בורקהארט

יעקב בורקהארט וההיסטוריה התרבותית (1818-1893)

יעקב בורקהארט

במאי 1947 התכנסו כלל ההיסטוריונים של ברלין בכיכר מרכזית לשמוע את הרצאתו של מיינקה, שנשא את דבריו בפני הפליטים ששרדו את הקטסטרופה הגרמנית, ונושא הרצאתו היה ראנקה ובורקהארט. בהרצאתו השווה בין שני ההיסטוריונים הללו, כשראנקה היה המורה של מיינקה, שראה בו את המורה הגדול שלו ואף אימץ את השקפת עולמו ואמר שהוא כמו רבים אחרים, שירתו את האומה ואת המעצמה המודרנית גרמניה ואף בזו להיסטוריונים שלא האמינו שבעידן המודרני יש תפקיד רק למעצמה גדולה והוא מזכיר שהוא עצמו כתב מאמר ביקורת נגד בורקהארט. מיינקה אומר כי הוא בז לבורקהארט שלא הבין את העידן המודרני ועכשיו לנוכח הקטסטרופה שאל את עצמו מי צדק והיטיב להבין את הדינמיקה של ההיסטוריה – ראנקה או בורקהארט ותשובתו היא בורקהארט. הוא אומר שההיסטוריונים שחשבו שהמדינה זה הכול ונמצאים עכשיו בגרמניה ההרוסה היו צריכים להקשיב לבורקהארט ולהבין שהייעוד של האומה אינו פוליטי אלא תרבותי. המסקנה שלו היא שחייבים להפוך את גרמניה לאומה תרבותית ולא אומה פוליטית ולכן מיינקה מסיים את הרצאתו בקריאה להיסטוריונים של האקדמיה הפרוסית לשוב ולקרוא את בורקהארט.

הייתה כאן השוואה בין שתי השקפות עולם גם לגבי ההיסטוריה וגם לגבי הפילוסופיה.

בורקהארט נתפס כהיסטוריון שווה לראנקה.

מי היה בורקהארט?

יליד העיר באזל ובה הוא מת וחי רוב ימי חייו. אביו היה כוהן דת פרוטסטנטי, משפחתו מבוססת וחשובה בבאזל. אמו מתה בילדותו והוא ייחס לה חשיבות ואמר כי הוא נותר מלנכולי ופסימי והפסימיות היא חלק מאישיותו. בעקבות אביו גם הוא פנה ללימודי התיאולוגיה מתוך כוונה להיות איש דת אלא שעם הכניסה ללימודיו בבאזל הוא נקלע למשבר דתי, אמונה כתוצאה מלימודי באוניברסיטה משום שאותם שנים הענף התיאולוגי כולו עבר זעזועים קשים עקב עלייתה של הדיסציפלינה ההיסטורית. בורקהארט לא מתאושש מההכרה ההיסטורית שמפרקת את האמונה הנוצרית. הוא עוזב את לימודי התיאולוגיה ואמר שכדי להבין את כתבי הקודש יש לאמץ את ההיסטוריה וההבנה החדשה ואפשר יהיה להציל את האמונה הנוצרית והוא מכנה את עצמו ככופר כן – דהיינו כופר שלא ידחה וישלול ויבקש להרוס את האמונה הנוצרית.

מרגע שמחליט ללמוד היסטוריה מגיע ב-1838 לברלין. הוא משלים את לימודי בברלין ואח"כ חוזר לבאזל וב-1846 הוא מתמנה לעורך העיתון הליברלי של באזל. אלו הם שנים סוערות ובין היתר פורסם בהם גם המניפסט הקומוניסטי. בבאזל מתרחשים מאבקים חברתיים ובורקהארט עצמו נחרד מהתיאוריות הרדיקליות של התקופה ובמאי 1846 הוא בורח מבאזל שעומדת לפי דעתו בפני מהפכה. לדעתו תרבות אירופה הישנה, שמקורה ברומא, מובילה אותו לאיטליה. ב-1847-8 הוא מבלה באיטליה שם נחשף לרומא העתיקה ומגלה את איטליה ואת ערי הרנסנס שלה. בורקהארט מבין במושג תרבות אירופה הישנה את מה שהוא קורה הרצף ההיסטורי הגדול שנמשך מאז העת העתיקה, דרך ימי הביניים וברנסנס. בורקהארט רוצה להגן על משהו ישן וחשוב בראייתו.

אחרי חזרתו מאיטליה הוא מתמנה לפרופסור להיסטוריה בציריך. ב-1852 הוא מפרסם את ספרו ההיסטורי הראשון שעניינו בהיסטוריה העתיקה של רומא שנקרא "תקופתו של קונסטנטין". הוא כותב ספר על התקופה – עניינו אינו בדמויות או האירועים פוליטיים אל בתקופה ובתרבות. הספר הוא אחד המחקרים המעניינים על תקופת המעבר בין העולם הפגאני לעולם הנוצרי.

ב-1858 הוא נקרא לבאזל, שם יחיה עד מותו. הוא משמש כפרופסור באוניברסיטת באזל. הוא מפרסם את ה"קיקרונה" – מדריך למטייל באיטליה ושם סוקר את המוזיאונים, הארמונות ויצירות האומנות באיטליה. ב-1860 הוא מפרסם את ספרו הגדול "תרבות הרנסנס באיטליה" – מקובל לראות בו את החיבור שממנו שאבנו את המושג רנסנס. בורקהארט אף הוסיף את המושג של התרבות – קולטור. בורקהארט כתב היסטוריה תרבותית ולא היסטוריה פוליטית.

הספר זה להצלחה עצומה, אבל בורקהארט עצמו ניסה קודם כל להיות אזרח טוב של באזל. עד קרוב למותו הוא לא החסיר שיעורים באוניברסיטה.

ב-1870 הוא נשא סדרת הרצאות שכותרתה על הגדולה ההיסטורית לתושבי העיר. האתוס שלו היה שההיסטוריון צריך לשרת את הקהילה. בהרצאות אלו האזין גם פרידריך ניטשה, שהתמנה לפרופסור לפילולוגיה קלאסית, התיידד עם בורקהארט. ניטשה אמר שבורקהארט, שמעביר הרצאות מעניינות, אך באופן עקבי מעלים את האמת. יתר על כן, הוא אומר שבורקהארט מתחמק מנושאים מסובכים. הידידות ביניהם נמשכת לאורך כ-20 שנה. כאשר ניטשה ממשיך להעריץ את בורקהארט כל ימי חייו. בורקהארט נרתע מניטשה. ניטשה חשב כי בורקהארט הוא שמרן ופחדן. בורקהארט האמין שהוא צריך לשמור על ההיסטוריה הישנה של אירופה – של הרנסנס, ההומניזם.

הוא לא כתב דבר אחרי כתיבת תרבות הרנסנס אך בן אחיו פרסם את הרצאותיו לאחר מותו ובמוקד הרעיונות שלו היה העמדה שבכל חברה שהיא ישנם שלושה כוחות שהמאבק ביניהם מעצב את הסיטואציות והתרבויות ההיסטוריות – הדת (שמהווה ביטוי לשאיפה אנושית אלמנטרית לגאולה ומבטאת צורך מטפיזי באדם), המדינה (שמבטאת את השליטה והעוצמה) והתרבות (שמבטאת את הצורך במשמעות בעולם – האדם הוא יצור שקובע את התכנים והאמונות מתוך עצמו וחי בהם).

בורקהארט הוא היסטוריון ולא פילוסוף ואם הוא מרשה לעצמו לעסוק בפילוסופיה הוא מזדרז להוכיח אותם במקומות בהיסטוריה. בורקהארט התעניין בתרבות ובתוכה בכללי אתיקה, אומנות וכו'.

בורקהארט מתבונן בהיסטוריה בפרספקטיבה אחרת מההיסטוריונים של תקופתו. באותם ימים מקימים את גרמניה המודרנית וכל ההיסטוריונים רואים את העוצמה הפוליטית כדבר החשוב אך מבחינתו של בורקהארט אסור לו להיסטוריון לשרת את המדינה. ההיסטוריון הוא איש תרבות והוא חייב להגן על הטעם של החיים. בכל ספריו ההיסטוריים כשבורקהארט אינו מייחס חשיבות לאישיות של הדמויות, אלא מבין כי הקיסר אינו שולט ומעצב את ההיסטוריה אלא מה שמעצב אותה הוא כוחות יותר גדולים. בורקהארט ירא מן המרד – אם בפוליטיקה ואם באומנות – הוא מאמין שהתרבות היא רצף של משמעויות בהיסטוריה האנושית. הוא מעריץ את אלו שנלחמו על מנת לשמר את התרבות הישנה.

ספרו "תרבות הרנסנס.." נפתח בתיאור פוליטי והוא מתאר את המדינה ומראה כי מה שהיה באיטליה במאות הרנסנס היה תוהו ובוהו פוליטי וצבאי ומה שהוא שואל זה איך ייתכן שמשך 200 שנה איטליה הייתה קרועה ושסועה במלחמות. בורקהארט מתאר את המציאות כדי לומר שגם כאן הגיבורים ההיסטוריים והגדולה ההיסטורית היא באנשים שבעיתות של משבר יודעים על מה להיאבק – תרבות.

מבחינתו של בורקהארט, תרבות הרנסנס היא גם תרבות שדומה לתרבות רומא של קונסטנטין – עידן של מעבר. הרנסנס הוא העידן המודרני הראשון והוא מודרני בעובדה שהאינדיבידואליזם היה המרכז. מבחינתו של בורקהארט האינדיבידואליזם היה טוב אך גם רע. הוא אומר שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה.

מבחינה היסטורית, בורקהארט הסיט את ההיסטוריוגרפיה מהפוליטיקה (המלחמות, השלטון), הוא הזדעזע מהלאומנות והעדיף את הקהילה ההומוגנית הלא-לאומית של באזל. הוא מפתח את ההיסטוריה התרבותית. אין בספרו שום נרטיב. מה שחשוב הוא התרבות כי זה מה שנשאר בסוף.

____________________________________________________________

סיכום מספר 2:

יעקב בורקהרדט

1818-1893

ברלין 1947 בחודש מאי, שנתיים לאחרי החורבן הסופי הפיזי של העיר. כמעט לא נותרו בה בניינים שלמים ועומדים. במאי 1947 מתכנסת בברלין ההרוסה האקדמיה הפרוסית למדעים שנמצאת עד היום במרכז ברלין באונטר דן לינדן. הם שומעים את הרצאתו של זקן ההיסטוריונים הגרמניים באותה התקופה, פרידריך מיינקה. מי שהיה במשך עשרות שנים פרופ' להיסטוריה בברלין וגם ערך עד עליית הנאצים לשלטון את הבטאון הרשמי של האגודה ההיסטורית הגרמנית. היה בן 86 ונשא את דבריו בפני ה'פליטים' ששרדו את הקטסטרופה הגרמנית. 'הקטס­טרופה הגרמנית' הוא שם החיבור שפרסם מיינקה ב-1946. נושא הרצאתו במאי 1947 היה ראנקה ובורקהרדט. דווקא בנושא זה בחר כדי לשאת את דבריו. בהרצאתו מיינקה השווה בין שני ההיסטוריונים האלה. ראנקה היה המורה של מיינקה, ומיינקה ראה בו את ה'מורה' הגדול שלו. מיינקה הלך בדרכו וכתב היסטוריה פוליטית. מיינקה אימץ את השקפת עולמו של רנקה וגם בהרצאתו מיינקה אומר- אני וכולנו הלכנו בדרכו של ראנקה. שרתנו את האומה,את המעצמה המודרנית החדשה.  כוונתו ראשית לגרמניה המודרנית. גרמניה של הרייך השני. אומר מיינקה- בזנו לאותם היסטוריונים שלא האמינו כמונו בכך שבעידן המודרני יש תפקיד אך ורק למעצמה אימפריאלית וגדולה כמו פרוסיה או גרמניה. בין היתר מזכיר מיינקה שהוא עצמו, ב-1905 כתב מאמר ביקורת בבטאון הרשמי שערך של ההיסטוריונים בגרמניה נגד יעקב בורקהרדט.

בורקהרדט שהיה תלמידו של ראנקה אבל גם יריבו האידיאולוגי, לא היה גרמני אלא שוויצרי. בשלב מסוים בחייו סרב לרשת  את הקתדרה של ראנקה בברלין ולהשאר בבאזל. אומר מיינקה- אני בזתי לבורקהרדט שלא הבין את העידן המודרני, שערים קטנות ומדינות קטנות כמו שויץ ובאזל עבר זמן. עכשיו לנוכח הקטסטרופה שואל מיינקה- מי צדק במבט היסטורי? ראנקה או בורקהרדט? אפשר לראות לאן הובילה האמונה במעצמה ובכוח. היה כאן יותר מאשר השוואה בין שני היסטוריונים. השוואה בין שתי השקפות עולם שעמדו מאחורי ראנקה ובורקהרדט אשר כל אחד מהם מייצג השקפת עולם שונה לא רק לגבי ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה אלא גם לגבי הפילוסופיה של ההיסטוריה. כדי להבין את הדברים האלה צריך להקדיש כמה דקות להבנה מי היה בורקהרדט. כבר מהקדמה זו ניתן להבין שבורק' נתפס כבר בימי חייו כהיסטוריון שמשתווה מבחינת הישגיו לראנקה. הראייה- ב1872 כאשר ראנקה הקשיש פרש ממשרתו באונ'  ברלין בורקהרדט נבחר כיורשו אך סרב.

בורקהרדט היה יליד העיר באזל ובה גם מת וחי כמעט כל ימי חייו. אביו של בורקהרדט היה כהן דת פרוטסטנטי. משפחת בורקהרדט היא משפחה מבוססת פטריצית, אחת מהמשפחות החשובות ביותר בהיסטוריה של באזל עד היום. בבאזל מבחינה היסטורית נהוג היה שיש תמיד שני ראשי עיר שמכהנים בו זמנית. 200 שנה לפני שיעקב בורקהרדט נולד, תמיד אחד משני ראשי העיר היה בורקהרדט. הוא נולד למשפחה בעלת מעמד וחשיבות אם כי לא עשירה. אמו של בורקהרדט נפטרה בילדותו. בורקהרדט עצמו ייחס לה חשיבות רבה ואמר שמאז אבדן אמו כבן 12 נותר פסימי ומלנכולי. הפסימיות היא חלק מהשקפת עולמו ומאישיותו של בורקהרדט. בעקבות אביו פנה ללימודי התיאולוגיה מתוך כוונה כנה להיות גם הוא איש דת פרו'. אך הוא נכנס והחל ללמוד באונ' של באזל תיאולוגיה ואחרי שנתיים בהיותו בן 20 נקלע למשבר דתי. משבר אמונה כתוצאה מלימודיו באונ'. אותן שנים, שנות ה-30 של המאה ה-19 היו שנים שבהן הענף של התיאולוגיה הנוצרית עבר זעזועים קשים מאוד עקב עלייתה של הדיסציפלינה ההיסטורית עצמה. ברגע שהיסטוריונים החלו ליישם את כלי המחקר הביקורתיים שלהם להיסטוריה ובכלל זה ההיסטוריה העתיקה וההיסטוריה של הנצרות, ברור שעיקרי אמונה התערערו מיסודם. זה היה המקרה למשל בעיר סמוכה בציריך, שם פרסם ב-1836 תיאולוג צעיר בשם שטראוס ספר ששמו "חיי ישו". שם קבע שטראוס שכל הסיפורים המוכרים לנו על לידתו, ילדותו, מותו ותחייתו אינם אלא מיתוסים היסטורים. מיתוסים ששטראוס השווה למיתוסים אוריינטלים אחרים, לאמונות יהודיות מיסטיות. באורח זה הוא פרש מחדש את התיאולוגיה הנוצרית, הציג אותה כמיתולוגיה. לא שלל אותה כלפי חוץ אבל ניתן לתאר איזה רושם זה עשה על תלמידיו ותושבי ציריך. תושבי ציריך שקראו את הספר גרשו את שטראוס מציריך. ידידו של אותו שטראוס, תיאולוג בשם דה-וטה שהחזיק באותן דעות היה המורה הישיר של בורקהרדט בבאזל. זו הייתה התורה שספר בורקהרדט. באותם ימים עצמם שהוא לומד תיאולוגיה ושומע את התיאוריה ההיסטורית הוא כותב: " שיטתו של דה-וטה גדלה ומתעצמת לנגד עיני. עלי לדבוק בה, אין בידי שום אפשרות אחרת. ואולם לדאבוני מידי יום נהרסת תחת ידיו מוסכמה מוחלטת של הכנסייה.. היום נוכחתי לדעת שדה וטה רואה גם בלידת ישו מיתוס ושאני על כורחי מסכים עמו. צמרמורת עזה אחזה אותי כשמניתי לעצמי את הסיבות מדוע חייבים להיות כל הסיפורים האחרים מיתוסים".

בורקהרדט לא מתאושש מההכרה ההיסטורית שמפרקת את האמונה הנוצרית. הוא עוזב את לימודי התיאולוגיה ומוציא מסקנה מעניינת- כדי להבין בדיוק את כתבי הקודש חייבים לאמץ את המתודה ההיסטורית של דה וטה. יתכן שמתוך הבנה היסטורית, מודרנית, מותאמת להשקפה החדשה, אולי יהיה אפשר להציל משהו מהאמונה הנוצרית. בסוף המכתב הוא כותב כי הוא מקווה להיות "כופר כן". כופר במובן זה שלא מקבל כפשוטם וכאמיתותם את סיפורי הקודש והאמונה הנוצרית אבל בעל כבוד, לא ידחה וישלול את האמונה הנוצרית. מרגע שהוא מחליט ללמוד היסטוריה ולא דת הוא מגיע ב1838 לברלין. בורקהרדט הצעיר מגיע לברלין ומתחיל בה אצל ראנקה ומורים אחרים את לימודי ההיסטוריה שלו. החיבור הראשון של בורקהרדט הוא עבודה סמינרית שכתב לראנקה עצמו. עד 1842 הוא משלים את לימודי ההיסטוריה בברלין וב-1846 הוא מתמנה לעורך העיתון הליברלי של באזל.

אלה הן שנים מאוד סוערות. ב-1847 מפרסמים מרקס ואנגלס את המניפסט הקומוניסטי שמתחיל בקביעה – רוח סערה מתרגשת על פני אירופה, רוח מהפכה. גם בבאזל חשים בזעזועים. המאבקים בין ליברלים לבין קונסרבטיבים לבין מהפכנים מגיעים גם לשם.  ברוקהרדט נחרד מהתיאוריות הרדיקליות האלו שהוא רואה לנגד עיניו ובמאי 1846 הוא מחליט לברוח מבאזל כיוון שהיא נראית לו כלפני מהפכה. הוא כותב "ברצוני להמלט מהרדיקלים, הקומוניסטים, המתיימרים, המשכילים, האבסטרקטי המוחלט מהמדינה מהקנאים מהאידיאליסטים, מהאיסטים והאיזמים למיניהם. כל מה שאני מבקש הוא להיות אזרח הגון, חבר נאמן, נשמה טובה. איני יכול לעשות הרבה למען החברה. .. אפשר מאוד וכולנו נרד לטמיון אך אני רוצה להבין עד תומו את העניין שלשמו אני עתיד לכלות מהעולם. ואומר- תרבות אירופה הישנה." הוא רוצה להבין את תרבות אירופה הישנה אליה הוא קשור בנפשו. גם כאזרח באזל, גם כאירופאי וגם כהיסטוריון. מבחינתו מקורה של תרבות אירופה הישנה היא רומא העתיקה. היא מבחינתו הבירה של העולם המודרני החדש (רנסאנס). מסקנתו של בורקהרדט מובילה אותו לאיטליה.

את 1847-1848 הוא יבלה באיטליה. שם הוא מתוודע לא רק אל רומא העתיקה אלא בעיקר מגלה את איטליה- פירנצה, ונציה, סיינה, ערי הרנסאנס המופלאות. קשה להאמין שעד לפני 150 שנה איש לא התעניין באיטליה של הרנסאנס. בורקהרדט מבין בתרבות אירופה הישנה את הרצף ההיסטורי הגדול שנמשך והולך מאז העת העתיקה, מאז הקלאסיקה, איכשהו שורד בימה"ב הנוצריים וקם לתחייה מחדש במאות ה-14-16 באיטליה. כמו שניתן לזכור ולהבין מהמכתב, מבחינתו תרבות אירופה הישנה הייתה עדיין ועוד יותר מתמיד העוגן. אולי הערובה היחידה שבשבילה שווה לחיות ולמות. בורקהרדט רוצה להגן על משהו ישן אך עליו להבין על מה הוא הולך להגן.

אחרי שהוא חוזר מאיטליה בורקהרדט מתמנה לפרופ' להיסטוריה בציריך. ב-1852 הוא מפרסם את ספרו ההיסטורי הראשון שעניינו בהיסטוריה העתיקה של רומא. "תקופתו של קונסטנטין", הקיסר הרומי שהקים את קונסטנטינופול, האימפריה המזרחית, עזב את רומא העיר והאימפריה המערבית והעתיק את פעולותיו למזרח. חשוב מזה בהיסטוריוגרפיה- קונסטנטין היה גם אותו קיסר שהתנצר בעצמו והפך את הנצרות מדת נרדפת של מרטירים וקדושים לדת האימפריאלית. אמו של קונסטנטין הלנה עשתה סיור בירושלים ואנו חייבים את רוב המקומות הקדושים לה (למשל כנסיית הקבר).

בורקהרדט כותב ספר על התקופה ולא על דמות. הוא כתב על תקופת משבר ומעבר בין העולם הקלאסי הפאגאני לבין העולם החדש הנוצרי. ב-1858 בורקהרדט נקרא חזרה לעיר הולדתו באזל. שם יחיה עד יום מותו במשך 35 שנה יהיה שם פרופ'.  באותה שנה הוא מפרסם את חיבורו הראשון שעוסק באותו נושא היסטורי- הקיקרונה, מדריך למטייל באיטליה. שם הוא סוקר את כל המוזיאונים ארמונות ויצירות האמנות באיטליה. ב-1860 הוא מפרסם את ספרו הגדול והחשוב ביותר "תרבות הרנסאנס באיטליה". מקובל לראות בספר את החיבור שממנו שאבנו ומאז אנו משתמשים במושג "רנסאנס". מישלה עצמו הוא זה שהחיל את המושג "רנסאנס" על צרפת (?) .

בורקהרדט קבע לא רק את המושג "רנסאנס" כתקופה היסטורית מיוחדת, אלא נכנסה גם המילה culture  קולטור, תרבות ללקסיקון. היום זה נראה לנו מובן מאליו אבל יש להבין שהמושג הפשוט הזה לא היה בשימוש בוודאי לא ע"י היסטוריונים עד בורקהרדט. הרנסאנס הופך תחום מחקר חדש וגם סוג חדש של היסטוריה, היסטוריה תרבותית  אותה העמיד בורקהרדט כאלטרנטיבה להיסטוריה הפוליטית.

זה היה פרסומו האחרון של בורקהרדט. הספר זכה להצלחה עצומה. אך מרגע שחזר לבאזל ובהמשך לאותו מכתב שציטטנו הוא באמת ניסה להיות אזרח טוב של באזל. כל האונ' של באזל מנתה 200 סטודנטים. אך בורק' נתן הרצאות לציבור הרחב, היה נאמן לסטודנטים. הוא לא החסיר שיעור אחד באונ'. היה מסור ונאמן לעיר ולתרבות שלו. ב-1870 נשא סדרת הרצאות שכותרתה "הגדולה היסטורית". היה מיועד לאנשי הער ולא סטודנטים. לדידו ההיסטוריון  צריך לשרת את הקהילה. בהרצאות אלה היה לו לפחות מאזין אחד- פרידריך ניטשה. ניטשה התמנה לפרופ' לפילולוגיה קלאסי והתמודד עם בורקהרדט. אז לא כתב דבר . את חיבורו הראשון יפרסם ב-1871  הוא מגיע להרצאות של בורקהרדט וכתב לידידו אחרי הרצאה של בורקהרדט:

" זכיתי לחוויה מענגת.. בורקהרדט הרצה כדרכו ללא רשימות עזר על גדולה היסטורית. נושא שסביבו חגות מחשבותינו ותחושותינו. אישר זה הוא יחיד ומיוחד במינו. בהרצאותיו אין הוא נוטה כל כך לעוות את האמת אלא להעלימה." הוא אומר שהוא כמעט היחיד שיכול לעקוב אחרי מחשבותיו המסובכות של בורקהרדט. מחשבותיו מפוזרותת ומתחמקות מנושאים כאובים ואקטואליים. למה מתכוון ניטשה שהוא מבקר וחד עין? מה זה אומר על בורקהרדט?

הידידות בין בורקהרדט וניטשה נמשכת כ-20 שנה אח"כ. ניטשה ממשיך להעריץ את בורקהרדט כל ימי חייב. לעומת זאת בורק' נרתע מניטשה. ככל שניטשה נעשה רדיקלי בדעותיו. ניטשה חלה בעגבת ואיבד את דעתו, ברגעי השפיות האחרונים הוא כותב מכתב לבורקהרט. "פרופ' יקר ונכבד, אחרי ככלות הכל גם אני הייתי מעדיף להיות פרופ' בבאזל מאשר להיות אלוהים. אך לא התמסרתי לאגואיזם הפרטי שלי אלא לבריאת העולם (פרפרזה). הנה כי כן כל אחד חייב להקריב משהו במקום בו הו אחי.."

ניטשה חשד בבורקהרדט ואומר לו במכתב שהוא שמרן ופחדן. המחלוקת ביניהם אפשר להבינה בצורה ברורה. היא קשורה בין היתר למשבר הדתי לאופן שהוא התקבל ע"י בורקהרדט ובהחלטתו לא לערער את היסודות הקלאסיים של תרבות אירופה הישנה. להגן עליה בכל מחיר מפני הרדיקלים דגמת ניטשה והקומוניסטים וכו'. הסיבה- בורקהרט הבין שזו הערובה היחידה שיש בעולם המודרני כנגד הכאוס. אם תעלם מתורתו של ניטשה המשל הפיל' על זרתוסטרא שאחרי שהתבודד 40 שנה על ראשי הרים יורד לבני האדם ואומר- אלוהים מת. איך חיים בעולם שאין לו אלוהים. ניטשה חשף למשל בגניאולוגיה של  המוסר, או בספריו האחרים את "הכזב ההיסטורי" במוסר היהודי ו-נוצרי. בורקהרדט לא עשה זאת כי הוא היה פסימי ושמרן לא היו לו אשליות לגבי הכוחות של האדם. הגיע למסקנה שלנוכח הכאוס הזה מה שהוא ההיסטוריון צריך לעשות זה להגן על תרבות אירופה הישנה. הרנסאנס, ההומניזם של הרנסאנס, אותה אמונה באדם ובכוחו שניטשה שלל מכל וכול.

גיצד בורקהרדט תופס את המציאות המודרנית, ההיסטוריה וכיצד תופס את תפקידו כהיסטוריון.? אחרי שניטשה שולח את המכתב לבורקהרדט בורק' מבין שמשהו נורא קרה ניטשה. בורקהרדט מלוה את ניטשה לרציף ונפרד ממנו. למרות שלא היה שותף לעמדתו של ניטשה הבין היטב את הביקורת שהטיח בו בורקהרדט כל השנים.

בחייו לא פרסם שום דבר לאחר ספרו על הרנסאנס. במהלך חייו כתב והתפרסמו אחרי מותו חיבורים שונים. למשל הרצאות על הגדולה ההיסטורית נמצאת בספר "עיונים בדברי עולם.." הוא כתב גםב מחקר גדול שהתפרסם אחרי מותו- היסטוריה תרבותית של יוון. בעיקר שקד על תורתו ההיסטורית על אתן הרצאות בין השאר. אלו קובצו לספר עיוני בדברי עולם" ע"י אחיינו.

במרכז השקפתו ההיסטורית עומדת התפיסה שלאורך כל ההיסטוריה המערבית מתקיימים שלושה כוחות מאבק ביניהן מעצב את ההיסטוריה. שלוש הכוחות הלה הם:

  1. הדת
  2. המדינה- צורך  בשליטה ועצמה.
  3. התרבות- הצורך במשמעוות בעולם.

המדינה מבחינתו של ברוקהרט הוא יצור סמיוטי שקובע את התכנים של האדם מתוך עצמו וחי בהם. בורקהרדט הוא לא פיל' של ההיסטוריה.

מדינה—– רת

        ——- תרבות

דת——- מדינה

———— תרבות

תרבות- .———-דת

                     —–מדינה.

המדינה מבטאת צורך בעצמה ובשליטה, הכרה בפיזיות של האדם.. התרבות מבטאת צרך במשמעו בעולם. האדם כיצור סמיוטי. בורקהרדט אינו פילוסוף של ההיסטוריה, הוא היסטוריון. הוא ממהר להצדיק כל הרהור היסטוריוסופי ע"י הוכחות מהשטח.

מבחיהנ היסטורית- ברומא למשל המדינה שולטת בדת והתרבות והן משרתות אותה.

בימה"ב- הדת שולטת במדינה ובתרבות.

קשה למצוא תופעות היסטוריות בהן התרבות שולטת בדת ובמדינה. מבחינת בורקהרדט זהו איפיונו של הרנסאנס. האמן מעל למדינה ולדת.

בורק' זקוק לאסתטיקה מבחינתו התרבות כוללת לא רק יצירות אמנות אלא גם אתיקה, כללי התנהגות. בורק' מתבונן בהיסטוריה מפרספקטיבה אחרת מזו של ראנקה וההיסטוריונים רבים נוספים בגרמני. (בתקופה קם הרייך השני והיסטוריוגרפים אלו משרתים את הרייך מתוך הערצה).  הם לא מבינים מה קשורה התרבות להיסטוריה. הם מקניטים אותו על מגוריו בבאזל.

ההיסטוריון הוא ראשית איש תרבות, חייב להגן על הדברים שנותנים משמעות וטעם לחיים. בכל ספריו ההיסטוריים של בורקהרדט, בולט בעידן של קונסטנטין, כאשר בורקהרדט דן בקונסטנטין הוא אינו מייחס חשיבות יתרה לאישיות של הקיסר. הוא בוודאי לא מעריץ אותו. הוא רואה את כל התחבולות והרמאויות ואיך איש הפוליטיקה, הקיסר, משתלט על המציאות. אך הוא מבין שגם הקיסר או כל יחיד אחר בהיסטוריה איננו שולט ומעצב את ההיסטוריה לגמרי כי מה שמעצב את ההיסטוריה זה כוחות אימפרסונאליים הרבה יותר עמוקים ורחבים. קונ' חי ברגע שבו מדינה הולכת ומדרדרת וקונסטנטין לא מבין שעולה הכוח של הדת שעומדת להשתלט. למרות שקונ' חושב שהוא זה שמשתמש בדת לצרכיו ברגע שהוא …

אפילו בספרו זה בורקהרט טוען שהגיבורים האמיתיים של המאה ה-4 לפנה"ס אינם הקיסר או אנשי הצבא האחרים, אלא דווקא הנזירים הנרדפים. אותם יחידים או פאגאניים, אותו סנטור וקונסול רומאי בואטיוס. בואטיוס שכתב ספר שנקרא "נחמת הפילוסופיה". הוא מתבונן ערב חורבנה של רומא במאה ה-5 עולה מפרספקטיבה של איש פאגאני שמבין שהתרבות שלו יורדת לטמיון. בכל עידן ועידן וזה לא חשוב אם הנזירים שבורחים למדבר , מה שחשוב מבחינת בורקהרדט שמדובר באנשי ספר, אנשי תרבות שבעידנים של כאוס מלחמות והרס הם אלה שבעצמם מנסים לשמר ולהציל את התרבות. את הספרים העתיקים והפיל' העתיקה. להם נתונה אהדתו והערצתו של בורקהרדט. אם ניקח את תרבות הרנסאנס באיטליה נראה שאותם אנשים שבורקהרדט מעריץ הם לא תמיד האמנים הגדולים. הוא מעריך את רפאל שנלחם להעביר לשמר תרבות ישנה ולא את מיכאלאנג'לו.

כל מי שיפתח את תרבות הרנסאנס באיטליה יראה שהספר נפתח בתיאור פוליטי. הוא מתאר את איטליה במאות של הרנסאנס, המאות ה-14-15 ותחילת ה-16 ומה שהוא מתאר בחלק הראשון שנקרא "המדינה בתור מעשה אמנות" מתאר את המדינה המודרנית. עיקר עניינו של בורקהרדט הוא להראות שמה שהיה באיטליה במאות של הרנסאנס היה תוהו ובוהו פוליטי. השאלה שבורקהרדט שואל – איך יתכן בכלל שמשך 200 שנה שאיטליה הייתה קרועה ושסועה במלחמות, בורקהרדט מתאר את המציאות הפוליטית הזו כדי לומר שגם כאן תרבות הרנסאנס, אותם אמנים הוגים יוצרים הם אלה שהשכילו … בורקהרדט חוזר על הרעיון שהגיבורים ההיסטוריים האמיתיים הם אנשים שבעיקר בעתות משבר יודעים על מה לחיות ועל מה להיאבק. "על מה למות" במושגו של בורקהרדט- תרבות. זה מה שנותר, זה מה שחשוב. הישגים פוליטיים ממילא ירדו לטימיון. יצירות שנוצרות אפילו בעידנים כאלה הן הדבר שמקיים את החברה המערבית, החברה האנושית. מבחינתו של בורקהרדט תרבות הרנסאנס , למרות שאנו בעידן שהתרבות מגיעה להישגים ואפילו שליטה, שהיצירות הן אלה שמעצבות את המציאות, היא גם תרבות שדומה מאוד לתרבות שעליה כתב את הספר הראשון "עידנו של קונסטנטין", אנו בעידן של מעבר. מבחינתו של בורקהרט הרנסאנס האיטלקי הוא העידן המודרני הראשון.

במה הוא מודרני? במה אדם כמו דנטה ,שעדיין מכל הבחינות איש ימה"ב קתולי מודרני. בורקהרדט אומר- מה שמודרני הוא האינדיבידואליזם. לא במקרה הפרק השני עוסק באינדיבידואליזם כהשקפת עולם חדשה בה האדם הפרטי, האגואיזם הכוחניות שלו והרצונות שלו הולכים ומשתלטים ובסופו של דבר גם הורסים את האתוס החברתי. הדברים מצויים כבר אצל דנטה. דנטה ווירגיליוס פוגשים אנשים שירדו לגיהינום ושואל את ויר' מדוע ירדו האנשים לגיהינום. ויר' אומר אנשים ירדו לגיהינום כי "בחייהם לא חיו". אשים שפשוט התייראו מלעשות משהו בחייהם בעולם הזה ועל זה הם נענשים בגיהינום. האינדיבידואליזם של דנטה בראשית המאה ה-14. בשורה חדשה לחברה שכל אחד חייו לממש את עצמו בעולם הזה. לא לבטל את המציאות בשביל אידיאל בעולם הבא. זה החידוש הגדול. מבחינתו של בורקהרדט האינד' הזה ניכר לטוב, אבל גם לרע. מרגע שנפרצו כל מיני קונבנציות והשקפות מוסריות דתיות או אחרות, לטוב ולרע החל מהרנסאנס אנו בעידן מודרני אינדיבידואליסטי.  בורק' מבין שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה בהיסטוריה. הוא לא הופתע שכל הסכמי הרסטורציה התפוררו תוך 30 שנה כי הוא ידע שאין חזרה בהיסטוריה. אי אפשר להחזיר שושלות בעידן שאחרי המהפכה הצרפתית. גם כאן תשובתו של בורקהרדט היא אחת- מה שעלינו להיאבק עליו זה רק מסורות תרבותיות עתיקות שהוכיחו עצמן בהיסטוריה.

מבחינה היסטורית, בורקהרדט הסית את ההיסטוריוגרפיה מהעיסוק בפוליטיקה ,במעצמות באומות במלחמות. הוא הזדעזע מהלאומנות והעדיף את הקהילה ההומוגנית בשוויץ בלי להפוך אותה לאומה במובן המודרני. הוא האמין שמשמעות החיים היא לוקלית תרבותית לכל עיר . גם באופן כללי באירופה הוא התיירא מאוד מהעידן של אומות גדולות ואימפריות. לכן בהיסטוריה הוא מפתח את ההיסטוריה התרבותית, גם בעידנו של קונסטנטין ובעיקר בתרבות הרנסאנס באיטליה. אין בתרבות הרנסאנס באיטליה שום נרטיב, שום "סיפור על" שמספרים ראנקה ומישלה.. אין שום התפתחות או נרטיב כי אין מבחינתו קדמה בהיסטוריה. אותן מסורות שנוצרו ביוון או ביהדות ובנצרות ושהוכיחו עצמן כמסוגלות לשמור ולשמר את המין האנושי אותן צריך להציל. כשקוראים את תרבות הרנסאנס באיטליה שמים לב שהוא מדגיש את הדברים האלה. למשל הוא מספר על אחת מאותן מלחמות נוראיות שמתרחשות בתוך הערים באירופה, בפרוג'יה במקרה זה ומספר על שתי משפחות שנאבקות ביניהן במשך דורות על השליטה בעיר. אז הוא מגיע לשנה מסוימת, 1494 . מצטט קטע מכרוניקה על אותה מלחמה: מתאר צעיר שנלחם ונפצע , עלה על סוסו וכו'. במקביל מתאר את רפאל כילד שמתאמן על ציור בראשית דרכו. זה מסביר מדוע בורקהרדט רואה את הצלת ההיסטוריה התרבותית והעלאתה כנגד דברים אחרים כי זה מה שנשאר. אחר יהקרב בפרוג'יה נשארת לנו האמנות של רפאל וזה מה שמעצב את ההיסטוריה.

היום הצגנו את בורקהרדט, היסטוריון שבאופן כמעט חריג יש תואם פנימי בין האישיות, האירועים של החיים ואפילו בין חוויות ילדות כמו אבדן האמונה. בורקהרדט הבין שמה שנותן היום משמעוות לאדם המודרני היא לא הדת אלא ההיסטוריה. אז עולה השאלה- איך יכולה ההיסטוריה להעניק משמעות לחיים. אפשר לראות בכל חייו אבל גם ביצירתו של בורקהרדט התגייסות של אותו אדם לעקרונותיו.

ברלין ההרוסה ב-1947, ושאלה של מיינקה: מי מבין ראנקה ובורקהרדט היטיב להבין את הדינמיקה הפנימית של ההיסטוריה? תשובתו של מיינקה היא- בורקהרדט. מיינקה אמר, אכן בורקהרדט צדק ואנחנו ההיסטוריונים שהלכנו בעקבות ראנקה והאמנו שהמדינה זה הכל ושרק הכוח קובע בהיסטוריה, חייבים להבין שהיעוד של האומה של גרמניה איננו פוליטי אלא תרבותי. המסקנה שמיינקה בן ה-86 מסיק מהקטסטרופה הגרמנית, היא שחייבים להפוך את גרמניה לקולטורנציון- אומה תרבותית ולא אומה פוליטית. לכן מיינקה מסיים את הרצאתו בקריאה להיסטוריונים ולאנשי האקדמיה הפרוסית לקרוא את בורקהרדט.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: