מישלה

ז'ול מישלה

יום ראשון 20 נובמבר 2011

12:15

ג'ול מישלה 1798-1874

Jules Michelet

מישלה מייצג מגמה אחרת בהיסטוריוגרפיה. מאז הפילוג בין טוקידידס להרודוטוס, חוזר הניגוד בין ההיסטוריה כמדע ובין ההיסטוריה כסיפור. כך גם הפער בין מישלה לרנקה.

מישלה מייצג תנועה תרבותית רחבה והיא הרומנטיקה. העקרונות האידיאולוגיים והמתודולוגיים של מישלה נשענו אפוא, על הרומנטיקה.

הרומנטיקה היא תנועה שהתשפטה בריבי אירופה מ1790 לערך, במשך כ20 או שלושים שונה. היא קשורה לשתי התופעות הגדולות שמזעזעות את אירופה באותה תקופה. המהפכה התעשייתית והמהפכה הצרפתית.

הרומנטיקה באה כתגובה לשבר העמוק שנוצר בין המציאות שלאחר המהפכות ושלפני אותן מהפכות.

יותר מאשר תגובה למשבר הפוליטי, הרומנטיקה הייתה תגובה למשבר הכלכלי חברתי ולתמורות העמוקות שחלו בחיים הממשיים באירופה. המהפכה התעשייתית חוללה תמורות שחשו בהן בצורה ישירה ועמוקה ברוב ארצות אירופה, והן חלו על כל המעמדות. עיקר הזעזועים היה בכך שאירופה הישנה ש95% מאוכלוסייתה הייתה איכרים, עקב התיעוש, אירופה זו השתנתה לחלוטין. השינוי הבולט ביותר היה בכך שבתוך כמה עשרות שנים התפתחו הערים בצורה מהירה ודרמטית.

בתוך שלושים שנה, ערים גדלו פי 4 ויותר. עובדה זו יצרה מציאות של חיים בכרך המודרני. חיים שמחוללים משבר ברמה האישית, למשל המשפחה. המשפחה שחיה על גב דורות בנחלה הכפרית, עוברת לעיר ומתפרקת. כרי מרעה רבים הופכים למכרות, האיכריים עוברים לעבוד במפעלי התעשייה הגדולים וכו'. מתחילות תופעות של ניצול, ניצול ילדים, ומשברים כאלו ואחרים, שהשפיעו ישירות על תושבי אירופה. כראקציה לתחושה שהחיים הבטוחים והשלווים של רוב בני העם נהרסו, נעשה ניסיון למצוא איזושה וודאות. ניסיון מחודש להשיב לחיים משמעות כלשהי. הרומנטיקה אם כן, היא ריאקציה לתחושת הניכור המודרני הזה, ניסיון להחזיר מציאות שעברה מן העולם.

אולי התוצר המרכזי ביותר לנושא שלנו הוא יצירת גנים ענקיים בערים: הייד פרק, סנטרל פרק וכו'. נוצרו בגנים סביבות מלאכותיות שמנסות לייצר מראית עין של טבע. החזרה לטבע, לחיים הישנים, השאיפה לחזור אחורה מתבטאת בכל תחומי החיים- אומנות, ספרות, היסטוריה וכו'. מגלים מחדש את ימי הביניים. אם עד הרומנטיקה ימי הביניים נתפסו כעידן חשוך, כעידן של ירידה, ברומנטיקה מגלים מחדש את הקסם של ימי הביניים, את העובדה שבני אדם חיו בקהילות קטנות, הומוגניות, בטבע.

הסופר וולטר סקוט ממציא ממש מן מציאות אידיאלית שמתייחדת בטבעיות בחום ביחסים פשוטים בין אנשים, ובאמונה דתית. אחד המאפיינים של הרומנטיקה היא חזרה מסיבית לכנסיה הקתולית. שוב, משום שהקתוליות מזוהה עם עידן התום, האמונה, עם ימי הביניים, עם הקהילה המאוחדת וכו'.

הביטוי המובהק ביותר של הראקציה הרומנטית הוא ההחייאה של האומה. ביטוי זה הוא תגובה לשתי המהפכות. האומה כפי שהיא מובנת ונוצרת במחצית השנייה של המאה ה-19, היא תופעה שנתפסת במובנים רומנטיים.

האחים גרים למשל, נוסעים ברחבי גרמניה ורושמים אגדות. מה מבטאות האגדות והמיתוסים הלאומיים האלה? תרבות עממית ישירה ופשוטה שעומדת בניגוד גמור לכל התרבות המודרנית.

באופן זה מתגייסים גם כמה מן ההיסטוריונים, להחייאה רומנטית של העבר. אם ראנקה ניהל מאבק נגד האגדות והמיתוסים האתיקים, ותבע לסלק את הדימיון והרג והמתוס מההיסטוריה, יבואו ההיסטוריונים הרומנטיים ומישלה בראשם ויגידו, האגדות הללו, מסורות, מיתוסים, הם החומרים האמיתיים מהם עשויים החיים שלנו. וכמובן שכוחה של אומה הוא לא מעניין של אמנה חברתית או הסכמים, אלא מאמונה חברתית שניזונה ממקורות עתיקים.

אם כן, משלה היה היסטוריון רומנטי, ומהלך חייו מעיד עד כמה הוא הושפע מאותן מסורות, ואיך ניסה לשלב אותן בהיסטורוגרפיה שכתב, במיוחד בספרו "ההיסטוריה של צרפת" שכלל 17 ככרכים. בתקופתו, הספר הזה היה מופת להיסטורוגרפיה לאומית ורומנטית של צרפת.

מישלה נולד בפריז, אביו היה בעל דפוס.

אנו נמצאים כעשור לאחר המהפכה הצרפתית על כלל שינוייה. ב1812 נפוליאון גזר שמבין כל מאות המדפיסים בפריז יקבלו רישיון עם צנזורה אך ורק 60, ואביו של מישלה היו מאותם אנשים שאיבדו בבת אחת את פרנסתם. זו היה טראומה למישלה.

מישלה מעיד על עצמו שכבר כילד וכנער הוא נמשך בעיקר לבתי הקברות בפריז. אחד המוטיביים המרכזיים שיאפינו את כתיבתו היא האובססיה שלו למוות וראייתו של ההיסטוריון שאל מי שעוסק במתים, וייעודו הוא להחיותם בעזרת ההיסטוריה.

הוא מסיים את לימודיו בסורבון, שם הוא יוצר קשר עם ההיסטוריונים הבולטים בתקופתו. בהמשך הוא משתתף בתחרות של בחינה לאומית, והוא מגיע למקום השלישי מבין כל התלמידים בצרפת. זה הבטיח לו משרה באוניברסיטה. הוא מלמד פילוסופיה והיסטוריה באקול בצרפת. הוא מושפע מאוד מהוגה הדעות VICO שאת חיבורו ה"מדע החדש" הוא מגלה וממנו הוא לומד את משמעותו של המיתוס לחברה ולהיסטוריה.

הוא מתחתן, נושא לאישה בחורה פשוטה שלא מבינה את חשיבות עבודתו.

ביולי 1830, מתחולל האירוע שמשנה את חייו. מהפכת יולי, אותה התקוממות של הפריזאים נגד שארל ה-10. המלך הבורבוני שהומלך על צרפת אחרי תבוסת נפולאון. המהפכה הייתה ניסיון של הציבור הצרפתי להחיות את הרפובליקה מחדש. מישלה שרואה את ההפגנות והמלחמה בפריז, מגלה, כך הוא כותב, את תכלית חייו- העם.

מושג שמחליף מבחינת מישלה את מושג האל- הוא העם, העם הצרפתי. האנשים הפשוטים שנלחמו להפיכת צרפת.

בעקבות המהפכה והשינויים הפוליטיים בצרפת, מישלה זוכה ב1831 לתפקידיו הציבוריים הראשונים. הוא מתמנה לפרופסור להיסטוריה בסורבון, ומנהל הארכיון הלאומי בצרפת. הקמת ארכיונים אלו באותה תקופה, היו סמל להשתתת ההיסטוריה כמדע.

הרגע שבו הוא נכנס לראשונה לארכיון, היה רגע מכריע. מישלה תיאר אותו באריכות.

מישלה תופס את עצמו כשליח, כמי שירד אל עולם המתים- הארכיון, וייעודו היא לגאול את המתים מן השכחה. למצוא את האנשים שלא מיוצגים בארכיונים הרשמיים (בניגוד לראנקה). כל עולם הדימויים שלו מתייחס להיסטוריה כמוות. מישלה מזדהה קודם כל עם המשוררים והסופרים. אם אלה שתפקידם לא רק לתעד, אלא להגיע לתחומים אחרים לגמרי, פסיכולוגיים, שמעוררים תחושות, רגשות וכו'.

ב1833 הוא מתגייס למשימה הגדולה של חייו "ההיסטוריה של צרפת". מאז ראשיתה בעת העתיקה ועד שנת אלף, עסקו שני הכרכים הראשונים. בסוף הפרק השני, הוא עוצר וסוקר את צרפת ממבט אווירי, דרך המחוזות שלה. הוא עובר מחוז מחוז, מתאר את הגאוגרפיה של המקום, התרבות, אורח החיים וכו'. הרעיון העיקרי שלו היה, שצרפת למרות הגיוון והמורכבויות הגאוגרפיות והדמוגרפיות, בכל זאת הפכה לאומה אחת. הוא שואל את עצמו איך קרה שמאז שנת 1000, הקבוצות הכל כך שונות הללו התמזגו לאומה אחת.

ב1838, בעקבות הצלחת הכרכים הראשונים מישלה מתמנה לפרופסור בקולז' דה-פרנס. אליו התמנו הפרופסורים הבכירים ביותר (גם היום). במשך עשר שנים הבאות עד 1848 (עד היום נהוג שלפרופסורים בקולז' דה פרנס אין סטודנטים, אך הם מחויבים לתת הרצאות פומביות לכלל הציבור) ההרצאות של מישלה הופכות לדבר החשוב ביותר בעולם האינטלקטואלי בפריז. וזה מהווה בעיה, מישלה מתגלה כרטוריקן גדול, ובהרצאותיו הוא השתלח בקתוליות, במוסד הדת, על מנת להחיות את המורשת המהפכנית של הרפובליקה. זה עורר עליו את האיבה והזעם של האישים הפוליטיים והכנסייה. מישלה נאסר מללמד, אך כעבור זמן קצר, מתרחשת מהפכת אביב העמים, ומוקמת הרפובליקה השנייה של צרפת ומישלה חוזר ללמד באוניברסיטה.

כעבור שנתיים, הרפובליקה מתפרקת, וב1851 החלה האימפריה הנפוליאונית השנייה ותמה הרפובליקה השנייה, וכאן תמה הקריירה של מישלה בצרפת, כיוון שהוא היה ממתנגיד הבונופרטיסטים. מישלה מפוטר מכל תפקידיו ומחויב לצאת לגלות.

כעבור זמן מה, שלוש שנים לערך, מתירים לו לחזור לפריז, אך נאסר עליו להיכנס לארכיון הלאומי. זה לא מונע ממנו להמשיך לכתוב את ההיסטוריה של צרפת, ועוד הרבה מאוד ספרים אחרים. כך בעצם הוא מבלה את 20 השנים האחרונות של חייו. ב1870 כאשר לואי נפולאון נופל, מישלה כבר קשיש.

במהלך חייו מישלה ציין עשרות ספרי היסטוריה. מישלה ידוע היום לא רק בזכות ההיסטוריה של צרפת, אלא גם בזכות החיבור שלו על המהפכה הצרפתית, במקורה בת 7 כרכים.

מה היה המניע עיקרי לעבודתו ההיסטורית של מישלה?

כמו היסטוריונים רומנטיים אחרים, מישלה נישא  על התנגדות לעידן המודרני. עם זאת, מישלה היה נאמן לרעיונות המהפכה הצרפתית, האמין בדמוקרטיה ולחם למען הדמוקרטיה. כלומר, הוא לא היה ראקציונר מובהק. הוא היה רומנטיקאי מסוג אחר.

מישלה ייצר היסטורוגרפיה רומנטית של העם. עבורו מה שאמור להיות הדת החדשה היא בעצם האומה כדת. מישלה לא מאמין בדת. הוא חושב שאת מקומה תתפוס הלאומיות.

כתיבת ההיסטוריה של צרפת, אמורה להיות אפוא, התחליף לכתבי הקודש של האל- העם, המדינה.

ההיסטוריה לפי מישלה, היא חייבת להיות הדת החדשה. בניגוד לתפיסה שעל ההיסטוריון לתת לנו מידע, מישלה שואף שההיסטוריה תתן לנו דת ישדה, אמונה חדשה, ותפקידו של היסטוריון להיות הנביא, הכהן הגדול. לכן מישלה מתאר את תכלית עבודתו של ההיסטוריון במונחים ממש לא מדעיים. מישלה משתמש במונח החייאה. כך הוא מתייחס להיסטוריה. החייאה לא רק של המתים, אלא באמצעותם החייאת האמונה, ע"י הזדהות מוחלטת עם האומה, שאותה באה ההיסטוריה לתאר.

מישלה מנסה להשיב על השאלה איך נוצרה צרפת?

טענתו היא שבמשך מאות שנים, מהמאה ה-5 לערך, צרפת, או האומה הצרפתית מזוהה עם שני מוסדות עיקריים, הכנסיה הקתולית והמלוכה.

שני המוסדות הללו קיימו את צרפת ואיחדו מבחינה פוליטית במשך ימי הביניים, וכך זה נמשך עד רגע מסוים בהיסטוריה של צרפת, שהוא מלחמת מאה השני נגד אנגליה, מאמצע המאה ה-14 עד אמצע המאה ה-15, האחדות הזו של צרפת איננה מספיקה יותר, ודרוש כוח חדש שימנע מהאומה הצרפתית להתפרק. מהו אותו כוח חדש שמאחד את צרפת והופך אותה לאומה אמתית? הכוח החדש הוא כוח פנימי, כוח העם, כוחם של מיתוסים קוקלטיביים, אך בעיקר כוחה של דמויות אחדות בתולדות צרפת, שהופכות לסמל של מוקד לאומי, שסביבם יכולם כל הצרפתים שאיבדו את אמונם במוסדות הישנים להתאחד.

אחת מהדמויות הללו הוא ז'אן דארק. ז'אן דארק לא רק כמנהיגת הצרפתים בסוף מלחמת מאה השנים, אלא כאדם פשוט, תם הנלחם לא רק מתוקף האמונה הדתית אלא מתוקף האמונה בצרפת.

מה עולה מתוך ההיסטוריה של ז'אן דארק. לכאורה זהו סיפור על ילדת כפר פשוטה, שהתגלו לה חזיונות דתיים ולאומיים, שפוקדים עליה לעזור ליורש העצר ולגייס את המוני האנשים להילחם נגד האנגלים. הבחורה נשבית ע"י האנגלים, מועמדת למשפט ומוצאה להורג. ז'אן דארק מהווה היום את אחד מסמלי המופת הלאומיים של צרפת. בתקופתו של מישלה, היא לא הייתה כזו. היא לא קיבלה יחס כזה. למעשה מישלה הפך אותה לסמל שכזה.

ההיסטוריה של מישלה מורכבת בדיוק מתופעות כאלה. ז'אן דארק היא רק אחת מאותן דמויות שסביבן התקבצו סיפורים ומיתוסים אשר עיצבו את תודעתה ואופיה של האומה.

מישלה לא התבייש לומר שהוא כותב היסטוריה מיתולוגית. הוא טען שהמיתוסים חשובים ועקרוניים להיסטוריה, כי האמונות האלה בערכים ובגיבורים הללו הן תופעות היסטוריות בפני עצמן, הרבה יותר חזקות ממלחמות כלכלה וכו'. אמונות קולקטיביות, מיתוסים, אלה הם הדברים שהיסטוריון צריך לעסוק בהם ולהחיות מחדש.

ההיסטוריה של מישלה כאמור עוסקת במיתוסים אך משמרת אותם, לא מפרקת אותם. ניתן לראות כיצד מישלה מתייחס בעיקר לתגובות הקולקטיביות למעשיה של ז'אן דארק. אם קוראים בעיון, ניתן לראות שמישלה משתמש במושגים וביטויים נוצריים כדי לגלם בז'אן דארק ישו מודרני. מישלה רוצה בכך להפוך את גיבורי נאומה לתחליף לדת. במקום להאמין בישו, להאמין בז'אן דקארט.

מבחינה זו, רבים מאשימים את מישלה בהפיכת ההיסטוריה עצמה למיתוס. מאשימים אותו שהוא איבד את מידות הביקורתיות של ההיסטוריון.

מישלה ניסה לכתוב היסטוריה מהפרספקטיבה של האמונות של בני העם. הוא מנסה לכתוב את ההיסטוריה מנקודת המבט של בני העם באותה תקופה, שהפכו את ז'אן דארק למה שהיא.

באופן דומה ניתן לראות איך מישלה מתאר את המהפכה הצרפתית. גם כאן אין חשיבות לתיאור עובדתי מדויק של הארועים. מה שחשוב מבחינתו של מישלה לתפוס את הרוח, את המיתוס של המהפכה הצרפתית. דוגמא מספר זה הוא התיאור של מישלה את ה14 ביולי 1789 יום כיבוש הבסטיליה. היסטוריונים מודרניים הפריכו מזמן את הסיפור על המוני הפריזאים שפשטו על המבצר האיום והנורא עליו שמרו כוחות המלך האימתניים. היום אנו יודעים שעל המבצר הנורא הזה לא הגנו כוחות המלך, ושלא היה שם אפילו קרב ממשי. לכאורה, כל האירוע המרשים והאדיר של כיבוש הבסטיליה, מבחינה היסטורית הוא אירוע חסר כל משמעות.  סובול למשל, היסטוריון צרפתי מודרני שכתב על המהפכה, כמעט ולא התייחס לאירוע הזה.

מישלה לעומת זאת, מתאר את ההסתערות ההרואית, את העם ששמע קולות וכו'. בהיסטוריה המודרנית, אין לתיאורים כאלו כל משמעות.

האם מישלה לא ידע שהוא כותב דברים מופרכים? כנראה שהוא ידע. אך מבחינתו העובדות לא היו חשיבות. חשוב היה מה נשאר בזיכרון הקולקטיבי. חשוב הסמל אליה הפכה הבסטיליה. מבחינתו של מישלה עצם העובדה שהבסטיליה היוותה עבור הפריזאים מיתוס של מפלצת שאותה הרסו, זה מה שחשוב. מה שחשוב שהם מצאו את האומץ והכוח להסתער הוא הדבר החשוב, לא העובדות הההסטוריות.

העובדה שדווקא האירוע הזה נחקק כאירוע המכונן של המהפכה, זה מה שחשוב, ולכן זה מה שבחר מישלה לתאר. עבורו רגע השיא של המהפכה לא היה בכיבוש הבסטיליה, אלא בחגיגות ב14 ביולי. החגיגה של האירוע ההיסטורי, האופן שבו האירוע ההיסטורי ממשיך להשפיע בכל שנה.

לסיכום,

מישלה כתב היסטוריה שאמורה לספק מורשת וזיכרון אמיתי לעם. מישלה כתב  בעיניו, את ההיסטוריה מנקודת המבט של העם. מבחינתו זו הייתה ההיסטוריה היחידה המשמעותית, הייעוד שאומר לייצג את בני העם הפשוטים בהיסטוריה, ולהשמיע את קולם מחדש.

היום, כבר לא כותבים היסטוריה כזו, ואין לה לכאורה שום ערך. אבל, דווקא לוסיין פברה, היסטוריון צרפתי מודרני, שהקים את אחת האסכולות החשובות של ההיסטורוגרפיה המודרנית, שלכאורה היה מההיסטוריונים שסתמו את הגולל על היסטוריונים מהסוג של מישלה, העלה את ערכו מחדש. בשנות ה-40, בזמן תבוסתה של צרפת לגרמנים, פברה ייחס את הרצאותיו לספריו של מישלה, כדי לחזק את רוח האנשים ואת אמונתו הוא. כתביו של מישלה עזרו לשמור על רוח צרפתית. לא היה שום דבר אחר, אומר פברה, שיכל להציל את אמונתו באומה הצרפתית, פרט  למישלה.

כך שעדיין לכמה מהבחנותיו של מישלה כלפי אמונות ומיתוסים יש עדיין חשיבות, גם להיסטוריונים מודרניים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: