הויזינחה

האוזינחה

1872-1945

ההיסטוריון הראשון של המאה ה-20. בסוף המאה ה-19 מתרחשים אירועים רבים, השינויים הטכנולוגיים המהפכות והמשטרים הפאשיסטיים. כל אלה משפיעים על האופן בו היסטוריונים מתייחסים על המציאות. אנו נראה שבכל תקופה ובכל נושא בו יעסקו ההיסטוריונים של המאה ה-20, בין אם בצורה ישירה ובין אם בצורה מובלעת יותר הדי התקופה בה הם חיים יהיו מוחשיים מאוד. התקופה היא תקופה של זעזועים קיצוניים ולא כולם נגרמים רק עקב ההתרחשויות הפוליטיות. חלקן הן תולדה של התפתחויות טכנולוגיות. אפשר לקבוע שאנו נכנסים לעידן המודרני שבו אנו חיים, לקראת סוף המאה ה-19 כאשר מופיעים בעולם החשמל, הטלגרף, הטלפון, המכוניות, המטוסים, סרטי הקולנוע. מה שאולי משותף לכל ההמצאות הטכנולוגיות הללו היא העובדה שהן מאיצות מאוד את קצב החיים, את מעבר האנשים והאינפורמציה. אפשר לדבר ממש על תאוצה של ההיסטוריה, של תפיסה של אירועים.

הראשונים לבטא זאת הם אמנים. הציור המודרני והשפעת הצילום עליו.  יש הופעה של זרמים חדשים כאשר ציירים מבינים שלא יכולים להתחרות בצילום באמצעות ציור נטורליסטי. הם מפתחים טכניקות ציור אימפרסיוניסטיות, קוביסטיות וכו' שהשקפת העולם שעומדת מאחוריהן היא לא שתפקידו של הצייר לחקות את המציאות אלא לבטא את חוויותיו או אפילו לתאר אובייקט מכמה נקודות מבט סימולטניות. המהירות שבה רואים אובייקט בנסיעה במכונית למשל (פוטוריזם למשל). האופן בו נתפסת המציאות אם כן משתנה.

היסטוריונים גם הם כשהם באים לתאר את המציאות ההיסטורית תופסים אותה בכלים החדשים. השינויים הללו השתלבו מהר מאוד באירועים הפוליטיים הגדולים. מלחמת העולם הראשונה היא אולי המלחמה הטכנולוגית הראשונה בהיסטוריה. במלחמה זו מופיעים כל כלי הנשק המודרנים: טנק, מטוס, צוללת וכו'. הם מחליפים בבת אחת סוסים ותותחים. 100 שנות שלום באירופה מתנפצות באחת. מה זה עושה לאנשים שחווים את הקרב  בשדה הקרב. כדי לתת תיאור של בן התקופה, הוגה דעות בשם וולטר בנימין: "עם מלחמת העולם, החל להתגלות תהליך שלא נפסק מאז ועד היום. וכי לא הבחנו בסוף המלחמה שאנשים חזרו משדה הקרב אילמים, לא עשירים יותר אלא עניים יותר בניסיון הניתן להעברה. מה שפרץ אז כעבור 10 שנים בשיטפון של ספרי מלחמה לא היה כלל התנסות עוברת מפה לפה…" הוא מתאר את השינוי הרב שחל בעולם. אין שום ניסיון חדש אפילו בשדה הקרב. האירועים שהוא מתאר אותם- ההפצצות, הגז, הטנקים וכו', כל אלה היו חוויות כל כך עצומות ואדירות שפשוט לא היו כלים לתארם. אי אפשר להכיל אותם בניסיון.

אנו מדברים על תקופה שבה יש שינויים שביסודם טכנולוגיים עם כמה אירועים שמזעזעים את העולם בצורה הרבה יותר הרסנית ממה שעשתה למשל מלחמת העולם ה-2. אנו מדברים על עידן שבו התחולל שבר רציני מאוד בציביליזציה האנושית בתולדות הציביליזציה האנושית וקשה למצוא אירוע דומה לו ברמה של עצמת השינוי.

היסטוריונים שבמהלך המאה ה-19 שהאמינו בציביליזציה, בתהליך של קדמה מכוח התבונה והשכלולים הטכנולוגיים, שהאמינו כמו ראנקה וחבריו בעידן מודרני שבו עמים ואומות זוכים להכרה עצמית ועצמאות, שגם אם היו פסימיים כמו בורקהרט, עדיין האמינו ברעיון הרנסאנס שיכול להתרחש אולי גם במציאות המודרנית. ההיסטוריונים שעברו את מלחמת העולם הראשונה יצאו ממנה הרבה יותר פסימיים. כל הרעיון הבסיסי של ציביליזציה ןקדמה היסטורית, הועמד בסימן שאלה. אם זו התוצאה של 2000 שנות ציביליזציה בה האנושות כביכול התקדמה, אם מבחינה מוסרית אפשר להגיע לברבריות כזו- האם באמת יש קדמה בהיסטוריה? תגובות ההיסטוריונים רובן ככולן היו תגובות של פסימיות ,ייאוש, ניסיון להבין מה גרם לתהליך השקיעה, הניוון, ההרס אותו הם חוו. גם היסטוריונים שהאמינו מאוד ברעיון האומה, התייאשו ממנו. למשל- ההיסטוריון הלאומי של בלגיה, היסטוריון חשוב בשם אנרי פירן שלמד בברלין וחזר לארצו לבלגיה ובהתאם למסורת של אונ' ברלין החל לפני מלמת העולם ה-1 לכתוב את ההיסטוריה הלאומית של בלגיה. כשפרצה המלחמה, בעיצומו של מפעל זה, הספיק להשלים 6-7 כרכים, ואז במלחמה בלגיה הייתה הארץ שנכבשה בצורה הברברית ביותר ע"י הצבאות הגרמניים. שני בניו של פירן נפלו במלחמה. הוא עצמו כאחד מהאינטלקטואלים הבולטים של בלגיה נאסר ע"י הגרמנים. כשיצא מהמלחמה הזו דעתו לא הייתה יותר נתונה להיסטוריוגרפיה לאומית כזו שהוא למד מהגרמנים עצמם. הוא תפס את בלגיה בצורה אחרת ואת תפקידו כהיסטוריון בצורה אחרת. גם פירן וגם היסט' אחרים הבינו שהם היו שותפים לאותה מאניה לאומית לאומנית שבסופו של דבר הביאה למלחמת העולם הראשונה שגם אם בלגיה בוודאי לא הייתה גורם במלחמה הרי המאבק והתחרות בין אומות גדולות היא זו שבסופו של דבר הביאה לפרוץ המלחמה. ניתן לראות כיצד מ.ה.1 מעבר לקטסטרופה האנושית שגרמה, התמורות בחיי אנשים והיסטור' בפרט היו רבות. הכרכים שפירן כתב אחרי המלחמה- המושג של בלגיה שונה לגמרי והוא מדגיש היבטים אחרים לגמרי בהיסט' של בלגיה, לא את הגאווה הלאומית. לכן בדרך זו ההיסטוריוגרפיה משתנה.

השינוי הבולט ביותר- הפרדיגמה של היסטוריה פוליטית. הפרדיגמה שהיסט' חייבים לכתוב היסטוריה לאומית.  הפרדיגמה מאבדת את תוקפה. זה קורה גם בגרמניה עצמה. מיינקה גם הוא במהלך אותה מלחמה , אותה התחיל כלאומן גרמני, הוא מסיים בהרהורים קשים מאוד על הלאומנות הגרמנית ומשנה את דרכו. מה שתופס עכשיו את דעתם של היסטוריונים הם נושאים אחרים. באופן גס ניתן לומר- ההיסטוריונים עוזבים את ההיסטוריה הפוליטית ובוודאי את ההיסט' הלאומית ופונים אל תחומים אחרים של חקר העבר. אפשר לומר בגדול אולי "החברה", היסטוריה חברתית. או היסט' תרבותית בה נעסוק היום. אך היסט' תרבותית שונה מזו של בורקהרט. היסטוריה של תרבות פופולרית, לא של תרבות גבוהה אלא עממית. הרעיון הכללי הוא שהיסט' מתחילים לעסוק בבני אדם פשוטים. לא עוד גנרלים ומלכים. כתוצאה מכל הזעזועים שקורים, בין השאר של המהפכה הבולשביקית , הרעיון של בני האדם הפשוטים שגם להם יש לתת מקום מחלחל גם במקומות לא קומוניסטים.

דבר נוסף בולט ברמה המתודית- היסטוריונים מבינים שהם טעו לא רק בכך שהם הפכו את הלאומיות לנושא העיקרי של ההיסטוריוגרפיה במאה ה-19, אלא שעצם העובדה שהם תפסו את ההיסטוריה כנרטיב עם התחלה חוקיות וייעוד, אפילו היא הייתה מוטעית. הזעזועים הלא צפויים שמתחוללים באירופה, התחושה שההיסטוריה היא אקראית, שדברים מתחוללים בהיסטוריה בלי שיש איזהשהו נרטיב ברור. התחושה שהחיים מקריים מתבטאת גם בהיסטוריוגרפיה. ההיסטוריה לא דומה יותר לרומן. גם זו תוצאה מאיזושהי תחושת מציאות שתופסת את המציאות עצמה בצורה פחות ריאליסטית. זהו מהפך מודרניסטי. שבירת הנרטיב ההיסטורי היא רק חלק מהמגמה הזו. התחושה הבסיסית שהמציאות הופכת מורכבת ומסוכנת יותר וזה מתבטא בכתיבת ההיסטוריונים.

יוהאן האוזינחה ההולנדי הוא אחד מאותם היסטוריונים שלמזלו לא עבר את מסלול ההכשרה המקובל של היסטוריונים. לא למד היסטוריה והגיע אליה בשלב יחסית מאוחר בקריירה שלו. החוויה המשמעותית ביותר כהיסטוריון הייתה מ.ה.1. אח"כ גם הזעזועים שפקדו את אירופה בשנות ה-20-30. ב"סתיו ימי הביניים", ספרו, הוא נותן ביטוי לתחושות אלה. הוא נולד בעיר כרונינגן בהולנד ב-1872. הכשרתו האקדמית הייתה בכלל בסנסקריט, בלימודים הודיים. הוא אפילו כתב דוקטורט על דמות הליצן בקומדיה ההודית. ב-1902 בהיותו בן 30 הייתה לו חוויה אסתטית ששינתה את חייו. הוא ביקר בתערוכה של ציורים בברוז' בבלגיה, של אמנות ימה"ב. החוויה הזו של המפגש הבלתי אמצעי עם ציורים דתיים של ימה"ב הגבוהים, היא זו שמעוררת בו עניין עצום בהיסטוריה. בתרבות אותה תיארו בציוריהם האחים ואן הייק ואחרים.

הוא פונה ללימודי ההיסטוריה, ב-1905 מתמנה לפרופ' להיסטוריה בכרונינגן. ב-1915 אחרי שמפרסם כמה מאמרים הוא מוזמן לאונ' של ליידן. אנו כבר בעיצומה של המלחמה. הולנד בניגוד לבלגיה לא נפגעה במלחמה. האוזנחה גם אישית לא סובל. בכל אופן חווית המלחמה הייתה מוחשית והייתה סכנה כי לא ידעו לאן המלחמה תתפתח. אנו יודעים גם מיומנים והרצאות של האוזנחה שלאורך השנים האלה הוא לא חדל מלהרהר על המשמעויות ההיסטוריות יותר של המלחמה. איך קורה דבר כזה שבני אדם נקלעים למלחמה, אבדון? הספר שהוא כותב באותן שנים בין 1915-1919 הוא הספר "בסתיו ימה"ב". לכאורה רחוק מאוד בתקופה ובנושאיו ממה שמתרחש באירופה באותן שנים. האוזנחה כותב על תרבות ארצות השפלה ובורגונדיה. לכאורה אין קשר אבל כבר הכותרת "סתיו ימה"ב", התחושה של שקיעה שמלווה את הספר, ניכרת בכל דף מדפיו.

כבר בספר זה אנו מגלים את הייחוד של האוזנחה כהיסטוריון. הוא היסטוריון שמתעלם כמעט לחלוטין מאירועים חיצוניים- מלחמות, פוליטיקה. מה שמעניין אותו זה רק העולם הפנימי של בני אדם. הדימויים, החלומות, המאווים- הם הדברים החשובים ביותר. בעניינים האלה הוא ימצא דימיון בין קץ ימה"ב ובתקופה בו הוא חי. הספר זוכה להצלחה והאוזנחה מוכר כאחד מההיסט' החשובים של תקופתו. הוא כותב ספרי היסטוריה נוספים- למשל ביוגרפיה של ראסמוס מנוטרדם. מפרסם מחקרים בהיסטוריה הולנדית. עורך ב-1926 מסע באמריקה שבעקבותיו הוא מפרסם ספר שנקרא "אדם והמון באמריקה". לקראת שלהי שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30, האוזנחה הוא אחד מהאינטלקטואלים הבולטים באירופה. הוא פעיל יחד עם אנרי פירן בניסיון של היסט' להקים מעין אגודה היסטורית אירופאית שתפקידה לקדם את רעיונות השלום והאחווה באירופה, על רקע הטראומה של מלחמת העולם הראשונה.

אולי מתוך התחושה הזו האוזנחה הוא אחד ההיסט' הראשונים שחשים אצלו חרדה ממשית ממה שקורה בגרמניה, עוד לפני שהגרמנים לוקחים את היטלר ברצינות. הוא רואה כיצד ידידו ז'ולס הופך לפאשיסט ולנאצי. ב-1933 פחות מחודש מעליית היטלר לשלטון האוזנחה הוא רקטור האונ' בליידן שבה מתקיים כנס מסוים. שם מגיעה משלחת גרמנית נאצית. האוזנחה כמי שמארח את הכנס אוסר על המשלחת להופיע בתלבושות עם הדגלים .הוא אומר שזה לא כנס פוליטי ומאיים עליהם לשנות את לבושם והתנהגותם או שיסולקו. משרדי החוץ בהולנד ובגרמניה מתערבים, ויש לחץ עצום עליו. הוא עומד על שלו וגורם לתקרית דיפלומטית אבל לא מוותר ומסלק את המשלחת הנאצית מאונ' ליידן.

ב-1935 הוא מפרסם ספר. בתקופה בה באנגליה יש תרבות של ניסיון לחיות ביחד עם המשטר הנאצי הספר שלו נקרא "בצל המחר", אחד הכתבים החריפים ביותר נגד הפאשיזם. הוא רואה בנאציזם כאויב הגדול ביותר על ההומניזם האירופי. ב-1938 מפרסם ספר "האדם המשחק". ב-1941, מלחמת העולם השנייה, כיבוש הולנד ע"י הכוחות הגרמניים. האוזנחה נושא נאום נגד הגרמנים באונ' שלו, נאסר ולמזלו בגלל שהיה דמות ידועה העונש מסתכם במעצר בית. עד אפריל 1945, חודש לפני תום המלחמה, האוזנחה נמצא במעצר בית ובאותו חודש הוא נפטר.

גדולתו ההיסטורית ניכרת בעיקר בספר "סתיו ימה"ב". אך נתחיל דווקא מ"האדם המשחק". אצל כל היסטוריון או הוגה דעות השאלה הראשונה שבדר"כ כדאי לשאול היא- מהי דמות האדם של ההוגה הזה? אם מצליחים לענות על שאלה זו, ולהבין כיצד הוגה דעות תופס את האדם, אפשר להבין את שאר עבודתו. תפיסת האדם הבסיסית אצל האוזנחה היא של האדם כיצור משחק. כדי להבין את כוונתו נחשוב על שני מושגים רווחים גם בקרב היסטוריונים:

(1)   מרקס. תפיסת האדם של מרקס היא של הומו-פאבר, האדם מה שמייחד אותו הוא היותו יצרני. האדם העובד.

(2)   הומו-ספיאנס, האדם החושב. מסורת גרמנית בה לוקח חלק הגל למשל. גם נמלים הם יצורים עובדים ולכן מה שמייחד את האדם הוא יכולת החשיבה שלו.

בספרו "האדם המשחק" האוזנחה מתמודד עם שתי תפיסות יסוד אלה. הוא אומר שהן אינן מסבירות דבר אחד בהיסטוריה ובחיים האנושיים- מדוע בני אדם יוצרים אמנות, ספרות, דת והיסטוריה עצמה. כל אלה לא קשורים לידע. האוזנחה טוען שדווקא העובדה שבני האדם מייצרים תחומי דעת ועניין כאלה, שהוא מכנה אותם כפעולות לא תועלתניות אבל לא לא משמעותיות. לטענתו פעולות אלה הן פעולות משחקיות. הוא מגדיר משחק כפעולה לא תכליתית אבל כאמור לא לא משמעותית. המשחק על כל צורותיו: תיאטרון, ספורט וכו' אך לדעתו בכל שדה יש מן המשחקיות. אפילו במלחמה המשחקיות ניכרת בחוקים, במדים, במימדים אסתטיים אפילו של פעולות המלחמה או של חיי הצבא. הרעיון כאן הוא  וכשאדם משחק רק כשהוא חופשי ושהאדם חופשי רק כשהוא משחק. כשאתה צריך ליצור אתה תכליתי וענייני, אך כשיש לך זמן אתה חופשי.

היכולת של האדם לשחק, ליצור לעצמו איזהשהו מרחב בו הוא לא נכנע לאילוצים, בין אם אלה אילוצים ביולוגיים או אחרים, היא היכולת שהופכת את האדם ליצור מיוחד במינו בהיסטוריה. מאחורי רעיון זה עומדת תפיסה שלמה של האוזנחה. במציאות המודרנית האדם נכנע כולו לתכתיבי עשייה, לאילוצים, ואבד לנו כושר המשחק. אין לנו זמן. אנו לחוצים גם בצורה פנימית וגם ע"י אילוצים חיצוניים. תחומים מסורתיים מאוד שהאוזנחה קישר אותם למשחק ובכלל זה גם הדת. פעולות שאין להן צורך מטריאליסטי או רציונאליסטי נעלמו מן העולם, ואלה הן הפעולות המשחקיות. מדוע הן חשובות מבחינתו של האוזנחה? הן אלה שיוצרות את האסתטיקה בחיים. האדם הוא אותו יצור שמעצב את עולמו, שקובע לעצמו ומתוכו אידיאלים של יופי, סדר, הרמוניה ומנסה לממשם במציאות הממשית של חייו . יש כאן תפיסה אסתטית של החיים וההיסטוריה, אנטי רציונאליסטית, אנטי פוליטית, אנטי פוזיטיביסטית. רעיון שבעומקו אומר לנו שבני אדם בחיים ולאורך ההיסטוריה לא מונעים ע"י צרכים מטריאליסטים ורציונאליסטיים והחיים אינם מתנהלים ע"י חוקים או תהליכים קבועים. האוזנחה רוצה לשמר את היסוד הספונטני יצירתי בחיים ובהיסטוריה. לכן הוא מייחס כל כך הרבה חשיבות גם בעבודתו ההיסטורית ליצירות אמנות, אבל באופן כללי ליצירות של משחק. רעיון הכללי הוא שהמשחק או האמנות, היצירה האסתטית באופן כללי היא זו שנותנת צורה לחיים שלנו אבל גם להיסטוריה. לכן צריך לתפוס את ההיסט' קודם כל מהפרספקטיבה הזו. זה דבר חדש. אפילו בורקהרט שהשפיע על האוזנחה קשר את אמנות הרנסאנס לפוליטיקה. מבחינתו של האוזנחה זה לא נכון.

בספר "סתיו ימה"ב", אשר חוזר אל אותה חוויה אסתטית של התערוכה בברוז', שם חזה האוזנחה בציורים מהתרבות הבורגונדית, ארצות השפלה של סביב שנת 1400 ובעיקר הרשימו אותו באותה תערוכה  ציוריהם של האחים ואן אייק. האחים ואן אייק שהיו הולנדים, ציורם המפורסם "חתונת הזוג אנדולפיני". מה שמיוחד בציוריהם היא העובדה שהם נראים ריאליסטיים מאוד. אנו מדברים על ציירים שחיו בתחילת המאה ה-15. ריאליזם מדוקדק עד הפרט האחרון ביותר. לכאורה, אומר האוזנחה, יש דבר לא ברור. התקופה הזו בצפון אירופה היא עדיין תקופה של ימה"ב. עדיין תקופה בה בני אדם באירופה, אינם מודרניים. אחד הסממנים של אדם מודרני הוא היכולת לראות את המציאות כפי שהיא ולתאר אותה כפי שהיא- בצורה ריאליסטית. אנו חושבים על ימה"ב כעידן בו תפסו את המציאות במושגים דתיים. איך יכול להיות שהם מציירים ציורים ריאליסטים בעולם מדיאבלי? מטרתו בספר הזה היא להבין את תמונת העולם, תפיסת המציאות של בני התקופה.

איך יכול ההיסטוריון במאה ה-20 להכנס לתודעתם של בני המאה ה-14 גם כשהוא מתבונן בציוריהם ולשחזר, להבין איך בעצם תפסו אנשים כמו האחים ואן אייק את המציאות? מחקרו שיוצא מהציור, מהאסתטיקה, הוא מחקר שפונה כמובן אל תחומים הרבה יותר רחבים של החיים באותה תקופה. הדגש הוא על החיים ולא על הפוליטיקה. הדגש הוא על חייהם של בני האדם, החיים הריאליים. ניסיון להבין כיצד ממציאות חיים שבה הם היו נתונים הם פיתחו תפיסות שנראות לנו ריאליסטיות. הרעיון הראשון של האוזנחה- החושים של אנשים היו יותר חדים.

בקריאה של העמודים הראשונים של הספר רואים שהאוזנחה נותן את דעתו לביטויים המוחשיים. הוא לא רק מטפל בחושים אלא מפעיל את חושי הקורא. לא רק שנבין את החיים אלא שממש נחוש אותם. יש כאן המון רעש, דומיה, ניסיון לחדד את ההבדל בין קור וחום, אור וחושך. הניסיון של האוזנחה הוא לתפוס את החיים ברמה הכמעט חייתית. קודם כל האדם, לפני שהוא חושב ועובד ומשחק הוא יצור חש. יצור חושני. תפקידו של ההיסטוריון הוא להתייחס קודם כל אל הרמה הזו בחיים האנושיים. משום שגם בהתקדמות הטכנולוגית, חושים שהיו אז חדים וברורים- התקהו עם השנים. טענתו היא שזוהי המציאות ההיסטורית האמיתית. קל לתאר אותה לפני 1400 במצב בו אין עדיין מדינות בעולם, פני שהתפתחו בחברה המודרנית רוב צורות החיים המודרניים. מה שבולט אצל בני התקופה היא העובדה שהאמונות שלהם, האידיאלים שלהם, הסמלים שלהם, אינם רק אסתטיים. זה בעצם מהות החיים- אמונות חזקות, אידיאלים עזים מאוד, סמלים שמציגים אותם בתהלוכות בבתים וכו'. כשהוא מתאר את התקופה הוא מרחיב את היריעה ושואל- לאורך כל ההיסטוריה האנושית, בוודאי בתקופה בה תוחלת החיים היא 20-30 שנה והמגפות הרעב והחולי עושים שמות. המוות השחור קטל כשליש מאוכלוסיית אירופה. זו תקופה נוראה בתולדות האנושות. האוזנחה שואל- איך מתמודדים בני אדם עם מציאות זו?

הוא אומר שיש שלוש דרכי התמודדות:

  1. הדת- הדת היא זו שנותנת את האמצעים להתמודד עם המציאות האנושית האכזרית. הדת הקתולית, זו ששולטת באירופה כבר 1000 שנה הציבה לבני התקופה דרך מאוד פשוטה, דרך הפרישה מן החיים. אתה מתמודד עם החיים בכך שאתה מוותר עליהם. אתה מעתיק את כל מאווייך ותקוותיך, כל מה שאתה מצפה לו על העולם הבא, זוהי דרך הפרישה מן החיים שזו דרך להתמודד עמם.
  2. דרך התבונה- דרך האמונה בקדמה, הניסיון להבין בצורה מדעית את המקורות לתופעות כמו חולי ומגפות, מחסור ורעב. אבל- זוהי עדיין דרך שמבחינתו של האוזנחה לא קיימת ב-1400. זה מה שאנחנו עושים היום כשיש לנו בעיה, שריפות או מגפות. אנו מגייסים את כל האמצעים כדי להלחם בהן. דרך זו עדיין לא קיימת בעידן בו מדע או רפואה מודרניים לא קיימים.
  3. דרך החלום, האשלייה או האסתטיקה. אתה נמלט מן העולם אבל לא אל הדת אלא אל ה"נדמה", אל האוטופיה.מבחינתו של האוזנחה מה שמאפיין את התקופה שבה הוא עוסק היא העובדה שהדת כבר מתחילה לאבד את כוחה ותוקפה. הקדמה עוד לא קיימת. זה עידן שבורקהרט קרא לו רנסאנס אבל האוזנחה אומר- זה לא היה רנסאנס אלא משהו הרבה יותר פרימיטיבי. הביטוי המובהק ביותר שלה היו האבירים, תרבות האבירים בכלל. כמה מהפרקים המעניינים ביותר בספרו של האוזנחה מוקדשים לתרבות האבירים. האבירים כתופעה היסטורית לא קיימים כבר במאה ה-15. האבירים היא תופעה ששייכת לימה"ב המוקדמים יותר. שיאה אולי במסעי הצלב.  זהו עידן שבו שירה ויצירה ספרותית או אמנותית מעלה על נס את האבירים. בתרבות האבירים ,במושגי האבירים על כבוד, אהבה, הקרבה, נמצאים האידיאלים של החיים שבני האדם נתפסים אליהם. יש להאוזנחה פרקים על החשיבות של האבירות.

הנקודה החשובה ביותר מבחינת האוזנחה היא האידיאלים של החיים ולא החיים עצמם. דימויי היופי, הגבורה, האהבה שעל פיהם חיים בני אדם בכל תקופה נתונה. רק מי שמשחזר ומי שמצליח להבין את האידיאלים הפנימיים האלה כפי שהם מתבטאים בתרבות האבירים האנכרוניסטית הזו לכאורה, דרך הדימויים שלהם, יכול להבין בעצם תקופה היסטורית כמו שצריך. האוזנחה מראה שמה שנראה כריאליזם בציורי האחים ואן אייק איננו ריאליזם שנובע מתוך השקפת עולם ריאליסטית, אלא בעצם מכך שנוצר נתק בין עולם האידיאלים, במקרה זה של האבירים, לבין מציאות החיים היומיומית. ציירים מתארים בגדים, רהיטים, שאר פריטים בצורה כ"כ ריאליסטית כי העולם הפנימי שלהם מנותק לגמרי מהמציאות. הם חיים בשתי רמות: רמה של אידיאלים ורמה של ריאלים.  האידיאלי והריאלי מתנתקים בימה"ב. לכן הוא מכנה את התרבות הזו "שלהי ימה"ב," תרבות של סטגנציה, תרבות גוועת שאין בה יצירה. זאת בניגוד לבורקהרט שרואה בתקופה זו את תחילת הרנסאנס.

הסתכלות היסטורית זו נובעת מתחושות אקוטיות של ההיסטוריון לגבי תקופתו שלו. הוא משליך ממציאות ימיו על עידן קדום הרבה יותר. זו הדרך העקיפה שלו להתמודד עם המשבר בו הוא חי ולשאול עצמו- כיצד אנו ההיסטוריונים יכולים להבין גם את תקופתנו.  הוא היה זה שיותר מכולם פיתח את מושג ההיסטוריוגרפיה יותר מפוליטיקה והיסטוריה תרבותית כמו שבורקהרט אל תפיסה של חושים, דימויים אי רציונאליים. אסור להתעלם מהעובדה שבתקופה הזו כל הפסיכולוגיה של פרויד ושל יונג (?). יש תפיסה חדשה של האדם כיצור שאינו בהכרח רציונאלי. מה שקורה במ.ה.1 מבטא את העובדה הזו.

כתיבתו של האוזנחה מתייחדת ביכולת פלסטית בלתי רגילה. יכולת הדימוי ביצירתו הייתה מדהימה. מבחינתו ההיסטוריה היא קודם כל מחקר באסתטיקה היסטורית. הספר שלו לכן גם לא רק שיוצא מאסתטיקה, ההשראה היא אסתטית, רוב הממצאים או המקורות שלו הם ציורים ושירים. מי שמתעניין בבגדים ואופנה האוזנחה הוא אחד ההיסט' הראשונים שנותנים את דעתם על האלמנטים האלה. גם צורות אחרות של חיים עשירים, בתקופה שהיא כשלעצמה תקופה קשה. לכן האוזנחה נותר בהיסטוריוגרפיה דמות מיוחדת אבל חריגה, שאין אסכולה של  האוזנחה. ההישג שלו עומד בפני עצמו. לומר שהאוזנחה פיתח אסכולה שהמשיכו את דרכו- כמעט ולא. אלא עם הרעיון שאנו חיים בעידן ויזואלי ולא בעידן טקסטואלי, אלא אם קושרים את האוזנחה שההיסטוריה עוברת בדימויים ובקולנוע וטלויזיה היום. האוזנחה לימד אותנו לתפוס את ההיסט' באמצעות דימויים. לכתוב כמוהו מעטים יכולים ומעטים מנסים.

אפשר לראות את ההתפתחויות של המאה ה-20. לראות בספר "סתיו ימה"ב" משהו דומה למודרניזם דומה למודרניזם הספרותי. לעומת זאת בשבוע הבא נעסוק בהיסטוריון שחווה גם הוא את המלחמה והמסקנות שלו יהיו אחרות לגמרי.  מי שבאמת השפיע על התפתחות ההיסט' יהיה ההיסט' הבא.

______________________________________________________

סיכום מספר 2:

יוהאן האוזינחה (1872-1945) וההיסטוריה האסתטית

ההיסטוריון הראשון של המאה ה-20 שנעסוק בו. היו אירועים רבים שההיסטוריונים חוו במהלך המאה ה-20 – המהפכות, עליית המשטרים הטוטליטריים שהשפיעו רבות על כתיבתם. זוהי תקופה של זעזועים רציניים אשר חלקם תולדה של התפתחויות טכנולוגיות.לקראת סוף המאה ה-20 מופיעים בעולם החשמל, הקולנוע, הטלפון, המטוסים והמצאות נוספות שמאיצות את קצב החיים ואת מעבר האינפורמציה. יש תאוצה של ההיסטוריה וקצב האירועים – דברים שיוצרים מציאות שמי שמיטיב לתאר אותה הם אומנים. השינוי הזה בא לידי ביטוי גם אצל היסטוריונים בתיאור המציאות ההיסטורית. השינויים הללו השתלבו מהר באירועים הפוליטיים הגדולים – מלחמת העולם ה-1 שבא מופיעים כלי הנשק המודרניים. לא היו כלים לתאר את החוויות הטכנולוגיות החדשות שהמלחמה הציבה בפני האדם.

התקופה היא תקופה של שינויים טכנולוגיים ואירועים שזעזעו את המציאות האירופית. עידן שבו התחולל שבר רציני מאוד בציביליזציה האנושית. כתוצאה מכך ההיסטוריונים שבמהלך המאה ה-19 האמינו בציביליזציה, תהליך של קדימה מכוח התבונה, האמינו בעידן המודרני, ההיסטוריונים של מלחמת העולם ה-1 יצאו ממנה הרבה יותר פסימיים. כל הרעיון הבסיסי של קידמה היסטורית הועמד בסימן שאלה. התגובות של ההיסטוריונים היו תגובות של ייאוש וניסיון להבין מה גרם לתהליך השקיעה וההרס שאותו הם חוו. גם היסטוריונים שהאמינו מאוד ברעיון האומה התייאשו ממנו. ההיסטוריוגרפיה השתנתה והשינוי הבולט ביותר הוא שהפרדיגמה שההיסטוריונים חייבים לכתוב היסטוריה לאומית השתנתה ואיבדה את תוקפה. מה שתופס את דעתם של ההיסטוריונים הם נושאים אחרים – הם עוזבים את ההיסטוריה הלאומית והפוליטית ופונים אל תחומים אחרים של חקר העבר, ההיסטוריה החברתית-תרבותית שונה מזו של בורקהארט, היסטוריה של תרבות עממית. ההיסטוריונים עוסקים בבני אדם פשוטים. מה שעוד בולט ברמה המתודית יותר הוא שההיסטוריונים מבינים שטעו בכך ששמו את האומה במרכז אלא גם שעצם העובדה שתפסו את ההיסטוריה כנרטיב שיש לו התחלה, חוקיות, ייעוד, הייתה מוטעית. התחושה שמציאות החיים היא הרבה יותר אקראית משתקפת גם בהיסטוריוגרפיה.

מי היה האוזינחה?

אחד מההיסטוריונים שלא עבר את מסלול ההכשרה של ההיסטוריונים של התקופה. החוויה המשמעותית ביותר שלו הייתה מלחמת העולם ה-1 והזעזועים שפקדו את אירופה.

נולד ב-1872 בעיר חרוניגן בהולנד. הכשרתו האקדמאית הייתה בסנסקריט ואף כתב על דמות הליצן בקומדיה ההודית. ב-1902 בהיותו בן 30 הייתה לו חוויה ששינתה את חייו – חוויה אסתטית. הוא ביקר בתערוכה של ציורים בעיר ברוז' שבה ראה ציורים של ימי הביניים והחוויה הזו של המפגש הבלתי אמצעי עם ציורים דתיים של ימי הביניים המאוחרים היא זו שמעוררת בו עניין בהיסטוריה ובתרבות שאותה תיארו בציוריהם אומני ימי הביניים. הוא פונה ללימודי ההיסטוריה וב-1905 מתמנה לפרופסור להיסטוריה וב-1915 לאחר פרסום מספר מאמרים היסטוריים הוא מוזמן לאוניברסיטת ליידן בעיצומה של מלחמת העולם ה-1. הולנד בניגוד לבלגיה לא נפגעה במלחמה והאוזינחה גם אישית לא נפגע. לאורך כל שנות המלחמה הוא לא חדל מלהרהר על המשמעויות ההיסטוריות של המלחמה. הספר שהוא כותב בין 1915-1919 "בסתיו ימי הביניים" לכאורה רחוק מאוד ממה שמתרחש באירופה של אותם שנים ומתמקד בבורגונדיה של ראשית המאה ה-15 אבל כבר הכותרת של הספר ותחושת השקיעה שמלווה את הספר ניכרות לאורך כל הספר.

האוזינחה מתעלם מאירועים חיצוניים ומה שמעניין אותו זה העולם הפנימי של בני האדם. הוא ימצא קווי דמיון בין התקופה של הספר לתקופתו שלו. לאחר המלחמה והצלחת הספר הוא מוכר כאחד ההיסטוריונים החשובים והוא ממשיך לכתוב כתבי היסטוריה נוספים, מפרסם מחקרים בהיסטוריה הולנדית. עורך ה-1926 מסע באמריקה שבעקבותיו מפרסם ספר שנקרא "אדם והמון באמריקה". לקראת שלהי שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 הוא אחד האינטלקטואלים הבולטים באירופה יש ניסיון להקים אגודה היסטורית אירופית והוא מין המובילים של העניין. האוזינחה הוא אחד הראשונים שיש בכתביו חרדה ממשית ממה שקורה בגרמניה. ב-1935 הוא מפרסם ספר בתקופה של ניסיון לחיות עם המשטר הנאצי בשם "בצל המחר" והוא כתב חריף נגד הפשיזם. הוא ראה בנאציזם האויב הגדול ביותר על ההומניזם האירופי. הוא מפרסם בהמשך גם את "האדם המשחק" ב-1938. ב-1941 הולנד נכבשת על ידי הכוחות הגרמניים והאוזינחה נושא נאום נגד הגרמנים ונאסר. למזלו, העונש מסתכם במעצר בית בלבד. עד אפריל 1945 האוזינחה נמצא במעצר בית ואז הוא הולך לעולמו כמה ימים לפני שחרור הולנד.

גדולתו ההיסטורית ניכרת בספר "בסתיו ימי הביניים" אך ניתן לראות את דמותו של האוזינחה דרך "האדם המשחק" ביתר בהירות. תפיסת האדם הבסיסית אצלו היא של האדם כיצור משחק. מרקס ראה את האדם כאדם יצרני – אדם עובד. היו שחשבו על האדם כאדם החושב. האוזינחה מתמודד עם שתי התפיסות הללו ואומר שהן אינן מסבירות דבר חד בהיסטוריה – מדוע בני אדם יוצרים אומנות, ספרות, דת והיסטוריה עצמה – דברים שלא קשורים לידע. האוזינחה טוען שדווקא העובדה שבני האדם מייצרים תחומי דת ועניין כאלה של פעולות לא תכליתיות אבל משמעותיות. הרעיון שלו הוא שהפעולות הללו הן פעולות משחקיות – הוא מגדיר משחק כפעולה לא תכליתית אבל משמעותית. המשחק על כל צורותיו בחיים האנושיים וההיסטוריה ניכרת במדים, בחוקים ובמימדים אסתטיים. הרעיון הוא שהאדם משחק רק כאשר הוא חופשי והוא חופשי באמת רק כאשר הוא משחק. מבחינתו של האוזינחה היכולת של האדם לשחק – ליצור לעצמו מרחב שבו הוא לא נכנע לאילוצים היא היכולת שהופכת את האדם ליצור מיוחד במינו בהיסטוריה. מאחורי הרעיון עומדת תפיסת עולמו שבמציאות המודרנית האדם נכנע לאילוצים ואבד לו כושר המשחק. פעולות שאין להן צורך מטריאליסטי או רציונאליסטי נעלמו מן העולם. הן חשובות כי הן אלו שיוצרות את האסתטיקה בחיים. האדם מעצב את עולמו וקובע אידאלים של סדר והרמוניה ומנסה לממשם במציאות הממשית של חייו. יש כאן תפיסה אסתטית של החיים – אנטי-מטריאליסטית, אנטי-פוזיטיביסטית, רעיון שבעומקו אומר שבני האם לא מונעים על ידי צרכים מטריאליסטים ושהחיים אינם מתנהלים על ידי חוקים ותהליכים קבועים. האוזינחה רוצה לשמר את היסוד הספונטני היצירתי בחיים ובהיסטוריה. הוא מייחס חשיבות רבה ליצירות אומנות וליצירות של משחק. המשחק הוא זה שנותן צורה לחיים שלנו וגם להיסטוריה ולכן יש לתפוס את ההיסטוריה בצורה הזו.

ההשראה לכתיבת ספרו "בסתיו ימי הביניים" באה מציוריהם של האחים ואן אייק ובמיוחד מהציור "נישואי הזוג ארנולפיני". הוא התרשם מציוריהם הריאליסטיים. מטרתו בספר היא להבין את תמונת העולם ותפיסת המציאות של בני התקופה.

איך יכול ההיסטוריון במאה ה-20 לשחזר את תפיסת העולם במאה ה-14?

המחקר של האוזינחה שיצא מציורים פנה לתחומים רחבים של החיים בדגש על חייהם של בני האדם הפשוטים ולא על הפוליטיקה וניסיון להבין כיצד הם פיתחו תפיסות ריאליסטיות. הרעיון הראשון של האוזינחה הוא שבעידן הזה, שהוא לא מדעי, החושים של בני האדם היו חדים וחריפים. האוזינחה נתן דעתו לביטויים המוחשיים של התקופה. האוזינחה לא רק מטפל בחושים אלא מפעיל את החושים של הקורא. האוזינחה מנסה לתפוס את החיים ברמה החייתית. האדם לפני שהוא חושב ועובד הוא יצור חושני ותפקידו של ההיסטוריון הוא להתייחס לרמה הזו בחיים האנושיים מכיוון שהחושים שהיו אז חדים וברורים התקהו בעידן המודרני. טענתו היא שזוהי המציאות ההיסטורית האמיתית שקל לתאר אותה ב-1400 לפני קום המדינות ולפני שהתפתחו בחברה המודרנית רוב צורות החיים המודרניות. מה שבולט אצל בני התקופה הוא שסמליהם והאמונות שלהם הם תכלית החיים. כשהוא מתאר את התקופה הוא שואל כיצד מתמודדים בני האדם עם המציאות הקשה של ימי הביניים – והוא אומר שיש שלוש דרכים להתמודד עם האימה והחולי בקיום האנושי:

  1. דרך הדת – הדת היא זו שנותנת את האמצעים והדרכים להתמודד עם הקשיים האנושיים. הדת הקתולית הציבה לבני התקופה דרך פשוטה – דרך הפרישה מהחיים – ויתור על המאווים והעברתם לעולם הבא.
  2. דרך התבונה – הניסיון להבין בצורה מדעית את המקורות לתופעות כמו חולי, מגפות ומחסור אבל זוהי דרך שעוד לא קיימת במאה ה-15.
  3. דרך החלום/האסתטיקה – הימלטות מהעולם אל החלום או האשליה. מבחינתו העובדה שהדת כבר מתחילה לאבד את כוחה ותוקפה, הקדמה עוד לא קיימת, והוא אומר שזה לא היה רנסנס אלא משהו פרימיטיבי, בריחה אל עולם של חלומות. בני האדם תיארו מציאות של אוטופיה. הוא מקדיש כמה פרקים לתרבות האבירים, שלא קיימת כבר במאה ה-15. אמנם האבירים לא קיימים אבל קיימת שירת האבירים בגלל מושגי האבירים נמצאים האידיאלים שבני האדם נתפסים אליהם. היסטוריון שיתעלם מיצירות התיאטרון והשירה של האבירים במאה ה-15 יחמיץ את העיקר. הוא לא מבין את האידיאלים של בני האדם של התקופה.

האידיאלים של החיים היא הנקודה החשובה ביותר של האוזינחה. רק מי שמשחזר ומצליח להבין את האידיאלים הפנימיים דרך הדימויים שלהם יכול להבין תקופה היסטורית כמו שצריך. האוזינחה מראה כי מה שנראה כריאליזם בציורים הוא איננו ריאליזם מתוך השקפת עולם ריאליסטית אלא בעצם צורה של נתק בין עולם האבירים והמציאות היום-יומית והציירים מתארים דברים בצורה ריאליסטית כי העולם הפנימי שלהם מנותק מהמציאות. האידיאלי והריאלי מתנתקים אחד מהשני בימי הביניים.

תפיסה כזו נובעת גם מתחושות אקוטיות לגבי התקופה שבה הוא חיי. הוא משליך על עידן קדמון יותר את המשבר שבו הוא חיי בימיו של מלחמת העולם ה-1.

האוזינחה היה זה שיותר מכל היסטוריון אחר בתקופה ההיא פיתח בעצם מושגים חדשים בהיסטוריוגרפיה – מעבר לפוליטיקה, היסטוריה תרבותית, לעבר היסטוריה שמנסה לתפוס את המציאות ברמה של חושים ודימויים אי רציונאליים. בתקופה הזו גם הפסיכולוגיה מתפתחת ויש תפיסה חדשה של האדם כיצור שהוא לא בהכרח רציונאלי שמונע על ידי אנרגיות ודימויים שונים. האוזינחה הוא מהיסטוריונים שמציעים לתפוס את האדם לא כיצור תכליתי ורציונאל אלא יצור כאדם משחק. הוא קורא להיסטוריונים לתפוס את בני התקופה והמציאות ההיסטורית מבעד לדימויים שבהם הם מאמינים.

כתיבתו מתייחדת ביכולת פלסטית בלתי רגילה. מבחינתו ההיסטוריה היא קודם כל מחקר האסתטיקה והספר שלו יוצא מהאסתטיקה ורוב מקורותיו הם ציורים ושירים. האוזינחה נותר בהיסטוריוגרפיה דמות מיוחדת אבל חריגה. ההישג שלו עומד בפני עצמו. לא המשיכו את דרכו של האוזינחה למעט הרעיון שאנחנו חיים בעידן ויזואלי ולא טקסטואלי שמורגש היום. האוזינחה לימד אותנו לתפוס את ההיסטוריה באמצעות דימויים. ניתן לראות אצל האוזינחה ביטוי למגמות החדשות שמתפתחות באירופה במאה ה-20. ניתן לראות בספרו משהו דומה למודרניזם בכלל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: