מה הייתה ההיסטוריה

הקורס מתמקד בהיסטוריונים שעיצבו את הדיסציפלינה המודרנית של היסטוריה. המילה היסטוריה היא עתיקת יומין, קיימת כ-2500 שנה. אפשר לחשוב שההיסטוריה כדיסציפלינה כפי שאנו מכירים אותה היום קיימת פחות או יותר כ-2500 שנה- אבל לא כך הדברים. אפילו הפורום בו אנו יושבים , שיטות העבודה, הלימוד, המחקר, הפרסומים- כל מה שקשור לפן האקדמי דיסציפלינארי של ההיסטוריה הן עובדות חדשות, המצאות חדשות. הדיסציפלינה כפי שאנו מכירים אותה היום קיימת לכל היותר כ-200 שנה. הקורס בעיקרו יעסוק בהיסטוריוגרפיה, או המחשבה ההיסטורית של 200 השנים האחרונות.  מקורותיה של ההיסטוריה היא באוניברסיטת ברלין בסביבות 1810(?), שנת היווסדה של אוניברסיטת ברלין. שם נוסדה הדיסצ'. היו כמובן הקדמות והתחלות נוספות.

היום ובשבוע הבא נספר מה הייתה ההיסטוריה לפני הפיכתה למה שאנו מכירים כיום. אנו נעבור על כ-2300 שנה וננסה לתאר במבט כולל מה הייתה ההיסטוריה עד העידן המודרני. אנו מבחינים בין 3 תקופות עיקריות:

–          העת הקלאסית: יוון ורומא.

כולל ארץ ישראל למשל, יוסף בן מתתיהו וכו' שכתב היסטוריה- תיאר את מלחמות הרומאים. הוא חי ברומא ולכן היה חלק מהפעילות ההיסטורית הכללית ולא רק היהודית. אנו נעסוק בהיסטוריה היהודית, לא הייתה היסטוריה עד ראשית המאה ה-19 כיוון שאנו כיהודים מחויבים לזכור. התביעה העיקרית בתרבותנו הייתה לזכור ולא לחקור. זהו ההבדל בין תרבות היסטורית ותרבות לא היסטורית. המילה היסטוריה משמעותה ביוונית- חקירה.  המיתולוגיה היוונית מספרת שהיו 9 מוזות- לתיאטרון, מוזיקה וכו' והייתה מוזה ששמה קליאו, שתפקידה לספר היסטוריה. 9 המוזות היו בנותיו של זאוס מלך האלים ושל נמוזינה, השם ביוונית הוא זכרון. המוזות היו הבנות של אלת הזיכרון, וקליאו הייתה בעלת התפקיד המיוחד של סיפור ההיסטוריה. באיקונוגרפיה, ציורים ופסלים, קליאו תמיד מתוארת כמוזה שבידה חצוצרה. היא אוחזת בחצוצרה משום שתפקידה של ההיסטוריה, עוד טרם כתיבתה, הוא לספר ולהכריז על מאורעות גדולים. "לתקוע בחצוצרה".

הרודוטוס, ההיסטוריון הראשון. חי ביוון ובמיוחד באתונה. ספרו הוא "היסטוריה", פעם ראשונה שיש לנו את המילה "היסטוריה" בהיסטוריה. הוא כותב על מלחמות יוון ופרס במאה ה-5 לפנה"ס, ב490 לפנה"ס. כבר במשפט הראשון של הורודוטוס, אומר הרודוטוס- אני כותב היסטוריה (חקירה), כדי שזכר המעשים הגדולים והגיבורים הגדולים של אותה מלחמה לא יישכח. הוא ממשיך את מסורתה של קליאו- הוא רואה את תפקידו שלו כהיסטוריון- לספר ולזכור מעשים גדולים. אך ההבדל בין המיתולוגיה להיסטוריה- הרודוטוס עושה זאת בחקירה ולא בסיפור והילול כפי שעושה הומרוס באיליאדה או באודיסאה. שם יש מעשים מופלאים עם גיבורים. הרודוטוס מעוניין לחקור את אותם מעשים. כוונתו בחקירה- אני כהיסטוריון לא מסתפק במה שמספרים לי על מלחמות יוון ופרס. למשל- על קרב מרתון שבו הביסו היוונים את הפרסים ואז רץ אותו שליח 42 ק"מ ו-190 מ' כדי להודיע לאתונה. הוא לא מסתפק בשמועות או מסורות אלא הולך לחקור. המשמעות היא- ללכת למקומות, למדוד את המרחקים, לחקור אנשים שהשתתפו באותו קרב או בקרבות אחרים במלחמה. זוהי ההיסטוריה ובזה היא נבדלת מכל מסורות הזכירה האחרות שהיו קיימות לפני כן.

מסורות אלו קיימות גם היום. כשאנו מספרים בהגדת פסח את סיפור יציאת מצרים אנו לא חוקרים את הסיפור, אנו מקבלים כאמת את מה שכתוב בכתבי הקודש. איש לא העלה שאלות לגבי ים סוף או עגל הזהב. התרבות העברית יהודית קיבלה את המסורות וקידשה אותן. ברגע שאנו מקדשים מסורת או מיתוס איננו עושים היסטוריה. החידוש הגדול של הרודוטוס ושל המסורת שמתפתחת ממנו ואילך הייתה בחקירה. הרודוטוס נסע למצרים ובכל אגן הים התיכון. הוא תיעד, השווה סיפורים ומסורות, מדד מרחקים. אך הרודוטוס היה עדיין במידה שרוי במסורות מיתולוגיות. למרות שהוא חוקר ומשווה, הוא אומר בכמה מקומות בספרו שתפקידו איננו לקבוע האם הסיפורים של היוונים או המצרים וכו' נכונים או לא, אלא רק לתעדם. בימינו הוא פוסט מודרניסט, הוא נותן לכל עם לחיות עפ"י הנרטיב שלו. תפקידו הוא לדווח.

תוקידידס כתב דור אחד אחרי הרודוטוס. כבר במבוא לספרו על מלחמות האזרחים ביוון עצמה, בין אתונה וספרטה, נוקט גישה ביקורתית כלפי הרודוטוס ואומר- תפקידו של ההיסטוריון איננו לאסוף ולספר סיפורים. תפקידו הוא לקבוע עובדות ולגלות חוקים בהיסטוריה. הוא אומר- מי שקורא את ספרי על מלחמות האזרחים יבין את חוקי המלחמה הנצחיים. כשאנו לוקחים את שני ההיסטוריונים הראשונים שחיו אי פעם יש לנו כבר את ראשית הפילוג בין שתי תפיסות יסוד בהיסטוריוגרפיה עד ימינו. האם תפקידו של ההיסטוריון הוא לספר או לקבוע , לגלות חוק? האם ההיסטוריה היא אמנות או מדע? הרודוטוס אומר- ההיסטוריה היא קודם כל אמנות הסיפור. תוקידידס אומר שההיסטוריה היא מדע. תוקידידס אמר שעבודתו דומה לזו של רופא- כפי שרופא בודק תופעות רפואיות וקובע עובדות וחוקי רפואה, כך הוא. משווה מקרים, בודק ואוסף נתונים. הוא מוצא גורמים ל"מחלה" או הסבר. תוקידידס ניתח באופן מופתי את מלחמת האזרחים , הוא מצליח לזהות ולאבחן את כל הדינמיקה של מלחמת אזרחים- למשל כיצד הדבר הראשון שמשתבש הוא השפה והסולדיריות  החברתית. תוקידידס והרודיטוס השאירו דגמים שעל פיהם מתפתחת ההיסטוריה.

הרומאים במידה מסוימת קיבלו את מה שהשאירו להם היוונים. יוסף בן מתתיהו מנתח את הדינמיקה בין קנאים לפשרנים, הוא תלמיד מובהק של תוקידידס. כל האופן בה הוא מנתח את מלחמת הרומאים ביהודים כמלחמת אזרחים אשר הרומאים הם לא החלק המרכזי בה. המסורת של תוקידידס הופכת חזקה יותר מזו של הרודוטוס. הרעיון הוא למצוא עובדות, לנסח תהליכים בצורה כמה שיותר מדעית. ברומא מתפתחת ההיסטוריוגרפיה שוב בשני התחומים הללו שסומנו ע"י תוקידידס והרודוטוס.

 אותו ניגוד בין שני היסטוריונים קיים גם ברומא, בין ליוויוס לטקיטוס. ספרו של ליוויוס כלל 142 ספרים. הוא נקרא עד היום "מאז יסוד העיר". מתוכם שרדו רק 35 בהם עשרת הספרים הראשונים שמתעדים את יסודה של רומא. ליוויוס אהב לספר סיפורים. הוא מספר דברים "כאילו" ברצינות, הוא מכניס כל מיני הערות. "לופה" זה זאבה ברומית, אך היה כינוי גם ליצאנית. יש מסורת על זאבה שמוצאת תינוקות ומניקה אותם אך ככה"נ מדובר על פרוצה שמצאה את התינוקות. הוא אומר- מה שחשוב בהיסטוריה, ההיסטוריה חייבת להעניק לקוראיה את הוירטוהמעלה הטובה. האימפריה הרומית מתקיימת מכוחן של כמה מעלות טובות, וירטוס, סגולות. הרומאים הקנו לילדיהם אותן כבר בגן הילדים או בבי"ס לאורך כל תקופת חינוכם. ליוויוס רואה בהיסטוריה שהוא כותב אמצעי להקנות את הוירטוס האלה. הוא היסטוריון מאוד פסימי, למרות שחי בשיאה של רומא. הוא כותב את ספרו כדי להחיות ולהזכיר את הוירטוס האלה. הדרך הטובה ביותר לעשות כן היא לספר סיפורי גבורה.

טקיטוס חי מאה שנה אחרי ליוויוס, הוא חושב שצריך לחתור אל האמת. טקיטוס אומר שתפקידו לכתוב בלי מורא ובלי משוא פנים. מי שקורא את טקיטוס רואה את כל הדינמיקה של הפוליטיקה מאחורי הקלעים- כיצד מילים לחוד ומעשים לחוד. הוא לא מאמין לשום הכרזה של קיסר כזה או אחר,הוא רואה בפוליטיקה את החזות העיקרית שהיסטוריה צריכה לספר. זאת בניגוד לליוויוס שמספר סיפורי גבורה , הוא רואה בהיסטוריה סיפור לאומי שנועד לחזק את האתוס הלאומי. טקיטוס אומר שמה שמחזק את האתוס הוא רק האמת ואם כדי להגיע אליה יש לקעקע מיתוסים- כך יהיה.

רומא נופלת ומתחילים ימה"ב. כמורשת נשארת לכל העולם הקלאסי תפיסה מסוימת של ההיסטוריה שיש בה שתי הנחות יסוד עיקריות (כמובן יש כל מיני גווני ביניים, היסטוריונים ששילבו בין שתי המסורות). אם אפשר לסכם את כל המורשת הקלאסית בהיסטוריוגרפיה , מאלי עושה זאת באמצעות הגדרתו של קיקרו. מכל האינטלקטואלים שחיו ופעלו בעולם העתיק קיקרו הפך מודל לדורות הבאים, מעבר לימה"ב. הוא הדמות הנערצת ביותר במאות ה-15-18 כאינטלקטואל בפוליטיקה, כפילוסוף שהיה איש מדינה. הדברים שהוא כתב על ההיסטוריה, השאיר לנו הגדרה של ההיסטוריה אותה ננסח. אם מבינים את הגדרתו הקלאסית ניתן להבין את ההמשך. בחיבורו שעוסק באמנות הנאום, מאבחן קיקרו את תפקידה של ההיסטוריה: ההיסטוריה היא "תסטיס טמפוריס"- עדות הזמנים. "לוקס וריטטיס"- אור האמת, "ויטה ממוריאיי"- חיים ראויים לזיכרון, "מגיסטרה ויטאי"- מורל החיים, "נונטיה וטוסטטיס"- מבשרת עתיקות.

עדות הזמנים– בכך שהוא אומר שההיסטוריה היא עדות הזמנים הוא אומר- ההיסטוריון חייב לתעד את זמנו. ההיסטוריון הטוב עפ"י קיקרו הוא זה שרואה ושומע את הדברים ממקור ראשון. הוא זה שחי את ההתרחשויות ומתעד בזמן אמת. אין שום מרחק בין ההיסטוריון למה שהוא כותב עליו. ככל שהוא קרוב ומעורב יותר במאורעות כך הוא טוב יותר. כאשר הוא כותב מפי שמועה, חובתו היא לחקור ולהגיע עד המקור הראשון. אין דבר שמצביע בצורה ברורה יותר על המרחק הגדול שעברנו היום בין המושג הקלאסי ולבין המושג הקיים היום של היסטוריה מאשר משפט זה. היום אנו רואים היסטוריון כזה שמנותק, שיש לו פרספקטיבה ניטרלית, פרספקטיבה רחבה. שיש לו את כל הנתונים והחומרים. הרי כשהיסטוריון נמצא בשדה הקרב הוא לא רואה את התמונה הרחבה. אך זו הייתה ההנחה הקלאסית.

אור האמת– הנחה שהאמת נחשפת במלואה בהיסטוריה של כל עם ואומה. מה שנחשף הוא ה"פאתום", הגורל של האומה והציביליזציה. זוהי השקפה שחייבה את ההיסטוריון הקלאסי, לדעת מה הייעוד של ההאם. יוספוס פלביוס (בן מתתיהו) היה כהן, הוא יודע מה יעודו של עם ישראל ועפ"י זה כותב את ספרו. ליוויוס יודע מהו יעודה של רומא. תפקידו של ההיסטוריון עפ"י הנחה קלאסית זו הוא לחשוף את הדברים שכבר ידועים מספרי קודש, כהנים וכו'. רעיון זה קיים אצל היסטוריונים לאומיים ולאומניים או דתיים היום, שתפקידו של ההיסטוריון הוא לחשוף את מה שכבר ידוע. אך מהמאה ה-19 הגישה היא לבטל רעיון זה.

חיים ראויים לזיכרון– רעיון הגדולה ההיסטורית. מחזיר אותנו לקליאו. תפקידו של ההיסטוריון הוא לעסוק אך ורק באירועים גדולים, גיבורים גדולים, מעשים שראויים להזכר. לא לחקור ולמצוא אמת, אמת שיכולה להיות פשוטה ובנאלית. תפקידו של ההיסטוריון עפ"י השקפה זו הוא להציג מופת, להלל ולהנציח. אלו הם דברים שההיסטו' המודרנית של המאה ה-20 לא מקבלת. במיוחד במאה ה-21 לא חושבים שצריך לעסוק רק באנשים הגדולים, אלא דווקא על האנשים הפשוטים, החיים היומיומיים. יש תחום שלם של היסטוריה של יום יום, של מיעוטים, של כל אלה שנמחקו מספרי ההיסטוריה. בהיסטוריה הרומית אין כמעט תיאור של המוני העם הפלביאי. כל ההיסטוריונים היו פטריקים – בני אצולה ולכן כתבו את ההיסטוריה מנקודת מבטם ושל הקונסולים והקיסרים. כיום עושים ההפך הגמור.

מורל החיים– תפקידו של ההיסטוריון הוא שמי שקורא את הספר יוציא לקחים מעשיים לחיים. עליך לדעת, קורא ההיסטוריה, איך להמנע ממלחמת אזרחים היום. זוהי תפיסה שמניחה חוקיות בהיסטוריה. שניתן למצוא ולהקיש מאירועים שאירעו לפני מאות שנים לקחים חשובים ומעשיים גם לעידן היום. גם זו הנחה קלאסית. אותה הגדרה מתהפכת על פניה בעידן המודרני. היסטוריונים בני ימינו מסכימים על כך שלא ניתן להפיק לקחים מההיסטוריה. היום אנו מקבלים לא תפיסה מעגלית, שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אלא מאז המאה ה-19 ועידן הקדמה מקבלים את ההנחה ההיסטוריציסטית שכל תקופה היא יחידה ומיוחדת לעצמה. תפקיד ההיסטוריון לא להפיק לקחים אלא למצוא את התכונות הספציפיות של התקופה או העדה.

מגידת עתיקות– ההיסטוריה מסתכלת אחורה ולא עתידנית. אך זה לא מה שקורה היום. אנו לא מסתכלים על העבר כדי להפיק חוקים או לקחים לעתיד. אנו מודעים הרבה יותר לכך שאנו חיים מול עתיד פתוח, שבלתי ניתן לנבאו. היסטוריונים מבינים שחשוב לדעת את העבר, אך אין הנחה שההיסטוריה תתן כלים לנבא את העתיד. בעידן המודרני אנו חיים בשינויים מתמידים ובאי וודאות.

זה מסכם פחות או יותר את כל המסורת הקלאסית של ההיסטוריה. זוהי מסורת משמעותית שהעמידה מופתים של חקירה היסטורית, אך ההיסטוריוגרפיה המודרנית במידה רבה מחתה נגד כל המסורת הזו בניסיון לייצר מסורת חדשה.

–          ימי הביניים

אך בין המסורת הקלאסית לתקופה המודרנית יש את ימי הביניים. כ-1000 שנה של היסטוריה נוצרית בה הייתה כתיבה מסוימת. בתקופה זו הייתה שקיעה והדרדרות כמעט עד כדי אבדון. ההישגים העצומים של היסטוריונים מהרודוטוס עד טקיטוס, כמעט כולם ירדו לטמיון במשך ימה"ב הנוצריים והאשמה היא בעיקר בנצרות ובהשקפת עולמה ההיסטורית. אנו רואים כבר במאה ה-4 שיש כמה היסטוריונים חשובים וטובים כמו אמיאנוס מרקילינוס (?) . יש קובץ של  Historia Augusta שנכתבה במאה ה-4-5 לספירה, זהו קורפוס גדול , העיקרי שמספר לנו את ההיסטוריה הרומית מאז שטקטוס הפסיק לכתוב אותה במאה ה-2. אך כשקוראים קורפוס זה רואים עד כמה מקצוע ההיסטוריה הדרדר. היסטוריה אוגוסטה היא היסטוריה בלתי אמינה. יש שם רכילות, השמצות, סיפורים שיכול להיות משעשע לקרוא אותם- על קיסרים מושחתים למשל, אבל שום היסטוריון רציני בן ימינו לא יכול להתבסס עליה. בן מתתיהו למשל נחשב אמין בקרב היסטוריונים.

במאה ה-4 ואילך, כשהכנסייה הקתולית  שהייתה קיימת כיחידה בעולם בימה"ב (באירופה המערבית), עלינו להבין איך הנצרות תפסה את ההיסטוריה כדי להבין איך הייתה ההיסטוריה. בברית החדשה אין שום חיבור היסטורי, הדבר המועיל ביותר שנעשה הוא לחזור אל עם הכנסייה החשוב והמשפיע ביותר- אוגוסטינוס הקדוש שחי במחצית הראשונה של המאה ה-5. אוגוסטינוס עיצב את המסורות הקתוליות למאות שנים. למשל- החטא הקדמון. הוא כתב את החיבורים החשובים ביותר שהשפיעו על אלף שנות ציביליזציה נוצרית, בעיקר בספרו הגדול "על עיר האלוהים". חיבור שאגוסוטינוס כתב בסביבות שנת 410 לספירה, תחת השפעת הכיבוש הראשון של רומא. שם הוא מנסח תפיסה היסטורית חדשה עבור הנוצרים. הנצרות בשנת 400 היא כבר דת אימפריאלית, אך עדיין לא דת בעלת עצמה ושליטה כמו שיהיה לה במאות הבאות. אגוסטינוס הוא זה שמנסח את התפיסה שעתידה לשמש את הנצרות. על פי אגוסטינוס, ובהמשך לו כל ההיסטוריונים שכותבים בימה"ב, ההיסטוריה היא סיפור שהוא קודם כל דרמטי. היא בנויה על כמה אירועים דרמטים- בריאת העולם, המבול, יציאת מצרים, ישו. הדגש שלו הוא אירועים דרמטים שיסודים טרנסצנדנטיים– בהם אלוהים מתערב בצורה ישירה במה שמתרחש על כדוה"א ומשנה את התהליך. זה לא אירוע אימננטי שנובע מתוך ההיסטוריה עצמה, התהליכים, כמו שחשבו ההיסטוריונים הפאגאנים שקדמו לו. הוא אומר שההיסטוריה אינה של בני אדם אלא הוא תהליך בו האל מתערב בצורה ישירה בעולם ומשנה אותו. אגוסטינוס משנה את כל תפיסת ההיסטוריה ומחלק את ההיסטוריה לשניים. להיסטוריה סקרא historia sacra  והיסטוריה של הארץ . הוא אומר שהאלוהים מתערב בכל מה שקורה על פני כדוה"א בין אם אנו יודעים זאת ובין אם לאו. כל מגפה, שיטפון, רעידת אדמה, ליקוי חמה או אירוע אחר- אל נחשוב ואל נטעה לחשוב שיש לו סיבות טבעיות. הכל סימנים ודוגמאות להתערבות אלוהית. קשה מאוד להבחין בסימני אלוהים באירועים שקוראים על כדוה"א. כולנו אזרחים בו זמנית גם של העיר הארצית וגם של העיר האלוהית, אנו לא תמיד יודעים שנבחרנו כאזרחי העיר האלוהית. הוא טוען שההיסטוריה החשובה והמשמעותית היא לא ההיסטוריה טרנה, ההיסטוריה הארצית, אלא ההיסטוריה סקרא. את התשובה לשאלה- מהי ההיסטוריה סקרא? אנו מוצאים בכתבי הקודש, בנבואות למשל. אך ורק כתבי הקודש הם אלה שמספקים לנו את הסימנים לתהליך ההיסטורי. ההיסטוריה היא פרובידנטיאלית, מתנהלת כולה תחת השגחה אלוהית. דבר אינו מקרי כפי שנדמה לנו, הכל קורה משום שהאל לא רק קיים אלא גם משגיח על הדברים. אך לא רק פרובידנטיאלית- היא גם טלאולוגית, מוליכה למקום מסוים, ליום הדין. זוהי תפיסה אחרת של ההיסטוריה. אגוסטינוס תובע מכל ההיסטוריונים הנוצריים שיפרשו את האירועים עפ"י כתבי הקודש- סימנים ונבואות וכו'.

הנחה זו, שנראית מוזרה בימינו,הייתה שליטה במשך כל ימה"ב הנוצרים. כשקוראים היסטוריונים של מסעות הצלב, רואים שגם כשהם כותבים היסטוריה של אירוע היסטורי ברור ומוגדר כזה, הם עדיין מפרשים את האירועים עפ"י סימנים ונבואות. להיסטוריה זו יש חסידים רבים גם בימינו- פונדמנטליסטים אמריקאיים וחרדים (לא נאמר חד משמעית). ב-1000 השנים האלה הדיסציפלינה של היסטוריה מאבדת את כל ההישגים הגדולים שהיו לה בעידן הקלאסי. חשוב לציין- בימה"ב אין עניין אמיתי בעבר.

מתחת לפאסאדה הגדולה של ההיסטוריוגרפיה הנוצרית, יש לזכור שהיו סוגים נוספים של היסטוריה מעט יותר מדעית ונאמנה, ובה חקירה עובדתית. היו שני סוגים שגם בימה"ב נחשבו יותר נחותים: Annales- ספרי השנים. ז'אנר אותו תיעדו מלכים, פקידים וכו'. תיעדו את אירועי השנה. למשל ניתן לדעת שבעיר מסוימת בצרפת בשנה מסוימת יש רשימה של הדברים שקרו- שיטפון, מחלה וכו'. אין הבחנה בין אירועים טבעיים ואנושיים. זהו מעין אינבנטר של אירועים, בלי נרטיב. זוהי רק רשימת מכולת של אירועים שקרו. זה בקושי היסטוריה  אבל זה מראה שגם בימה"ב הנוצריים, אנשים תבעו לדעת דברים יותר ריאליים. לצורך זה התפתח ז'אנר נוסף בימה"ב- הכרוניקה Chronicles. זהו כבר ניסיון לספר סיפור עפ"י רצף זמן. זה היה נפוץ בעיקר לצרכים פוליטיים. נסיכים שביקשו לגיטימציה, אותה משיגים גם מהיסטוריה. לגיטימציה לטריטוריה למשל. יש לנו הרבה כרוניקות בימה"ב זה בעצם סופרי חצר, אפילו לא היסטוריונים מקצועיים. כרוניקאים שתיעדו מלחמות, שושלות, בעיקר לצרכים פנימיים.

–          הרנסאנס

החל באיטליה במאה ה-14. "לידה מחדש" של התרבות הקלאסית, מביאה לתחייה מחדש של ההיסטוריה. כשמלומדים איטלקים ואחרים מתחילים לחפש ומוצאים ספרים עתיקים, מחקרים, פסלים, חושפים את התרבות הקלאסית, הם מוצאים גם את אחד משני הספרים של טקיטוס. מתגלים ספרי היסטוריה , אך משום שהרנסאנס מלווה במהפכת הדפוס- החל מהמאה ה-15, שתי התופעות האלה מתאחדות נוצר הרקע לתחייה מחודשת של ההיסטוריה. קורה דבר נוסף. הרנסאנס הוא לא רק גילוי העולם העתיק, ברמה הפוליטית יש תחייה מחדש של הרפובליקה בפירנצה ובונציה למשל. ערי מדינה, המילה "אזרח" זוכה למשמעות חדשה. לכן קוראים למשל את ליוויוס. מקיוואלי שנולד ב-1469 בפירנצה, אביו שהיה נוטריון מספר ששלח את ניקולו להביא ספר מהמדפיס, והיה זה ספר של ליוויוס. כאשר מקיוואלי מחזיק בידיו ספר מודפס של ליוויוס על הרפובליקה הרומית, זה לא מפליא שמקיו ואלי יכתוב כ-20 שנה ספר על ספריו של ליוויוס. ברנסאנס מגלים מחדש את ההיסטוריה, לא כסיפורי ניסים ונפלאות אלא ספרים שניתן לקחת מהם דוגמה לאיך לכתוב היסטוריה של העיר-מדינה שלנו. הספר האחרון שמקיו ואלי כותב הוא היסטוריה של פירנצה.

במאות ה-16-17 באירופה ההיסטוריה מתפתחת, נכתבות היסטוריות של כל העמים והארצות באירופה. אך מתוך הערצה גדולה לתרבות הקלאסית לא חורגות מההגדרה של קיקרו.  גם אם הרנסאנס בתחומים מסוימים פורץ דרך, בתחום ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה, עדיין הז'אנר של מחשבה היסטורית וכתיבה היסטורית במאות ה-15-17 באירופה, לא מגיע להישגים שדומים להישגיה של המהפכה המדעית.

התרבות ההיסטורית כן מתפתחת. יש לנו עניין עצום בהיסטוריה. יש תחום חדש לגמרי שנקרא "אנטיקווריאנים"(?), עוסקים בעתיקות, ארכיאולוגיה. העניין בעבר מתגלה אך ורק ברנסאנס. אך במה שנוגע לפיתוח טכניקות חדשות- הם נשארים עם ההיסטוריוגרפיה הקלאסית מתוך הערצה אליה.

המהפכה בהיסטוריוגרפיה תבוא אך ורק בעקבות המהפכה הפוליטית באירופה.

–          העידן שלאחר המהפכה הצרפתית

בעקבות המהפכה הצרפתית , מה שקורה באירופה הוא שמתחוללת תופעה שאנו קוראים לה לאומיות. עד שנת 1800 לערך, האומה לא היו קיימים באירופה. הלאום ומדינת הלאום לא היו קיימים. בעקבות המהפכה הצרפתית, ההתמרדויות נגד נפוליאון. ב-1848 "אביב העמים". התופעה החדשה הזו של מדינת הלאום, בה אומות ועמים מתחילים להגדיר עצמם כמדינות נפרדות מחייבת היסטוריה. יש ליצור לגיטימיות לאומה , אשר עדיין קתולית, כדי להפריד בין איטלקים לצרפתים. לכן נוצר בתחילת המאה ה-19 דחף עצום לייצר היסטוריה ולא פעם להמציא היסטוריה. לארצות ומדינות חדשות, גם אם הן עתיקות מאוד, חייבים בלגיטימציה הזו ונוצרת בעקבות זאת התרבות המודרנית.

עלינו להתייחס לשלב ביניים בו ההיסטוריה הופכת יותר מכובדת ומדעית. כיצד ומתי נוצרת היסטוריוגרפיה חדשה שמכינה את הרקע ונותנת את הכלים להיסטוריונים החדשים שיקומו? זאת ננסה לעשות בשיעור הבא באמצעות אדוארד גיבון (?) ההיסטוריון אנגלי. גדול ההיסטוריונים. בו נעסוק בשיעור הבא.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: