרלמנט הבריטי, וכך הוא מייחס לבריטניה את הייעוד של הצדק החברתי.

צרפת מבחינתו היא זו שמביאה לעולם את ה"תהילה הלאומית". היא לימדה את האנושות את משמועתה וחשיבותה של חברה לאומית.

לגבי גרמניה, ראנקה טען שתפקידה של גרמניה היא ללמד את רעיון החירות.

בסופו של דבר, ראנקה הוא היסטוריון שמאמין שלאומיות היא מפתח להבנת ההיסטוריה. מבחינתו כל ההיסטוריה נעה לכיוון העידן שהוא עצמו חי בו, שבו אומות התגבשו לישויות מדיניות עצמאיות שחיות בעידן של שלום. (ראנקה חי בתקופה שלמאה שנות שלום שבאירופה). ראנקה מאמין כי ההיסטוריה הגיע למצב של איזון ושלכל עם תהיה חירות משלו.

לסיכום העיקרון, אין להיסטוריון לפי ראנקה, אפשרות להתעלם מהעיקרון הלאומי.

העיקרון הזה אפיין את כתיבתו שלראנקה לטוב ולרע. כיוון שההיסטוריה שלארנקה הייתה ברובה אם לא ככולה פוליטית. אם ראנקה בודק מקורות רק בתעודות רשמיות, והיא עוסקת בלאומים ואומות, ההיסטוריה שלו היא כמעט אך ורק פוליטית. ראנקה לא מתעסק בכלכלה, חברה, תרבות או דת. ראנקה מעביר מחד מסר פלורליסטי להיסטוריונים, אך מאידך מאוד מגביל לגבי חקר ההיסטוריה.

בניגוד לקרל מרקס, בן תקופתו וארצו של ראנקה, שטען שהכלכלה והמאבק המעמדי הוא הדבר החשוב והמשמעותי בהיסטוריה, ראנקה לא נתן לזה חשיבות כלל וכלל.

דבר אחרון בנוגע לראנקה הוא הנושא התאולוגי.

ראנקה האמין שמאחורי כל ההיסטוריה יש השגחה אלוהית. ראנקה מאמין בהשגחה עליונה. הוא מאמין שההיסטוריון חייב לתפוס את ההיסטוריה האנושית כמו שאנשי המדע תופסים את העולם. כמשהו מתוכנן, כמו חוקי הטבע שנוצרו על ידי האל כך גם ההיסטוריה והתפתחותה נוצרת על ידי חוקים של  האל.

תפקידו של ההיסטוריון אפוא, הוא גם לחשוף את כוונתו ההיסטורית של האל הטוב והמיטיב לפתח את האנושות למקום טוב יותר.

לסיכום,

תפקידו של ראנקה לא מסתכם בדברים שהוא אמר או כתב. אלא גם בהוראתו, בפיתוח האקדמיה, בתפקידו באוניברסיטת ברלין וכו'. ראנקה הפך להיות אבן דרך בעולם האקדמאי העולמי, הוא למשל המציא את עובדת הסימנריון. כלומר, צריך להעריך את ראנקה גם בפרמטרים הרחבים לעשייתו ולא רק בכתביו ההיסטוריים.

הרבה דברים שראנקה האמין בהם לא עומדים במבחן הביקורת המודרנית, אך זה לא משנה את העובדה שבהשוואה למה שקדם לו, ראנקה היה פורץ דרך בחקר ההיסטוריה, בעיקר בתרומתו לעניין ההתייחסות למקורות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: