גרשם שלום

גרשם שלום (1879-1982)

נחשב לגדול החוקרים של התרבות היהודית בימינו. נתמקד בתורתו של סופר על הדינאמיקה של עם ישראל. הוא ידוע כמי שלא רק חקר אלא יצר תחום חדש של מחקר בלימודי היהדות – הקבלה והמיסטיקה. ננסה לראות כיצד מחקריו השתלבו בתפיסה של ההיסטוריה היהודית וההיסטוריוגרפיה של היהדות.

בעקבות חוקר חשוב ששמו יוסף חיים ירושלמי וכתב את "זכור", סדרת הרצאות בשפה קלה ובו הוא טוען שבתולדות עמנו לא הייתה להשקפה ההיסטורית משמעות רבה מכיוון שאין חשיבות להיסטוריה משום שהאמת על ההיסטוריה נתונה בספרי הקודש ובהלכה. טענתו של ירושלמי היא שקרוב לאלפיים שנה הזיכרון היהודי הספיק ולא היה צורך במחקר היסטורי.  ב-1800 הסיפור השתנה כאשר במקביל להופעתה של ההיסטוריוגרפיה המדעית גם היהודים, תחילה בגרמניה, החלו היהודים לעסוק בהיסטוריוגרפיה. ישנה תנועה שידועה בשם "חוכמת ישראל", שבה היסטוריונים שונים וביניהם גרץ, שכתבו את תולדותיו של העם היהודי והחלה להופיע היסטוריוגרפיה יהודית. מרגע הופעת החשיבה ההיסטורית על הזיכרון ותכניו ההיסטוריה הורסת את הזיכרון הקולקטיבי. ההיסטוריה הייתה אמונה חדשה לאלו שאיבדו את האמונה הדתית. ירושלמי מתאר כיצד מהמאה ה-19 ועד ימינו המחקר ההיסטורי לא רק שלא מגבה את הזיכרון הקולקטיבי אלא עם חקירתו ומציאת סתירות ומגמות מפורר מבפנים את אחדות העם היהודי. הכנסתה מבחוץ של החקירה ההיסטורית ליהדות היא אחד הסממנים של חילון בעם היהודי.

מי היה גרשם שלום?

גרשם שלום נולד בסיומה של אותה מגמה של "חוכמת ישראל" בברלין, גרמניה. נולד למשפחה יהודית מתבוללת, אביו היה בעל דפוס. במשפחתו היו ארבעה בנים, והבן הבכור הוא קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ומחזיק בדעות לאומניות ימניות. ב-1938 הם היגרו מגרמניה. ונרד, אחיו, היה קומוניסט ורופא. עם עליית הנאצים לשלטון הוא נאסר וימות במחנה השמדה ב-1940. גרשם שלום היה הציוני, גילה אותה עוד בעודו נער, התעורר עניינו ביהדות ואחר כך בציונות. הוא הצטרף לתנועת הנוער הציונית. הוא מתנגד למגמות הנציונאליסטיות בגרמניה. ברור לו כי אין ליהודים עתיד בגרמניה. הוא מתחמק מגיוס לצבא הגרמני. הוא לומד בברלין מתמטיקה ופילוסופיה. הוא פוגש את ש"י עגנון, ביאליק, אחד העם, זלמן שזר, שהכניס את שלום לעולמה של המיסטיקה היהודית. הוא מקורב למנהיגי היהודים בגרמניה כל זאת כשהוא עוד לא בן 20. ידידו הקרוב ביותר הוא הוגה דעות יהודי – וולטר בנימין. הידידות ביניהם נקשרת ונשארת ידידות עמוקה עד מותו הטרגי של בנימין ב-1940 כשניסה להימלט מגרמניה והתאבד כשלא הצליח. ב-1917 משום עמדתו האנטי-מלחמתית של שלום והעובדה שהתחמק משירות צבאי מביאה לכך שאביו זורק אותו מביתו ושם הוא התיידד עם בנימין. אחרי מלחמת העולם ה-1 הוא חזר למסלול של לימודים ולמד במינכן מתמטיקה. עיקר עניינו היו לימודי היהדות והוא כתב את "הספר הבהיר" על הקבלה. הוא יוצר קשר עם אנשים בירושלים וב-1923 הוא הגיע לארץ ועובד כספרן. שלום מקבל מינוי באוניברסיטת ירושלים כמרצה לפילוסופיה יהודית והיסטוריה יהודית. מ-1925 הוא קשור לאוניברסיטה העברית. שלום פוגש בזמן זה מקובלים אמיתיים. במהלך כ-60 שנה הוא כתב מאמרים וספרים רבים. הוא המציא את התחום ומיפה אותו. במשך ימי חייו בארץ הוא היה ציוני אבל לא היה מגויס למפלגה. אחרי שפרסם את עצמו וקמה אסכולה שלמה שידועה כ"אסכולת ירושלים", היסטוריונים אחרים שראו את עצמם ככותבי היסטוריה לאומית, ראו לעצמם מטרה לשחרר את ההיסטוריה היהודית מהדימוי של היהודים בגרמניה כהיסטוריה של עם נרדף ונהרס.

הוא כתב את "זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית", ספר שנכתב באנגלית ולא תורגם לאנגלית. לחיבור הייתה השפעה עצומה כי פעם ראשונה נפרשה המיסטיקה וההיסטוריה היהודית כולה. הוא הכניס להיסטוריה מימד שנעלם ממנה – המימד המשיחי או האי-רציונאלי. חשיפת דברים אלו ביהדות. אחרי מלחמת העולם ה-2 הוא יוצא לגרמניה ולארצות אירופה בניסיון להציל כתבי יד ומצליח בכך במידה רבה. מתולדות המדינה, משמש באוניברסיטה כמרצה, היה לו מעמד על בארץ ובעולם הגדול ההיסטוריונים והפילוסופים היהודים.

תפיסת על להיסטוריה היהודית

התפיסה נבעה מעימות עם ההיסטוריוגרפיה היהודית נוסח "חוכמת ישראל". אנשי "חוכמת ישראל" פעלו רבות לכינונה של תרבות היסטורית ביהדות. הם דאגו להקים ארכיונים, לכתוב כתבי עת. אותם מלומדים פעלו בתנאים קשים יותר מרנקה ואחרים מכיוון שלא היו מכוני מחקר וכולם היוו מלומדים פרטיים. שלום היה בעימות איתם ועיקרו נבע על רקע חורבן יהדות אירופה. הוא בא בחשבון עם ההיסטוריוגרפיה היהודית שהפכה את יהודי גרמניה לצייתנים ושאננים. טענתו העיקרית הייתה נגד אותם מלומדים שיצרו ליהדות תדמית שהתאימה למושגים הגרמניים, תדמית שהפכה את היהדות לעם נאור, ליברלי. לאורך כל תולדותיה של היהדות, היא מימשה את הערכים הליברליים הבורגניים של גרמניה במאה ה-19. ברור שמה שאין בה, הם אותם תכנים פחות סימפטיים. שלום טען שהצגה כזו של היהדות הייתה אידיאליסטית ואפולוגטית. היא ניסתה להציג את היהודים כדת נאורה שיכולה להשתלב ברוח ההשכלה והמודרנה הגרמנית. בצורה כזו דאגה להשתלבותם של יהודי גרמניה בתרבות הגרמנית. הוא אומר כי המחיר לתודעה העצמית של היהודים כמי שמייצגים רק ערכים ליברליים עיקרה מיהדות את העוקץ האי רציונאלי והלהט הדמוני. הוכחה לכך הוא מוצא אצל גרץ שהציג ופירש את הקבלה בספרו. הביטוי שמיוחס לתרבות הזו היא היסטוריה בכיינית במידה רבה. הם הטמיעו כי יש להיות אזרחים טובים ונאמנים לקיסר למרות שהתנהגו אליהם רע. שלום האשים את ההיסטוריונים של "חוכמת ישראל" כמי שהכינו את הרקע לקבלת ההתאכזרות הגרמנית ליהודים. הדימוי הכוזב הזה, ניסה שלום לפורר בכתביו. הוא לא היה היחיד.

שלום הציע תפיסה אחרת של היהדות – תפיסה דיאלקטית. תפיסה שנבנתה על תפיסה חדשה של האדם. כשהוא פונה אל ההיסטוריה היהודית הוא אומר שמה שאפיין אותה הוא לא רעיון אחד של מונותיאיזם שהלך והתפתח לאורך ההיסטוריה אלא בעצם יש ביהדות מתח ומאבק מתמיד בין שני כוחות: מיתוס ולוגוס, רציונאלי ואי-רציונאלי. בתקופה המקראית היהדות ניסתה להשתחרר מהמיתוס מתוך ניסיון נעלה לטהר את דימוי האל מכול האלמנטים המיתיים. זו מגמה שמתחזקת עוד יותר בתקופה הרבנית של חז"ל ששם מה שאנו רואים כנאבק באלילים ובמיתוס לטובת דת של תורה ומצוות. היו מגמות רציונאליסטית כמו הרמב"ם שהביא את תורת היהדות האנטי מיתית לשיאה תוך מיזוג שלה עם הפילוסופיה. מאידך, אומר שלום, באותם ימים עצמם, במאות ה-12-13 אנו רואים חזרה ליהדות מכל מה שהורחק ממנה – המיתוס. רואים זאת בהתפתחות הקבלה ובספר הזוהר. ניתן תאר את תולדות היהדות כמאבק דיאלקטי שמפרה את היהדות ומפתח אותה בעיתות של משברים. לפיו, אין ליהדות הגדרה מהותית, לא ניתן לצמצם אותה להלכה בלבד, היא גם כל התופעות הללו ביהדות, כמו הקבלה ופיוטיים ואפילו השבתאות שפוררו את היהדות מבפנים.  הוא אומר שכדי לדעת מהי היהדות אין לקבוע עקרון, אלא לעקוב אחרי ההיסטוריה והתרבות. חיבורו הגדול ביותר הוא ספרו על שבתאי צבי והתנועה השבתאית שפורסם ב-1957. הוא מתאר את היהודי שהכריז על עצמו כמשיח ומתאר את האירועים שכרוכים בהופעתו של אותו אדם ואת האמונה של יהודים ברחבי העולם שהוא אכן המשיח. הוא מתאר אותה כהתפרצות של אותם תכנים ושאיפות גאולה, מיסטיקה קבלית שמתממשת בהיסטוריה תוך הפרה של חוקי הדת והמצוות. מבחינתו, האירוע הזה בהיסטוריוגרפיה היהודית, היה משמעותי ביותר. יש לו כוונה להראות שהתנועה הזו הרסה אמונה ביהדות בסמכותם של הרבנים ובהמשך שחררה יהודים, שברגע שהשתחררו המשיכו בקו הזה והגיעו במאה ה-18 לעזיבת היהדות או הגדרה מחדש שלה. היה רצון של היהודים להתערות בחברה ובהיסטוריה ואפילו לממש את הגאולה. הרצון הזה הביא לציונות בסופו של דבר. שבתאי צבי פחות מעניין את שלום. המשמות האולטימטיבית של החיבור היא שרק מקרים כאלה מוציאים את היהדות מהבועה שלה. תקפו אותו על דעה זו. היו שאמרו, שעצם העובדה שהוא חיפש זרים אנכרוניסטיים והפך אותם לזרמים מרכזיים, מהווים את החילוניות שלו.

תרומתו להיסטוריוגרפיה היא לא רק בגילויה מחדש ויצירתה של מציאות היסטורית נשכחת או מודחקת. תרומתו היא בחשיפתו של המימד המיסטי ביהדות ויותר מכל בתפיסת על לגבי הדינאמיקה והדיאלקטיקה של ההיסטוריה היהודית שלא שונה מדיאלקטיקה של אומה אחרת. היהודים נבדלים מאומות אחרות בהיסטוריה, מעל הכול כי למעלה מ-2000 שנה הם היו עם ללא טריטוריה קבועה, אך למרות הבדלים אלה, אנחנו צריכים ליישם בבחינת ההיסטוריה היהודית קריטריונים אוניברסאליים.

היום ישנה היסטוריוגרפיה יהודית אחרת. היסטוריונים יהודים לא מתביישים לגלות ביהדות גם תופעות רעות וקשות. ההיסטוריה היהודית נשפטת ונכתבת היום בצורה חופשית וגלויה. העובדה שיש לנו היום היסטוריוגרפיה יהודית לא אומרת שהיא ברבה מקרים מנוגדת או הרסנית למה שהיה הזיכרון היהודי הקולקטיבי, שמעמדיה לביקורת כל אמונה או טקס, זה אינו אומר כי הורסת את האחדות היהודית. היא, בוודאי, משנה דברים והופכת את הזיכרון למשהו אחר.

__________________________________________

סיכום מספר 2:

שיעור תשיעי

גרשם שלום 1897-1982

גדול החוקרים של התרבות היהודית בימינו. ההיסטוריוסופיה היהודית, הדנימקה המיוחדת של עם ישראל. הוא לא רק חקר אלא יצר את תחום הקבלה והמסיטיקה. לפני מאה שנה קבלה הייתה בסודי סודות בכתות סגורות. זה לא היה ראוי למחקר וגם ביהדות לא היו פתוחים לנושא. לא הרבה חוקרים יוצרים את תחומיהם כמו שולם הגרמני.

 

היכן המחקר יושב מבחינה היסטורית?

אפשר לומר בעקבות חוקר חשוב יוסף חיים ירושלמי- זכור- סיפרון קצר. בספר הוא טוען שבתולודות עמינו לא הייתה חשיבות להיסטוריה של העם היהודי. החרדים לא חוקרים את ההיסטוריוגרפיה. יש פסקי הלכה וגאולה שהם לא חלק מההיסטוריה. והחלקים ההיסטורים של אגדת פסח זה סיפור מיתי סימלי. הנוצרים פיתחו את המחקר ההיסטורי מיכוון שהזיכרון הקוקלקטיבי היהודי של אירועים פסאבדו-היסוטורים היו חקוקים בזיכרון. רק ב-1800 הסיפור משתנה במקביל להיסטוריה של רקנה ואחרים. היסטוריונים יהודים קמו והחלו לבדוק רטואלים וכתבי קודש בעיקר בגרמניה- זה אסכולה שידוע כמדע היהדות הידוע מבניהן הוא גרץ.

גרץ באמצע המאה ה-19 כתב את תולדות העם היהודי כמו שרנקה חשב שצריך לכתוב. זה 11 כרכים של תולדות העם. ההיסטוריה הורסת את הזיכרון הקולקטיבי, סיפורי ניסים עומדים בסימן שאלה, הטענה של ירושלמי ההיסטוריה הייתה האמונה החדשה של אלו שאיבדו את האמונה בהלכה הדתית. המחקר ההיסטורי לא מגבה את הזיכרון הקולקטיבי ומפורר מבפנים את אחדות העם היהודי. יש חוקרים שאומרים שזה נכון שלא התפתחה היסוטריוגרפיה, ההתפתחות של ההיסטוריה זה סממן מרכזי של חילון החברה.

גרשום שלום

גרשום שלום נולד בסוף המגמה של חוכמת ישראל שחקרו את היהדות.

הוא יליד גרמניה למשפחה מתבוללת, מהמעמד הבינוני הגבוה אביו היה בעל דפוס. במשפחת שלום יש 4 בנים הבן הבכור הוא נציונליסט גרמני והוא קצין גרמני במלחמת העולם הראשונה, הוא מחזיק בדעות פולטיות ומצטרף למפלגה שלאחר זמן הופכת לנאצית. הם מהגרים מגרמניה ב-1938. האח האחר הוא קומוניסט והוא נעצר בשנת 1933 ומשוחרר 1940.

גרשום הוא ציוני הוא מלמד את עצמו עיברית ותלמוד. בחג הכריסמס הוא קיבל תמונה של הרצל. הוא אנטי מגמות נציונליסטיות והוא סופג את הזרמים האנטישמים. הוא אינו מתגייס לצבא הגרמני ומוציא תעודת פסיכופט. הוא לומד בברלין ופוגש איישים חשובים כמו וויצן, עגנון, שזר, בובר ואחרים. ידידו הטוב במשך עשרים השנים הבאות היה בין בנימין וולטר.

בנימין הוא אחד מהוגי הדעות החשובים על הפילוספיה של ההיסטוריה וזו השפיע על גרשום עצמו. בזמן המלחמה הם בורחים מהשירות הצבאי ונמצאים בשוויץ. משום עמדתו אנטי-מלחמתי וציונות אביו זורק אותו מהבית.

אחרי מלחמת העולם הראשונה שולם לומד במינכן והוא כותב את ספר הבהיר, אחד הספרים הקבלים הראשונים.

בשנת 1923 הוא עולה ארצה ומתמנה לספרן בספריה הלאומית לאחר מכן הוא הוא מתקשר לאוניברסיטה העברית החדשה בירושלים והוא מתמנה בהמשך השנים לפרופסור באוניברסיטה ושם הוא נשאר עד סוף ימיו.

בנשך שישים שנים הוא היה באקדמיה וכתב מאות של מאמרים המציא את תחום חקר המיסטיקה ואסף במשך כל ימי חיו כתבי יד שקשורים במיסטיקה. כל הספריה בת 30,000 ספרים אחרי מותו הועברה לספריה הלאומית בירושלים ושם היא נמצאת. גרשם הצטרף למפלגה של ברית שלום שהייתה מורכבת מהוגי דעות גרמנים ודגלה במדינה דו לאומית. אחרי פרעות 1929 והמרד הערבי ב-1936 הוא הבין שהמציאות יותר מורכבת. אסכולת ירושלים הייתה מורכבת ממלומדים שחקרו את היהדות הם ראו את עצמם כהיסטוריונים יהודים ויכלו לכתוב על הלאום היהודי. המטרה שלהם הייתה לצאת כנגד ההיסטוריה של אסכולת חוכמת ישראל כנגד היהודי הסביל הנרדף שההיסטוריה מצא מקומות להרגו.

שולם דאג לספר מרכזי אחד שלא יהיה מתורגם לעברית ובספר זה הוא פרס את המיסטיקה ועוד דברים.

חשיפת המימדים של מיסטקנים כמו השבתאים ואחרים הם מפרות את ההלכה ואת הטקסים הידועים. אחרי המלחמה השניה יוצא שולם לגרמניה בכדאי להחזיר ספרים יהודים ובזכותו קיבלה הספריה הלאומית אוצרות חשובים. הוא היה נשיא האקדמיה והיה פורפסור נחשב. היה לו מעמד רם. אחרי מותו היה ריק בעולם אותו חקר-עולם המיסטיקה.

מה הייתה התפיסה של ההיסטוריה היהדות לפי גרשם שלום

 אנשי חוכמת ישראל פעלו למען יצירת תרבות יהדות הם דאגו לאסוף חומרים לפרסם כיתבי עת. לפני שמבקרים אותם צריך להוכיר את העבודה שהם עשו. הם יצרו שינוי משמעותי ביותר. לא היו מכוני מחקר והם היו מורים או קשורים לרבים והם לא נתמכו על ידי איש ולא על ידי המדינה.

שולם יוצא כנגדם ב-1945 אחרי חורבן יהדות אירופה והוא יוצא כנגד חוכמת ישראל, קודם כל המאמר מפאר את האסוכלה שמתפתחת בארץ ישראל ואומר שחוכמת ישראל התאימה תדמית שהתאימה לגרמני הבורגני. היהדות הגיע אם צדק ונאורות יחסית, היהדות מממשת את הערכים הבורגנים של יהודי גרמניה של הליברלים. הצגה של היהודים ככאלה הייתה אפולוגיסטית- זו דת נאורה שיכולה להשתנות ובצורה כזו דאגה לכך להשתלבותם של יהודי גרמניה והיו הרבה מדענים וחוקרים גרמנים יהודים. המחיר של התודעה היהדות הליברלית מוציא ממנה את החוקים הפרמיטיבים, הדימונים או המיתים. גרץ בסיפרו הגדול מתאר את המיסטיקה כזליגה מדרך הישר, תוקן, והיום לא קיים. הדברים הנוראים שקראו לנו היהודים הם לא באשמתינו הנוצרים התאכזרו לנו.

הוא האשים את חוכמת ישראל כהכנה של הרקע של היהודי הקורבן שאפשר להתאכזר עליו אבל הוא לא יתמרד או יתנגד כי הוא אזרח טוב והוא לא רוצה לערער את השילטון. וכך נוצר מצב שבו הרגישו היהודים שגרמניה היא ביתם אבל התוצאה הייתה שונה לגמרי.

שולם מציע תפיסה דיאלקטית של ההיסטוריה. האסכלות של פריוד והאי רציונאלי חיבו את שולם להגיב לתת את הדעת למאבק מתמיד ביהדות של מיתוס.

בתקופה המקראית היהדות מנסה להשתחרר מהמיתוס דרך איסור של צלם וקורבנות אדם. זו מגמה שמתחזקת במגמה הרבנית של חז"ל מאבק באללים לטובת דת של תורה ומצוות. בימי הבניים נוצר פיצול מגמות רציונליסטיות של הרמב"ם הרציונליזם האיסור של הרמב"ם לדמות את האל למשהו אנושי או חייתי. במאות ה-12 וה-13 יש חזרה למיתוס ולקבלה- ספר הזוהר הוא ביטוי למיתוס חדש. הקבלה הלואנית שמתפתחת בצפת במאה ה-16 היא תגובה לקטסטרופה של גרוש יהודי ספרד. יש חזרה לדימוני ולגאולה, לאחר שבמשך שנים התנגדו לה וניסו לדכא אותה בהלכה ברציונאל ובחוק.

אין יהודות אמיתית יש מאבק בין הדימוני להלכתי והיהדות היא כל התופעות שבניהם כמו קבלה ופיוטים ותורת סוד. בניהם יש את תופעת השבתאות שמפוררת את היהדות מבפנים.

התוכן האמיתי שלה הוא הגדרה היסטורית משתנה לאורך הזמן.

חיברו הגדול ביותר הוא סיפרו הגדול על שבתאי צבי ותנועת השבתאים. הספר נכתב בשנת 1950.

צבי מכריז על עצמו כמשיח ויש לו גם נביא זה קורה במאה ה-17. קהילת אמסטרדם הנאורה מוכנה למכור את רכשום כי המשיח הגיע. שולם מתאר את התופעה שאותם שאיפות גאולה לפתע מתממשת בהיסטוריה בהפרה של חוקי המצוות. עידן הקץ הפרה של מצוות של כשרות של שבת מראות כאילו קץ הימים הגיע. האירוע הזה חוסל תוך שנתים שלוש והסולטן התורכי הכריח את המשיח להמיר את דתו לאיסלאם וזה יצר תראומה. שבתאי צבי הגיע עד אלבניה שם נפטר, זאת אומרת היקף המחקר היה אדיר.

מבחינתו של שולם הייתה מגמה חדשה והוא רצה לפרוץ את היהדות הישנה, האמונה העזה ששבתאי יקבץ את שבטי ישראל וכולם יגיעו לארץ ציון זה הזרע הראשון של הציונות, זה החלום הציוני ויש לו יסוד משיחי שצריך לעזוב את הכפרים בחוץ לארץ ולהגיע לארץ ישראל.

רק מקרים כאלו מוצאים את היהודים מהגטו ולפרוץ את החומות ולכנן מחדש את מלכות ישראל וזה יציר את הדינמיקה שיצרה את הציונות.

ברוך קורצוויל תקף את ספרו של שלום בשנת 1970, הוא יצא כגנד התיאור של נביא השקר של צבי שבתאי והעובדה ששלום ניסה לגלות זרמים אנרכיסטים ושוליים כמרכזיים.

מימד שלם לאורך ההיסטוריה היהודית היה מיסטיקה אם זה פרושים לכל מיני יצורים מיתולגים בתנ"ך ואלהים זה אל ברבים היהדות נלחמת תמיד כנגד הפוליסטאיות זה המימד המאגי או המיסטי בעיני שולם. תפיסת העל של היהדות דומה לדיקאליקטיה של אומות כמו אומות אירופה. כעם או אומה אין לנו את המימד הטריטורילי הקבוע. אנחנו לא עם ככל העמים יש גורל אחר ומעמדם בין העמים. מימדים מיוחדים ליהדות הדתי-רלגיוזי. אי אפשר לתאר בניסוח אפולגיטי. שולם בעצם אומר שחייבים להתייחס באותן אמות מדינה שכל היסטוריון צרפתי או גרמני מיחס לעמו יחד עם הדברים המיוחדים בעמיינו. ההתייחסות של חוכמת ישראל יצרה יהודים סבילים מידי. יש לנו היסטוגרפיה שהיא הרבה יותר הטרוגניות שמורכבת מהרבה פרשניות פנים. לפני כמה שנים אחד מהיהודים אמר שהיו תופעות שחיזקו מבחינה היסטורית את עלילות הדם שיחסו ליהודים כנגד הנוצרים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: