מישל פוקו 1926-1984

אחד האינטלקטואלים הבולטים של המאה ה20 דווקא לא ידוע כהיסטוריון אבל הוגה דעות שהשפיעה יותר מכל אחד אחר על התפתחות המחקר והכתיבה ההיסטורית. כמו מרקס או פרויד שהשפיעו על ההיסטוריה מבחינה חזקה יותר מהיסטוריונים. המקרה של מישל פוקו אחד הבולטים כאשר בוחנים את ההתפתחויות של ההיסטוריוגראפיה של 40 השנים האחרונות ועד ימינו. גם אם בשנים האחרונות ההיסטוריונים משתמשים ומצטטים ההשפעה קצת ירדה אבל כשעוסקים בדיסציפלינה של העידן המודרני ניתן להגיד שהוא המשפיע ביותר שבא מחוץ לתחום למרות שהוא עצמו הגדיר עצמו כהיסטוריון של המחשבה ושיטות המחשבה.

מי היה ?

מישל פוקו צרפתי ונולד ב-1926 בפואטייה בחינוך מעולה. ב-1946 גם הוא מתקבל ללמוד נורמל סופרייר ושם במשך כמה שנים הוא לא רק לומד אלא יוצר קשרי ידידות עם אינטלקטואלים צעירים שבהמשך יהיו חשובים בעתיד כמו פייר בורדייה. באותן שנים (40 ו50) הוא מתוודה להומוסקסואליות שלו שבהמשך תהיה בעלת חשיבות לתיאוריות שלו אבל גם לכמה מורים שהשפיעו עליו כמו הוגה דעות מרקסיסטי בשם אלטוסר. חשוב לציין את תחומי העניין שבהם התמקד כבר בראשית דרכו חקר מצבי נפש קיצוניים הקו החמקמק בין נורמאלי ללא נורמאלי בין סטייה לנורמטיבי פוליטי לא פוליטי סקסואלי וכו. הקו שהחברה מטילה על חריגים בתוכה והחריג יכול להיות פוליטי מיני דתי או אחר. הוא מסיים את התארים בפסיכולוגיה פילוסופיה ופסיכופתולוגיה והוא עובד בבית חולים לחולי נפש בפריז. הוא חבר במפלגה הקומוניסטית אז לא היה מזוהה דווקא עם איזשהו מפלגה מסויימת. הוא עזב את המפלגה הקומוניסטית מהר מאוד עם חשיפת הפשעים של סטאלין. בשלהי שנות ה50 הוא מלמד פילוסופיה באוניברסיטאות מחוץ לצרפת והוא עובד על מה שנקרא התזה הדוקטורט או חיבור גדול שעבורו מעניקים בצרפת ישר דרגת פרופסורה והוא חיבור היסטוריה ואפילו בכותרתו מופיעה המילה היסטוריה "תולדות השיגעון (טירוף/איגיון)". שהתפרסם ב1961 והפך בין לילה את פוקו לכוכב אינטלקטואלי משום שגם תכני המחקר ההיסטורי הזה כשמו כן הוא סוקר את תולדות השיגעון כמה שמוגדר מבחינה קלינית כשיגעון. הוא זוכה גם לתואר וגם להכרה ובהמשך מפרסם חיבורים נוספים שמה שמאחד אותם זה מחקרים במוסדות שמטפלים בחוליים נוספים כמו מחלת הנפש והולדת הקליניקה. הקליניקה כציד הפרקטיקה הזאת מתפתחת. משקפים מושגים ונורמות שמתפתחים בהיסטוריה בהתאם לשינויים או מגמות ברמה הפוליטית או דתית. פוקו מטפל בכמה מדעים כמו כלכלה… החיבור ידוע במידה רבה בזכות שורות הסיום שמבטאים את רעיונו שמדעי האדם הביאו לחיסולו של האדם כקטרוגיה הומניסטית כלומר האדם בעל חירות כוח רצון בחירה. מרגע שמדעי האדם מנתחים ושולטים באדם האדם עצמו כמושג או צורת שיח תמחה מעל פני האדמה כמו ציור של פרצוף על שפת חול הים. בשנות השישים המאוחרות פוקו עוזב לתקופות מסוימות לצרפת בלוויית בן זוגו ומחמיץ את המהומות בפריז. הוא חוזר לצרפת אחרי המהומות ואז הוא גם מקבל משרה ראשונה בצרפת ב1968 באחת מאותן רפורמות שמתחוללות באוניברסיטאות בעקבות מהומות הסטודנטים לפרופסור לפילוסופיה ומפרסם את "הארכיאולוגיה של הידע" והמושגים האלו יש לפוקו משמעות לגבהים. המשמעות כמעט ברורה שהידע לא מתפתח ולא קיים בצורה אורגנית אלא כמו בחפירה שכבות על גבי שכבות שנחרבות כמו במלחמה ועליה קיימות שכבות אחרות. לא חייב קשר ממשי בין שכבה לשכבה. ומתנגד למושג רומנטי של ההיסטוריה שהוא התקדמות והוא מושג אורגני. כל חיבוריו זוכים לפרסום ומעמידים אותו כאינטלקטואל בולט בצרפת וזוכה לכבוד האולטימטיבי והוא נבחר לקולג' דה פרנס והוא בוחר את התואר שבו הוא מחזיק ופוקו מגדיר את עצמו בפרופסור להיסטוריה של מערכות ידע או של חשיבה. ומכאן הרצאותיו בפריז בעשור זה עד מותו ימשכו קהל עצום והנושאים שהוא מטפל בהם ואח"כ הופך אותם לספרים אחד מהם אולי הידוע ביותר והוא "משמעת וענישה" עוד מחקר על מוסד חברתי והפעם על בית כלא כיצד נוצר בית הכלא המודרני והוא מתחיל לעבוד על הפרויקט האחרון שלו שלא השלים אותו והוא היסטוריה של המיניות. מתוכו פרסם רק כרך הקדמה ושני כרכים לאחר מותו פחות או יותר גמורים אבל קצרים שעוסקים בתולדות המיניות בימי הביניים. הוא מת מאיידס והיה אחד הקורבנות הראשונים למחלה הזאת. הוא טיפח את הרעיונות שמחלה היא לאו דווקא הגדרה מדעית אלא מדעית חברתית. פוקו רואה בהגדרות של מחלות של הומוסקסואלים כהגדרה של הדרה של הומוסקסואלים ע"י תויג כחולים במחלה מיוחדת רק שלהם ולא נוקט באמצעי זהירות וכך כנראה נדבק. שנותיו האחרונות פוקו פעיל הרבה יותר במסגרות פוליטיות וזה בניגוד גמור למה שעשה בעשרים שנותיו ופעיל ברפורמה בבתי כלא בצרפת פעיל מאוד נגד אפליה של זרים צפון אפריקאים בצרפת והוא גם לא נמנע בהבעת דעות בסכסוך הישראלים והפלסטינים עם תמיכה בפלסטינים אבל לא היה אנטי ישראלי. פוקו כמו שקורה להרבה אינטלקטואלים ברגע שהתחוללה המהפכה של חומני באיראן הוא חזר וכתב על המהפכה דברים מביכים.

תרומתו של פוקו להיסטוריוגראפיה

הרקע- שנות ה50 וה60 כשהתגבשה השקפת עולמו על ההיסטוריה כלומר רקע עמוק ורחב יותר מאשר רק תיאוריות של היסטוריה כי יש תחושה רווחת בשנות החמישים והשישים בחברה המערבית חברת השפע שלמרות מה שהיא מייצרת היא חברת מדכאת היא אינה משוחררת ומשחררת ואנו רואים זאת בשנות החמישים למשל בכתביהם של אינטלקטואלים בכל רמות הקשת החברתית. הם בעצם כולם טוענים טענה אחת נגד החברה הבורגנית כולם חושבים שהחברה הזאת היא קפיטליסטית וכך היא רעה שתלטנית ולמעשה המטרה העיקרית שלהם לחשוף את מנגנוני הדיכוי הקפיטליסטי שמוכרים צרכים מזויפים. פוקו נקשר למגמה הזאת כי בסופו של דבר הוא גדל באותן שנים תחת השפעת כל אותן תנועות ומפלגות וסיגל לעצמו את הרעיון שאכן חברה זאת היא דכאנית ומה שמייחד את עבודותו זה האופן שבו הוא תופס את הדיכוי באיזה אמצעים החברה המודרנית מדכאת אותנו בני האדם. עם זאת בשנות ה60 וה70 והן השנים שבהן פוקו מגיע לפרקו מבחינה אינטלקטואלית בניגוד לתנועות המחאה יש אצלו גישה יותר מתוחכמת ולכן לא הצטרף באופן רשמי למפלגות קיצון והוא לא היה חלק מתרבות הנגד משום שהוא ראה מה שהלך והתברר כנכון שהמשטרים המערביים הבורגניים והשמרניים שורדים ומתחזקים ככל שמוחים ומתמרדים נגדם. הכישלון למהפכה צרפתית שנייה היה עדות לכך. בשנות ה70 וה80 לא רק שהחברה הבורגנית לא מתמוטטת אלא יש גל ניאו שמרני של כל המנהיגים הפוליטיים . פוקו מבין שתרבות הנגד הופכת להיות חלק מהשיטה עצמה והחברה הבורגנית מוכיחה עצמה כחזקה ומסוגלת לעכל כל ביקורת ומה שמעניין אותו זה איך. הוא שואל את עצמו מה סוד הכוח של חברה זאת ואין היא מצליחה להתגבר. וזה מביא אותו לבחינה מחדש של החברה המודרנית הבורגנית בכלים לא מרקסיסטיים. שזה אולי החידוש. כי ההסברים המרקסיסטים שהיו בעלי השפעה רבה מאוד למשך עשרות שנים כל אלה מוכיחים עצמם כלא רציניים ורעיונו העיקרי של פוקו הוא שהסדר הקיים מתבסס על כוח שאיננו מטריאלי אלא מנטאלי החברה הבורגנית כלומר ומנגנוני הדיכוי שלה הם סמויים באמצעות השפעה ובעיקר מערכות הידע והדיסציפלינות אלה הם האמצעים העיקרים שבאמצעותם החברה הבורגנית שולטת בנו. הוא מתרחק מהרעיון המטריאלי של מרקס. פוקו מבין שההשתלטות מתבצעת בדיוק באמצעות אותם מושגי יסוד של האידיאולוגיה הבורגנית כמו זכויות הפרט החירות העושר. מה שמסייע להם לדכא אותנו אלא הם תיאוריות ודיסציפלינה וזה אולי החידוש הכי גדול שלו. פוקו אפוא מבקש למצוא את הקשר בין שני המובנים השונים של המושג דיסציפלינה באנגלית ככל שאנו מחונכים יותר ע"י דיסציפלינות בתחומי החיים. בהרצאתו הבכורה בקולג דה פרנס וכותרתו השיח והוא  דן במה כ"כ מסוכן בדיבור של אנשים: בכל חברה יצור השיח הינו בו בזמן נשלט נחבר מאורגן ומופץ בהתאם לפרוצדורות שתפקידן להתמודד על אירועים לא צפויים. השיח השפה שבה אנו משתמשים כדי להגדיר ולתאר היא נשלטת ומכוונת באמצעות המושגים שמייצרים אותם מנגנוני שליטה. באמצעות המילים מועברים המסרים הסמויים שאנו מקבלית כאמיתיים ומתנהגים בהתאם אליהם. לעניין האובססיבי שלו בדיסציפלינות כיצד הם נוצרו עוצבו מדעי האדם. יש קרע לכך בוודאי כשזוכרים שבאותן שנים משטרים טוטאליטרים השתמשו בדיסציפלינה של פסיכולוגיה לדכא מתנגדי משטר. פוקו ראה במקרים כאלה דוגמא לכך שאכן אפשר לעשות שימוש פוליטי שתלטני בדיסציפלינות אובייקטיביות וניטראליות כביכול המציאו דיסציפלינות לא כדי לקדם את היד את האנושות אלא כדי לשלוט ולשעבד. ומכאן מסקנתו היא שמדעי האדם כמו הסוציולוגיה פסיכולוגיה קרימינולוגיה מ=נוצרו כדי לשלוט בתופעה היסטורית חדשה שלא הייתה ידוע במערב עד המאה ה18 והיא ההמונים ככוח ממשי מופיעים בהיסטוריה אך ורק במאה ה18 והביטוי הוא במהפכה הצרפתית. אבל ברגע שההמונים עולים ומשתלטים במקביל מתפתחים אותם מדעים שנודעו בסופו של דבר להשיג שליטה בהמונים. הוא מוכיח את זה באופן מעניין ומפתח באותה מתודולוגיה שהשפיעה על ההיסטוריוגרפיה. לפי פוקו הקטגוריה של מושג חולה נפש היא קטגוריה מודרנית חדשה והוא מזכיר לנו את מה שאנו יודעים שבמחזות של שייקספיר האוויל השוטה לא רק דמות קומית אלא היא גם אומרת את האמת היחידי שמעז לומר את האמת לשליט או למלך. פוקו אומר שעד המאה ה17 וה18 השוטה לא היה מוקצע אלא מקובל אפילו והחברה הייתה הרבה יותר סובלנית לאנשים שלא התנהגו לפי הנורמות התבונתיות. מה שאנו קוראים התנהגות תבונית איננה עניין מדעי אלא מגמה אדיאה חברתית פוליטית שנועדה לשלוט. מבחינת פוקו המשוגע תפס בחרבה המודרנית את המקום שמבחינת מוסדית תפשו המצורעים בימי הביניים. גבול חדש של התנהגות שמי שחוצה אותו מוקצה מהחברה ומורחק ממנה. הקטגוריה של מצורע הוא עכשיו משוגע. המאה ה17 מסומנת כמאה של המהפכה המדעית וההשכלה ותיאוריות על האדם היא התחלת העידן המודרני במובן השלישי לא מובן של עידן שמשחרר אותנו מאמונות טפלות דתיות אלא עידן שבו מתחילים להשתלט בשיטתיות על המשוגעים ולהגדיר אותם כחולים. אנשים שניחנו בכוח סמוי להבין דברים כמו משוגע איש הרוח והוא משתנה בעידן התבונה. עידן התבונה לא כעידן של שחרור וליברליזם אלא כעידן שבו חריגים חברתיים מסומנים מוגדרים מוקצים מסולקים מהחברה לבתי חולים מיוחדים שיוקמו להם. לא רק שפעם לא סולקו מהחברה אלא היו בבתים של עשירים אפילו. ונכלאים יחד עם קבוצות שלמות של אנשי שוליים לא מדובר בהדרה של חולי נפש אלא עצם העובדה שכולאים אותם עם חולים אחרים אומרת שהם מסוכנים לחברה באותה מידה כמו פורצות ופושעים כי הם לא מועילים ולא פועלים עפ"י ההיגיון עפ"י השיטה הכללים והסדרים שיש מי שדאג ודואג לכפות אותם ברברה המודרנית ה"מועילה". הם אויבי הסדר הטוב והשלב האחרון מבחינת פוקו הוא המכריע ובו הוא מתמקד. מגיע המאה ה18 והמדע שמנצח תחומים אחרים במקרה זה מדע הרפואה מתגייס למשימה ומגדיר את המשוגעים כחולים מבחינה קלינית ומתפתח מדע של שהוא הפסיכיאטריה ומאבחן את אותם אנשים שלא מתנהגים כמונו ומגדיר ומאבחן את המחלה ומהר מאוד יש רופאים ובתי חולים מיוחדים וכך נוצרת דיסציפלינת הפסיכיאטריה. ובצורה הזאת פוקו רואה עצמו כהיסטוריון של מערכות ידע. ההגדרה של מי שפוי או לא לא נגמרת רק בתחום הזה. מטרתו של פוקו להגיד דבר הרבה יותר רדיקלי והוא כל ההגדרות האלו בין שפוי ללא שפוי בריא לחולה סוטה הם הגדרות דיסציפלינאריות ומגובות מהר מאוד בתיאוריות מדעיות כביכול וכולם נועדו בעצם להגדיר עבורנו את הערכי וכללי ההתנהגות שיעשו אותנו בסדר בריאים ונורמאלים ומאחורי הגדרות אלא אין באמת אמת מדעית אלא רק מנגנוני שליטה שנועדו לקיים את הסדר הבורגני. כשמתפרסם ספרו של פוקו וכשהוא ממשיך לכתוב עפ"י אותה מתודולוגיה מדעית של דיסציפלינות ברור שמתפתחות למעשה לא רק שיטות מחקר חדשות בהיסטוריוגרפיה אלא סוג חדשה בהיסטוריוגרפיה שהיום נקרא היסטוריה של מנטאליות. ניתן לומר שדבריו לא עוברים ללא ביקורת כבר על ספרו על השיגעון יש מחלוקות היסטוריות שההמצאה של המאה ה18 של השיגעון היא במקור כבר מימי הביניים. הוא עובד ממש כהיסטוריון ויושב בארכיון של היסטוריה. וקורא את הכתבים של המאה ה18 של הרופאים. חשובה מבחינת פוקו היא המתודולוגיה החדשה שאמורה לחשוף את האופן שבו ידע הוא כוח (האידיאולוג הראשון של המדע המודרני פרנסיס בייקון). פוקו לוקח את אמירה זאת ונותן לה ביטוי חדש הרבה יותר אירוני וציני ידע הוא כוח אבל כוח שליטה לא כוח שחרור. ככל שמפותחות דיסציפלינות חדשות מטרתן לא להפיק ידע חדש על העולם אלא לצרכים של שליטה. חיבור נוסף של פוקו שהשפיע הרבה הוא "משמעת וענישה" על ההיסטוריוגראפיה. והוא עוסק בהתפתחות הקרימינולוגיה כלומר האובייקט במרכז הדיון הוא לא המשוגע אלא הפושע וכיצד לטפל בו. להראות כיצד כל דיסציפלינה נועדה ליצור סוג של משמעת וחוקים חדשים. בית הכלא המודרני והתפתחותו. כאן לא יכל להגיד שזו המצאה של המאה ה18 אבל הוא אומר שמשהו רדיקלי משתנה סביב 1800 והספר פותח בשורותיו הראשונות בתיאור מאוד מצמרר של ענישה. מבחינתנו כתלמידי היסטוריה הוא יותר היסטוריה מספרו על השיגעון. התיאור הוא של אדם שנענש כי התנגד למלך לואי ה16 בצרפת. מה שמייחד את אותה ענישה ומטרתו להשוות את הענישה לענישה מודרנית אנו בעידן המודרני לא מטילים גזרי דין ברברים גם על הפושעים הגדולים יותר ולכאורה אנו יותר מתקדמים. הוא אומר שאירועים האלה היו נדירים והיו הצגה לקהל והיו בצורה תיאטרלית. המקרה הזה ככל שהוא נורא והיה חריג מאוד ובאקט אחד שנעשה מדי פעם להמונים כדי להמחיש את הפחד. ואז הוא מתאר ענישה מודרנית שהיא לכאורה הרבה יותר תרבותית. התיאור הזה הוא מבית כלא מודרני באנגליה ובאירופה. פילוסוף בשם גרמי בנתהם הוא מפתח את סוג הכלא הזה שנקרא פן אופתיקון. מה שמעניין את פוקו הוא הניגוד לענישה התרבותית המתודית הלא אלימה כביכול וכאן מדובר על שגרת כלא שנסתרת מהקהל שמתרחשת כל העת ומבחינתו הכלא הזה הוא הביטוי המובהק ביותר לדרך שבה הכוח השלטוני שולט ונמשך כל הזמן. הענישה כמו השליטה נמשכת כל הזמן היא ביקורתית ומבוססת על כך שהפושעים יעשנו שצורה כזו שתאפשר את השליטה בהם. הכלואים מפנימים ומסתגלים למערכת הענישה הזאת הופכת את השליטה בהם יותר קלה. מטרתו גם להראות כיצד העידן המודרני כולו נשלט ע"י דיסציפלינה שהיא ביקורתית ופורמאלית. פוקו רוצה שכל אחד מאיתו בכל השיטות של החברה ומערכות שבהן אנו שוהים נבין כיצד אנו מפנימים את הדיסציפלינה ואת צורת ההתנהגות שמאפשרת את השליטה בנו. הרעיון של פוקו הוא שהעידן המודרני לא זקוק לשלוט באמצעים אלימים. העידן הופך גרוע יותר מסיבה אחת כי אף אחד לא צריך לשלוט בנו מאותה סיבה שאנו שולטים בעצמנו ולא שואלים את עצמנו למה אנו מתנהגים כך. הרעיון הזה שהאדם המודרני הפנים את עקרונות הפעולה והפיקוח ונעשה צייתן אחראי וממושמע ע"י דיסציפלינות שאומרות לו איך להתנהג זה סוד הכוח של השיטה או החברה הבורגנית שבה אנו חיים והיא לא צריכה להפעיל את כל כוחה. מטרתו של פוקו להבהיר כיצד התפתחה החברה המודרנית ואימצה לעצמה צורות הרבה יותר מתוחכמות של שליטה ענישה ופיקוח ואין צורך בכוחות רבים כדי לשלוט. מבחינת פוקו אפוא החברה המודרנית שבה סופסוף הפכנו כביכול לבני אדם ריבוניים לעצמנו ויש לנו זכויות אדם ואזרח וכו, שיש לנו עצמיות והפכנו למה שקוראים subject וכך יש גם סבזקט 2 וזה נתינים במערכת שכופה עלינו את חוקיה ומבחינת פוקו העידן המודרני גרוע יותר מקודמו כל הדיסציפלינות המדעיות יצרו מבחינתנו אדם שנתון לכ"כ הרבה נורמות הגדרות ואילוצים והוא מודגר ומטופל בצורה מדעית בכל מקום אבל הוא לא חופשי ומעל לכל אומר פוקו שאנו משווים את עצמנו לחברה הפרו מודרנית שהאדם נברא בצלם הוא יותר הומאני ומשחרר מהרעיונות המודרניים שמגדירים אותנו כסובייקטים. והסממנים החיצוניים והזכויות שמעוגנות במסמכים רפואיים לדוגמא אין קידמה. פוקו כאינטלקטואל וכהיסטוריון אומר והוא לא היה מגויס למפלגה וגם לא חשב שהוא בתור פרופסור להיסטוריה של מערכות ידע הוא מומחה ואחראי וצריך להתעסק רק במומחיות שלו. מבחינת תרומתו להיסטוריוגרפיה עם פוקו מתפתחות כמה דיסציפלינות בהיסטוריוגראפיה המודרנית עם דגש על ההיסטוריה של מנוצחים שלא רק בגללו אבל הוא נתן להיסטוריונים הרבה כלים להבין את ההיסטוריה הזאת של קבוצות בעייתיות. וגם העמיד מחדש את כל ההיסטוריה של המדע או הדיסציפלינות המדעיות לביקורת. ההיסטוריה של המדע עדיין ברובה נאמנה מאוד לעקרון הישן של מדע כמשחרר. מעל הכל היסטוריה שח שיח ששמה לב הרבה יותר לדיסקורסים ולצורות השיח ששכיחות בחרבה בתקופה היסטורית מסוימת והקשר שבין סמיוטיקה להיסטוריה ותשומת הלב להתפתחויות בשפה בעיקר במושגים מדעיים. כל אלא אפוא פוקו תרם להיסטוריוגראפיה בצורה המודרנית. הוא מציע מערכות מנטאליות ולא מטריאליות.

_________________________________________________

סיכום מספר 2:

שיעור אחת עשרה

מישל פוקו ילד צרפת 1926, קיבל חינוך מעולה ומתקבל לאקול נורמל המוסד הכי נחשב בצרפת. בשלהי שנות ה-40 ותחילת ה-50 הוא מתוודא להומוסקסואליות שלו. יש לו מורים שמשפעים אליו מאד, בכל מיני שמות צרפתים. באטי ו-טוסר. הוא נוטה לחקור מצבי נפש קיצוניים, הגבול בין הנורמלי ללא נורמלי בין אם זה פוליטי או מיני וההגדרות של החברה מעניינות אותו והוא חוקר את החריג בחברה על פי הגדרות התקופה. הוא מסיים את התארים שלו בפסיכולוגיה, פסיכופטולוגיה, הוא עובד בבתי חולים לחולי נפש. מבחינה פולטית היה היום מוגדר במחנה השמאלי רדיקלי, אבל הוא היה רק שלוש שנים חלק מהמיפלגה הקומוניסטית עד שהתגלו פשעי סטלין בברה"מ.

הוא מלמד, ועובד על התזה שלו, זה חיבור שסיומו מזכה את הכותב בפרופסורה באופן מידי. החיבור התפרסם בשנת 1961 , הוא סוקר את תולדות השיגעון מבחינת ההגדרה הקלינית והחברתית. לאחר החיבור הוא זוכה לתאור ולהכרה. החיבורים המאוחרים שלו הם עוסקים בהגדרות החברה, החיבור השני הוא תולדות הקליניקה-1967. החיבור השלישי זה מחקר מסוג אחר, זה פרמטר היסטורי כמו החיבורים הקודמים, התיאוריות שאנחנו מאמינים בהם הם לא כמו המדעיים המדוייקים אלא משקפים את ההשקפות הכלל אנושיות על פי התקופות שבהם הם נולדים. החיבור השלישי ידוע במילות הסיום, מדעי האדם האלה הביאו לחיסלו של האדם כקטגוריה הומניסטית. בשנות ה-60 המאוחרות עוזב את צרפת, הוא מחמיץ ב1968 את המהומות, הוא נימצא בצפון אפריקה עם בן זוגו האנטרופולג. המשרה הראשונה שהוא מקבל בצרפת הייתה בשנת 1968 באוניבריסטה מחוץ לפריז והוא מתמנה לפרופסור לפיליסופיה.

 

ארכיאולוגיה של הידע

ארכיאולוגיה של הידע זה חיבור נוסף שהוא כותב. הידע לא מתפתח בצורה אורגנית אלא בשכבות, כך שיש חורבן ועליו נבנה דבר חדש וכך הלאה. אין קשר ממשי בין שיכבה לשיכבה. הוא יוצא כנגד התפיסה שיש בהיסטוריה התקדמות כלשהי. הפירסום של החיבורים מעמדים אותו במקום מצויין. הוא זוכה לכבוד האולטימטיבי ונבחר לקולאג' דה פראנס. פוקו מגדיר את עצמו כהיסטוריון של מערכות ידיע או של חשיבה. הרצאותיו בפריז, בעשור הבא ועד מותו ימשכו קהל עצום.

בשנת 1975 מתפרסם חיבור שלצד ההיסטוריה של השיגעון החיבור נקרא משמעת וענישה זה חיבור על בית הכלא ועל היווצרות בית הכלא המודרני. היסטוריה של המיניות זה פרויקט שהוא לא הספיק לכתוב. 1984 שנת מותו מתפרסמים סיכום הדברים שלו למניות בעת העתיקה. הוא נפטר מאיידס. פוקו חולה, הוא כתב כל כך הרבה על מחלה, הוא מזלזל במחלה שתוקפת הומוסקסואלים. הוא ראה בניסיון הזה הדרה של הומוסקסואלים מהחברה על ידי מחלה שמיוחסת לאוכלוסיה מסויימת.

בשנותיו האחרונות הוא פעיל הרבה יותר במסגרות פוליטיות וזה בניגוד לעשרים שנותיו האחרות. הוא פעיל ברפורמה בבתי כלא בצרפת. הוא נגד האפליה של צפון אפריקאים בצרפת. הוא הביע את דעותיו בסיכסוך הישראלי פליסטני ותמך בצד הפליסטני.

תרומותו של פוקו להיסטוריוגרפיה- שנות ה-50 וה-60 כאשר התגבשה השקפתו על ההיסטוריה.

יש מגמה רווחת בחברה המערבית חברת השפע הליברלית שלמרות כל היצרונות בחברה הבורגנית היא חברה מדכאת היא אינה משוחררת ואינה משחררת. סארט והאקסזטינליסטים תומכים בקיבעון החברה.

החברה הקיפטליסטית-רעה היא שטלתנית וזה המסר שהפלגים האלו נותנים לנו להבין. מוכרים לנו מוצרים וגורמים לנו להאמין שיש לנו צרכים שאנחנו לא באמת צריכים ומשעבדים אותנו למערכת כפיפויות.

הדבר שמיחד את עבודת פוקו, באלו אמצעים בדיוק החברה המודרנית מדכאת אותנו. בשנות ה-60 וה-70 אצל פוקו בניגוד לרדיקאלים אחרים יש אמירה הרבה יותר רחבה ועמוקה.

 הוא לא מצטרף לאנטי תרבות ולחוגים אחרים של היפייס ואחרים. הוא הבין שהמערך הבורגני מתחזק כאשר עולות קבוצות מחאה אחרות. החברה הוברגנית שמרנית ומגיע גל אקסטרה שמרני של מנהיגים ובאמת תרבות הנגד הופכת לחלק מהשיטה עצמה. הבורגנות מסוגלת להיות גמישה ומתוחכמת היא מכילה בתוכה את הביקורת והוא שואל איך.

הוא בוחן את החברה הזו בכלים לא מרקסיסטים, כי באמת האנטי לבורגנים היו מרקסיסטים בעיקר בשנות ה-50. הרעיון של פוקו הוא שהסדר הקיים לא מטראלי כפי שחשב מרקס אלא זה כוח מנטאלי, באמצעות השפה ומערכות הידע הם האמצעים העיקרים שבעזרתם החברה הבורגנית שולטת במשועבדים לה. ההשטלתות מתבצעת באמצעות אותן מושגי יסוד של הפרט- זכויות, עושר ואושר. דיספלינה היא מילה מרכזית ברעיון המרכזי של פוקו והיא דו משמעתית, זה גם תחום מחקר וגם אומר אחראי או אחריות, אנחנו הופכים להיות ציטנים יותר כאשר אנחנו מפנימים את מושגי היסוד.

מה מסוכן שאנשים מדברים? הרעיון שהשיח שהשפה שאנחנו מדברים כדי להגדיר היא נשלטת ומכוונת ובאמצעותם. כיצד ומתי נוצרו הדיספלינות, מדעי האדם? משטרים טוטליטרים השתמשו בהגדרה קלינית של השיגעון והגדירו מתנגדי שלטון כמשוגעים והם הושפזו בכפיה. וכך הוא מתאר את התהליך שקרה: המציאו דיספלינה לא כדי להרחיב את הידע אלא כדי לגייס את תחומי המחקר להגדיר מחדש הגדרות לשעבד ולכפות את החברה על הפריטים בה.

פסיכולוגיה, קרמינולוגיה, ושאר התחומים נועדו לשלוט על ההמונים ואלו נולדו כאיום על הבורגנות הופיעה במאה ה-18. כמו שקורה במהפכה הצרפתית. וממש בד בד עם התפתחות הדיספלינות קורות המהפכה הצרפתית שאלו נועדו כדי לשלוט בהמון.

ספרו תולדות השיגעון, מגדיר את מהו השיגעון. עד המאה ה-17 או ה-18 השוטה- fall לא היה מוקצה אלא חלק מהחברה. החברה התבונית איננו בעצם ענין אובקטיבי מדעי אלא זה הגדרה חברתית שמדירה את האחר.

המשוגע בחברה המודרנית תפס את מקום המצורע בחברה העתיקה הוא מורחק מהחברה וזה הגבול בין ראוי ללא ראוי. המאה ה-17 מהפכה של המדעים כנגד האמנות הדתיות ומשתחררים מהאינקווזיציה הדתית. מבחנית פוקו המאה הזו היא תחילתו של הדיכוי זה עידן שבו משטלתים בשיטתיות על המשוגעים- מגדרים אותם כחולים. לפני המאה ה-17 המשוגעים היו חלק מחצרות מלכים ואירסטוקרטים ולאחר מכן ממש הוציאו אותם מהחברה הם מסוכנים לחברה כמו פושעים פרוצות ומתנגדי משטר. הם לא יצרנים הם לא פועלים על פי השיטה והכללית ועל פי הסדרים. החברה המודרנית אמורה להיות יעילה והמושגעים לא עולים בקנה אחד עם הערכים האלו. מגיע במאה ה-18 מדע הרפואה ומגדיר את המשוגעים כחולים פסיכים. זה דסיפלינה של הפסיכאטריה. מהמאה ה-18 יש לנו בית חולים ורופאים מיוחדים למשוגעים.

זאת הסיבה שפוקו הוא פרופסור למערכות ידע.

מטרתו העיקרית של פוקו היא לומר דבר רדיקאלי בהרבה, לא רק שפוי  ומשוגע כל הגדרות של טוב ורע סוטה ולא סוטה הם מהר מאד מגובות בתאוריות מדעיות והם נועדו להגדיר לנו מהו בסדר. לדעת שאנחנו בסדר- "נורמלים" אין מאחורי ההגדרות האלו דבר אובייקטיבי אלא רק נועדו לשמור על הסדר החברתי והכלכלי במערכת הקפיטליסטית בורגנית.

פוקו ממשיך וכותב מתדולוגיה של מערכות ידע, מתפתחות למעשה לא רק שיטות מחקר אלא סוג חדש של היסטוריוגרפיה, היסטוריה של מנטליות.

טוענים נגדו שלא הומצא האישפוז הכפוי במאה ה-18 אלא מוקדם הרבה יותר.

הוא קורא את הכתבים הפסיכאטרים של המאה ה-18 ויש ויכוחים על כל מיני עובדות. אבל המתדולוגיה של פוקו נשארת בעיינה. הסיסמא ידע הוא כוח שנטבע כבר במאה ה-16 ומקבל משמעות אצל פוקו ככוח של שליטה ולא כוח שאמור לשחרר את האדם ממגבלות הטבע.

פוקו למד הרבה מאסכולת פרנקפורט והאסכולה הזו גם ביקרה את בייקון הוגה הסיסמא ידע הוא כח.

חיבור נוסף שהשפיע על ההיסטוריוגפיה המודרנית- משמעת וענישה.

הוא עוסק בהתפתחות הקרמינולוגיה האובייקט שעומד במרכז הוא לא המשוגע אלא הפושע. בכותרת נשמעת כבר המילה דיסיפלין משמעת שזה חוקים שאנחנו צריכים לצייט אליהם.

בתי כלא קיימים מהעידנים הקדומים ביותר, במאה ה-18 משהו רדיקלי משתנה. הספר נפתח בתיאור עונשו של מי שניסה להתנקש למלך לואי ה-15.

התיאור המזעזע בספר עומד כנגד לענישה המודרנית, האירועים המזעזעים האלו היו נדירים ביותר, המשטר והמלך הפגין את כוחו בצורה תאטרלית. האקט הנדיר נגמר, בענישה המודרנית יש אלמנט הרבה יותר הומאני שמדובר במשעמת. הניגוד בין ענישה תרבותית לא אלימה כנגד הוצאה להורג בעינוים.

יש לנו שיגרת כלא שלא ניגרמת הכלא המודרני הוא הביטוי לשליטה שנמשכת כל הזמן, היא הופכת בירוקטית שיגרתית. הנעשנים תאפשר את השליטה בהם.

הכלואים בפנים מסתגלים למערכת השליטה עליהם וקל יותר לכלוא אותם.

פוקו רוצו שכל אחד מאיתנו שמבלה בתוך מערכות שילטוניות כמו בית ספר צבא ועבודה ידע שהוא עובר תהליך של התמאת ערכים שלטונים דרך מוסדות ומערכות אלו.

קל לשלוט בנו כי אנחנו ספגנו את הערכים המשמעתיים מינקות, אף אחד לא צריך לשלוט בנו כי אנחנו שולטים בעצמנו. האדם המודרני הוא הפנים את עקרנות הפעולה והפיקוח והפך להיות צייטן בתוך מערכות ומסגרות. אין בחברה הבורגנית מערכות כליאה כמו גולג ואחרים אלא אנחנו כולאים את עצמנו בתוך מסגרות שלטוניות. כך פוקו מבין איך התפתחה החברה המודרנית ושיאה זה כוחות מועטים כדי לשלוט בהמון, שיטות השליטה הם יעילות שמעטים מחזקים במעט כח את ההמון. מבחינת פוקו החברה המודרנית שבה סוף סוף כביכול שלכל אחד יש זכויות אדם ואזרח הפכנו לסובייקט, הוא אדם שנתין למישהו אחר במערכת שכופה עלינו דברים. לכן התקופה המודרנית גרוע יותר מהתקופה התרום מודרנית והפרט מוגדר ומטופל בצורה מדעית והוא לא חופשי, כל מה שהיה הרעיון שהאדם נברא בצלם, זה רעיון יותר הומני יותר משחרר וזה רעיון דתי הוא יותר משחרר מהדיספלינות המודרניות שמגדירות אותנו.

פוקו כאינטלקטואל והיסטוריון, הוא לא היה מגויס למפלגה, הוא לא חשב שהוא מבין יותר מאדם אחר, הוא חשב שהאינטלקטואל צריך להיות רק בתחומו שלו ולא בעל ידע או חשיבות יתרה בתחומים אחרים.

היסטוריה של מנוצחים ומדוכאים, הוא נתן להיסטוריון הרבה כלים להבין את ההיסטוריה הזו לא של קבוצות מוגדרות כמו חולים סוטים משוגעים. הוא העמיד מחדש את הביקורת למדע. ההיסטוריה של המדע היא לא כוללת בתוכה כיצד המדע מגוייס לגרום לנו להאמין בדברים מסויימים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: