שאול פרידלנדר וההיסטוריה של השואה

שאול פרידלנדר וההיסטוריה של השואה

העידן המודרני מאוד הושפע מאירועי מלחמת העולם השנייה ומהשואה בפרט. השואה היא אירוע חריג בתולדות האנושות – אירוע שמהווה ניסוי מכריע לתיאוריה והשקפות. אפשר לראות בשואה כתחום שבו מתגוששות גישות שונות לגבי ההיסטוריה בכלל והמקרה של השואה הוא ניסוי מכריע ביחס אליהן. פרידלנדר עצמו היה שותף לניסיונות לבחון באמצעות השואה האם תיאוריות עומדות כאשר מיישמים אותן על השואה.

במקרה של השואה, ניתן לומר כי היא דומה לרעידת אדמה בעוצמה כזו שאחריה כל הסיסמוגרפים, כמשל למדדים של ההיסטוריונים, הושמדו גם כן. השאלה עבור ההיסטוריון, בהתאם למשל, היא איך מודדים ומכמתים אירוע כזה שכל הכלים המקובלים לניתוח אבדו יחד איתו. כל פעולתו של פרידלנדר נועדה לענות גם על שאלה זו.

עד 1970 לערך, השואה לא הייתה נושא מרכזי בתרבות ובהיסטוריוגרפיה, אפילו בישראל. בארץ אמנם הוקמו מוסדות כמו "יד ושם" שעניינם היה עיסוק בתיעוד והנצחה אך לא במחקר היסטורי שיטתי של השואה. באותן שנים חשוב היה לרכז את העדויות ולייצר את חומר הגלם שאחרי שנאסף יכלו ההיסטוריונים לחקור אותו, בנוסף על האירועים שהיו באותה תקופה בישראל. כמו-כן לא הייתה הפרספקטיבה ההיסטורית לבחון את האירוע. משפט אייכמן שינה במידה את ההתייחסות לנושא בארץ אבל גם שם הכוונה הייתה משפטית ובאמצעותו היה ניסיון לגולל את סיפור השואה. נדרשו עוד כ-10 שנים אחרי משפט אייכמן עד שנות ה-70 כדי שיקומו היסטוריונים שיעסקו במחקר היסטורי של השואה. הייתה בירושלים חוג להיסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית שלא התעלמו מהשואה אבל בהתאם לתפיסתם כאסכולה לאומית ציונית הם תפסו את השואה בפרמטרים של תפיסת האנטישמיות.

בעולם מחקר השואה היה מצומצם עוד יותר. היו מאבקים וסכנות שללא ספק הסיטו את דעת החוקרים מהשואה והיו גם אינטרסים פוליטיים, בעיקר בגרמניה. המטרה העיקרית הייתה לחזק את גרמניה ולהפוך אותה למדינה מערבית שתוכל לעמוד אל מול האיום מהמזרח של הקומוניזם. המחקר החשוב ביותר שבכל זאת נכתב, היה מחקר של ראול הילברג בשם "ההשמדה של יהודי אירופה". ספרו עוד לא תורגם לעברית ואף נדחה על ידי "יד ושם" לפרסומו לעברית ורק עכשיו ישנה נכונות להתמודד עם מחקרים כאלה. הספר היה בעייתי משום שהילברג, יהודי אוסטרי שמשפחתו סבלה בשואה, התבסס בספרו כמעט באופן מוחלט אך ורק על מסמכים גרמניים נאציים. הוא תיאר את מכונת ההשמדה דרך המסמכים הפורמאליים שמצא במשרדים שעסקו בפעולת ההשמדה. הוא לא נתן אמון בעדויות של ניצולי שואה ולכן גם לא השתמש בה כמעט. הילברג, כהיסטוריון מיומן שהיה מוכן להתבסס רק על עובדות, מצא במסמכים הגרמניים כל מה שהיה צריך. מי שהתבססה על ספרו הייתה חנה הרן שפרסמה את ספרה אייכמן בירושלים כעבור שנתיים מפרסומו של ספרו. היא התבססה על ספרו של הילברג.

בשנות ה-70 התחולל השינוי. גם בארץ וגם העולם גילו את השואה כנושא למחקר היסטורי ומגלים את השואה גם ההיסטוריונים הגרמנים. אין ספק שחקר השואה יכול היה להתפתח רק כאשר היסטוריונים גרמנים החלו לעסוק בו גם כן. במקביל החלו לצאת סרטי קולנוע, קטעי ספרות, סדרות טלוויזיה שעסקו בנושא השואה. ההיסטוריוגרפיה של השואה והעיסוק בה החל לעלות בשנות ה-70.

מבחינה היסטוריוגרפית באותם שנים התגבשו האסכולות המרכזיות בשואה. המחקר נחלק לאלו שחוקרים את המבצעים, היסטוריונים של גרמניה, לבין אלה שכותבים על הקורבנות, בעיקר היסטוריונים בארץ. המחקר העיקרי טיפל עדיין בגרמנים המבצעים והוא התחלק ל-2 אסכולות – הפונקציונאליסטית והאינטציונאליסטית:

  • האסכולה הפונקציונאליסטית טענה כי השואה לא הייתה מתוכננת ומודרכת אלא שאיזשהו מנגנון ומאבקי כוח בהנהגה הנאצית יצרו תנאים שבהם, אפילו מבלי הוראה מפורשת של היטלר, בוצעה השואה. על פיהם יש לחקור את המנגנונים, הרקע ומאבקי הכוח בפונקציות הגרמניות. האסכולה הזו מזכירה מגמות אימפרסונאליות בהיסטוריה, הפיכתה למדע שחוקר תהליכים ומסלק יחידים מההיסטוריה.
  • לעומתם, היו שאמרו שהשואה הייתה מכוונת והתבצע מכוח מניעים ואידיאות של הנאצים. מה שעומד מאחורי השואה אינם מאבקי כוח ושאלות פרקטיות אלא כוונה ברורה. האסכולה הזו רואה בחקר האידיאות והשקפת העולם האנטישמית של היטלר את הסיבה העיקרית לשואה.

שאול פרידלנדר

נולד ב-1932 בעיר פראג, ב-1940 משפחתו נמלטה לצרפת והוריו מסתירים את שאול במנזר קתולי בצרפת. הוריו נתפסו לאחר מכן ונשלחו לאושוויץ ואף נספו שם. שאול גדל במנזר קתולי. הוא לא יודע על יהדותו ורק לאחר המלחמה מספרים לו כי הוא יהודי. הוא עולה ארצה על האונייה "אלטלנה". בשנות ה-50 הו פונה ללימודי ההיסטוריה ומכשיר את עצמו כהיסטוריון של התקופה הזו. ב-1964 הוא קונה לעצמו שם עולמי כשהוא מפרסם ספר בשם "פיוס והרייך השלישי". ב-1967 הוא מפרסם ביוגרפיה מעניינת על קצין נאצי בשם קורט גרשטיין שהיה אחראי על אספקת הגז למחנות ההשמדה. אותו קצין ניסה להזעיק את דעת הקהל וסיכן את חייו בהעברת מידע לגורמים בינלאומיים על מחנות ההשמדה. הוא לא הצליח במעשיו ואף נאסר אחרי המלחמה כקצין נאצי במנגנון ההשמדה. הוא התאבד אחרי כמה שנים אך טוהר אחרי מותו ב-1950. נוצר מצב בעייתי ואותו קצין מצד אחד כדי לא לחשוף את עצמו המשיך בתפקידו ובמקביל ניסה לעורר את דעת הקהל.

בהמשך דרכו כפרופסור באוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב, כתב פרידלנדר מחקרים רבים על השואה, האנטישמיות הנאצית. בהתחלה הוא ניסה לבחון זאת באמצעות פסיכואנליזה. ב-1979, עוד הטרם כתב ספר גדול בנושא, הוא פרסם את ספרו "בוא הזיכרון", שדומה לספרי עדות אחרים של ניצולים, למרות שלא היה ניצול מחנות השמדה או ריכוז, ומושווה לחיבורים אחרים בהבדל אחד – כבר בספרו זה הוא לא עוסק בחוויה של הניצול מהשואה. ניכר בספרו שכותב אותו היסטוריון שמנסה באמצעות הזיכרון הפרטי שלו באמצעות טכניקה של היזכרות שמובילה לזכירה. הוא מעלה שאלות כלליות. ב-1984 הוא מפרסם ספר בשם "קיטש ומוות". באותה תקופה ישנה חזרה של קיטש וסרטים בנושא השואה. מבחינתו של פרידלנדר הייצוגים השונים של השואה היו מעניינים והוא שאל את עצמו איך אפשר ללמוד מהצלחתם של ייצוגים אלה. אם נלמד על מה ולמה קהל הצרכנים בעולם מתלהב מייצוגים כאלה אולי ניתן יהיה להבין מדוע הפאשיזם המקורי השפיע על הגרמנים. מציגים את המוות בצורה קיטשית ולא בצורה היסטורית וריאלית. ב-1986 הוא מעורב בויכוח שנקרא פולמוס ההיסטוריונים – תופעה של ההיסטוריונים הגרמנים שנאבקים במשמעות הנאציזם, האם גרמניה צריכה לזכור או לשכוח. בין כך לכך הוא עורך וכותב ספרים.

את יצירת חייו הוא מפרסם על גרמניה הנאצית והיהודים. הכרך הראשון עסק בשנות הרדיפות 1933-1939 בגרמניה בלבד. רבים כתבו על הרדיפות בגרמניה אבל כבר כאן מתבלט פרידלנדר בתובנותיו וביכולת הספרותית שלו ובשימוש שלו במקרים אינדיבידואליים בהצגת תופעות כלליות. עשר שנים אחר כך הוא מפרסם את הכרך השני על שנות ההשמדה. המשימה כאן היא הרבה יותר קשה ומורכבת. כאן עליו לעסוק בסיפור רחב שכולל מספר ארצות וסיפורים שונים.

פולמוס ההיסטוריונים

כדי להבין את השקפתו ותרומתו של פרידלנדר, יש לציין את פולמוס ההיסטוריונים. הויכוח שהתפרץ ב-1986 הוא דוגמא טובה למה קרה בתחום חקר השואה. מסיבות דומות לישראל, אין ב-15 השנים שאחרי תום המלחמה ועד 1960 עיסוק משמעותי בשואה בגרמניה. לא הייתה נטייה לעסוק בגורלם של היהודים מכיוון שההיסטוריוגרפיה הגרמנית עסקה בגרמנים. היא עסקה באינטנסיביות ב-12 השנים של השלטון הנאצי. הדרך שבה טיפלו בנושא זה הייתה מיוחדת – הייתה דמוניזציה של היטלר ותיאורים של גרמניה כקורבן להיטלר. הנאציזם הוצג כתאונה. נסיבותיה החיצוניות של גרמניה, כמו נוכחות צבא אמריקאי וצרפתי בגרמניה והתחושה שגרמניה החדשה היא החזית של העולם המערבי כנגד הקומוניזם, סייעו להיסטוריונים הגרמנים להציג תמונה חדשה של גרמניה. בבתי הספר למדו היסטוריה עד מלחמת העולם הראשונה.

ב-1960 הגיע דור חדש, וכחלק מאותה מגמה של מלחמה בין-דורית, הגרמנים הצעירים שנחשפו לזוועות העבר לא קיבלו את ההיסטוריה כתאונה והחלו לשאול שאלות קשות את הוריהם ומוריהם. ההיסטוריונים מתחילים לחקור מחדש. עם זאת, השאלה שמטרידה אותם היא בעיקר כיצד סטתה גרמניה מהליברליזם של המערב ומתפתחת תיאוריה ואסכולה שלמה על הדרך המיוחדת של גרמניה בהיסטוריה בכלל, מה גרם לגרמניה שלא ללכת במסלול של צרפת ומדינות אחרות להפוך לדמוקרטיה מתוקנת. לא עניינה את ההיסטוריונים הללו השואה. ב-1980 השתנתה שוב האווירה בגרמניה: מבחינה פוליטית, הייתה קואליציה של נוצרים דמוקרטים שמרניים, כמו בעולם בכלל. באווירה הזו אי אפשר היה לצפות שההיסטוריונים הגרמניים לא יישרו קו. ב-1986 מגיע הרגע שבו קמים היסטוריונים גרמנים ואומרים  שהגיע הזמן לשכוח ולהמשיך הלאה. כמה היסטוריונים שמרניים והבולט שבהם ארנס נולטה, היסטוריון שהיה מקובל הארץ, מפרסמים מאמר בעיתון שמרני ובו נטען כי הגיע העת לתת לעבר לעבור. הם אמרו כי הנאציזם לא היה תופעה מיוחדת בהיסטוריה ואף אומר כי ההשמדה ההמונית גם כן לא הייתה תופעה מיוחדת. הוא אף טען כי היהדות הכריזה מלחמה על גרמניה ולכן היטלר החזיר מלחמה ביהודים. היסטוריונים תקפו את הגישה הזו וערערו על הרעיון של הנורמליזציה של העבר הנאצי. פרידלנדר ערער על הנורמליזציה של השואה ועל הניסיון למסמס את השואה כאירוע משמעותי בעולם. פרידלנדר היה אחד הקולות הבולטים שהתמודד עם הגישה הזו של ההיסטוריונים הגרמניים. היו כאלה שטענו, כמו ברושט, שהיסטוריון יהודי לא יכול לכתוב על השואה ואי אפשר לצמצם היסטוריה גרמנית ארוכה ל-12 שנים בלבד של הנאצים. לעומתם היו כאלה שניסו להדגיש את ייחודה של השואה. פרידלנדר הסכים עם רעיון הנרטיב וכנגד הרעיון של ברושט שהיסטוריון יהודי כותב מפרספקטיבה אחרת אמר כי לא ניתן לבחון את ההיסטוריה מבלי להסתכל עליה כנרטיב. טענתו הייתה כי גם היסטוריון גרמני הוא בעל נרטיב מסוים ופרספקטיבה אחרת. הנרטיבים הללו צריכים להיות מבוססים על עובדות ומסמכים ולא סובייקטיביים לשום כיוון. פרידלנדר הביא את הרעיון של היסטוריה רב נרטיבית שתנסה להסביר את נקודות המבט השונות בניגוד להילברג שכתב רק מפרספקטיבה של המבצעים ובניגוד לאלו שכתבו רק מנקודת המבט של הניצולים.

כשאנו בוחנים את ספרו של פרידלנדר, ובייחוד את הכרך השני, ניתן לראות את הצגת ההתרחשויות שהובילו לאושוויץ לא בצורה דטרמיניסטית, אלא בהנחה של הרבה נקודות בזמן בהן היה ניתן לעצור את הנאציזם. הוא איננו שותף לעמדה שאומרת שיש גן חסלני באופי הגרמני. פרידלנדר ניסה להציג היסטוריה רבגונית ורגישה. הכרך שני בעיקרו נע על צירים כרונולוגיים וגיאוגרפיים. העניין יוצר את הרושם שהזמן הכרונולוגי כמנהגו נוהג וכנגדו ישנו הזמן הפנימי של היהודים, זמן שנחווה בצורה שונה. מבחינה גיאוגרפית, הספר נע מזירה אחת לאחרת. מה שהופך את הספר ליצירה מרתקת הוא העובדה כי הוא בונה ומסתמך בעיקר על אפיזודות וסיפורים אישיים של אנשים, יהודים, גרמנים ואחרים, מעקב אחר סיפורם של יחידים באירוע העצום הזה. ההתמקדות הזו פירקה את ההיסטוריה מתיאוריות ואנליזות גדולות, משכיח את הויכוח על פונקציונליזם ואינטציונאליזם ומדגיש את האנשים כמבצעים והעומדים מהצד.

פרידלנדר כאנטי-טוטליסט, כמי שלא מוכן לכפות הסבר טוטאלי ותיאוריה גדולה, וכמי שרגיש לעובדה שמעל הכול מדובר על טרגדיה של בני אדם יחידים, מנסה להדגיש זאת. הוא מחלק את בני האדם לשלושה בספרו:

  • הרודפים, עם דגש עיקרי על היטלר, וקובע שבלי השקפת עולמו של היטלר השואה לא הייתה מתרחשת, הוא אומר כי היטלר היה הכוח המניע.  למרות שאין פקודה מפורשת של היטלר זה לא משנה כי השקפתו הייתה ברורה למבצעים. הוא מוכיח זאת באמצעות מכתבים של חיילים ממקומות שונים בעולם. הוא מייחד מקום לניתוח נאומיו וכתביו של היטלר.
  • הנרדפים והקורבנות. הוא חזר אל היהודים והסתמך על עדויות ישירות ולא על ספרי זיכרונות. עדויות ישירות של יהודים רבים, שכתבו יומנים בשנות הרדיפה במקומות שהיו בהם, מכתבים שהצליחו יהודים לשלוח – היוו עדויות ישירות שהיה חשוב להסתמך עליהם כי רק אנשים שנמצאו במוקד ההתרחשויות נותנות את הפרספקטיבה הנכונה. דברים שנכתבו אחרי היו מעוותים ולעומם עדויות ישירות של יהודים שהציגו את עצמם בחוסר האונים והידע, רק בהם ניתן להגיע לאמת האנושית החשובה.
  • העומדים מן הצד. רוב האוכלוסיות שכמעט נעלמו מההיסטוריה של השואה, שעסקה בעיקר בשני הגורמים הראשונים. פרידלנדר אומר שרוב האוכלוסייה עמדה מנגד, צפתה ידעה, שיתפה פעולה או לאו, אבל לא ניתן להתעלם מהם. הוא חזר לטפל לא רק באנשים תמימים אלא גם במוסדות כמו הכנסייה, ממשלות, ארגונים וכו'.

לסיכום

מה שבולט והופך את ספרו לחוויה אינטלקטואלית ורגשית היא העובדה שאנו מסוגלים תוך כדי קריאה להתקרב עד כמה שאפשר למציאות ההיסטורית של אותו זמן. ספרו נותן מושג מסוים באמצעים המוגבלים של טקסט. ספרו נותן סינתזה של תופעה היסטורית כזו. ברור שהשואה היא רק מקרה בוחן למגמות כלליות לגבי תפקידו של ההיסטוריון בימינו.

_______________________________________________________

סיכום מספר 2:

שיעור עשירי

שאול פרידלנדר יליד 1932 ועדין בחיים. הוא היסטוריוגרף של השואה. עד כה חקרנו תחומים ושינויים בהיסטוריוגרפיה הכללית. העידן המודרני כולו, הוא מושפע ממלחמת העולם השניה ומהשואה בפרט. הסיבה שנוגעת לעניינו זה אירוע חריג בתולדות האנשות, זה מהווה מעין ניסוי מכריע לתאוריות והשקפות אפשר לראות באירוע עצמו תחום שבו מתגוששות תאוריות שונות לגבי ההיסטוריה בכלל. זה מקום שיהיה ניסוי כללי למהלכי חשיבה שונים. לבחון באמצעות השואה את ההיסטוריה הפוסט מודרניסטית של היידן רייט. בקורס שנערך באוניברסיטה בארץ חשוב לייחד שיעור אחד לנושא הזה וכיצד ההיסטוריוגרפיה הכללית המודרנית תופשת את האירוע המוכננן הזה.

ליאו טאר אמר שהשואה היא דומה לרעידת אדמה שהשמידה את הסיסמוגרפים. זאת אומרת כל האמצעים שיש לפילוספים והיסטורים להעריך מוארעות השתבשו ואנחנו לא יוכלים לתפוס את גדול האירוע. איך מתמודדים ואיך מכמתים אירוע כזה שכל אמות המידה שאנחנו מכירים השתבשו ולא קיימים יותר.

למרות שזה אירוע שעיצב את העידן המודרני, עד 1970 לערך השואה לא הייתה נושא מרכזי בתרבות ובהיסטוריוגרפיה וגם לא בארץ. יד ושם הוקם ב-1953 הוא מוסד הנצחה ותיעוד האנשים שאבדו בשואה, עיקרו לא מחקר היסטורי שיטתי. באותן שנים היה חשוב לרכז את העדיות וליצר את החומר הגלם שהיסטוריונים לאחר מכן יכולים לחקור אותו. הניצולים התקשו לדבר על המאורעות, משפט אייכמן 1961 שינה את המציאות, הכוונה הייתה משפטית ודרכה התגולל סיפור השואה, הרבה מהדברים במשפט לא נגעו אליו עצמו. רק לאחר 10 שנים נוספות תהפוך השואה לתחום חקר היסטורי רציני.

אסכולה ירושלמית ציונית שהוזכרו שבוע שעבר, שלמה כץ ואחרים, הם היו חלק מאסכולה לאומית וציונית הם תפשו אותה כתולדות האנטישמיות ואולי סופה. הם ניסו להסביר את השואה כתוצאה של אנטישמיות היסטורית. עולם המחקר של השואה היה מצומצם עוד יותר. בשנות ה-50 בעידן המלחמה הקרה וסכנה לשואה גרענית, והיו משברים מיידים יותר שמנעו את התפתחות המחקר מהתחום הזה. היו אינטרסים פולטים שהגרמנים והמעצמות המערביות רצו לייצר גרמניה חדשה ולא רצו לפשפש בעבר הנאצי של המדינה. המטרה הייתה ליצור מדינה דמוקרטית אבל שתוכל לעמוד מול המעצמות מהמזרח וזה היה ערך חשוב ביותר, כמובן הדגשת גרמניה הנאצית הייתה מורידה את כח גרמניה החדשה לעמוד אל מול רוסיה הסיובייטית.

ההשמדה של יהודי אירופה זה כותרת של ספר והוא עדין לא תורגם לעיברית ויד ושם דחו את פירסמו. הילברג הוא מחבר הספר והוא נחשב פה בארץ בעייתי ביותר. הילברג הוא יהודי אוסטרי הוא חיי באמריקה וניצל מהשואה שם, משפחתו סבלה מהדברים. הוא התבסס על מסמכים פורמלים נאצים בגרמנית. הוא תיאר את מכונת ההשמדה. הוא לא נתן אמון בעדויות של ניצולי שואה ולא השתמש בהם בסיפרו. במהלך 50 השנים שעברו מהמאורע התפרסמו כמה מסיפורי ניצולי שואה כבדיות ואפילו ספרים של עדיות שנחשבו לאמינות הוכחו כהמצאה. הילברג מצא את התיעודים והתעודות הגרמנים ויש לזה נופח מדעי, החומר נאסף מהפרספקטיבה של מבצעי ההשמדה ולא הקורבנות.

חנה ארן התבססה 1963 על סיפרו בסיפרה איכמן וכמעט כל העבודות בסיפרה הם מספר שלו.

עשר שנים אחרי פירסום סיפרו של הילברג וגם אחרי משפט איכמן מגלים את השואה כנושא למחקר. גם בגרמניה באותה תקופה התפתח התחום והיסטוריונים מקומים החלו לבדוק את השואה. יש לנו הרבה ספרות, קולנוע לדוגמא, סידרה הוליהודית השואה 1978.

סידרת השואה

הסידרה השפיע רבות שכן היא תרבות פופלרית והיא פתחה פתח לתודעת השואה.

מבחינה היסטוריוגרפיות מתקבלות הגישות המרכזיות. המחקר נחלק לאלה שחוקרים את המבצעים את גרמניה הנאצית, ואת אלו שחוקרים את הקורבנות זה ספרות שנכתבו כן בארץ כמעט אך ורק בארץ. המחקר ההיסטורי מטפל במבצעים הגרמנים. האסכולה הפונקצליסטית או אינטציונליסטים  , הראשונה שהשואה לא הייתה מתוכננת מודרכת ואיזשהו מאבקי כח בהנהגה הנאצית בלי הוראה מופורשת של היטלר נוצרו מנגנונים שאיפשרו את השמדת העם. האנרכיה האירגונית של גרמניה הנאצית, מבחינה מסויימת האסכולה מזכירה לנו מדע שחוקר תהליכים ותנאים ללא גיבורים ואינדיוודואלים מזכיר את גישות ברודל. לעומתם יש היסטוריונים שאומרים שהשואה הייתה מכוונת והתבצע מתוך מניעים ואידאות בעיקר של היטלר. הרעיון של אינטציונליסטים  מלשון כוונה, חקר השקפת העולם האניטישמית השקפת עולמם של היטלר וראשי שלטון אחרים. לתחום הזה נכנס שאול פירלדנר.

הוא היה פרופסר בחוג להיסטוריה בת"א

 

שאול פרידלנדר

נולד בפארג 1932 וב-1940 בורחים הוא ומשפחתו לצרפת הילד נשלך למנזר קטולי, הוריו נתפסים ונשלחים לאושוויץ. הוא לא יודע דבר על יהדותו, ובגיל 13 או 14 מסופר לו על יהדותו והוא חוזר לדת ומחליט לעלות ארצה- עולה על האוניה אנטלנה. הוא מוכשר בארץ כהיסטוריון. הוא מפרסם חליפת מכתבים בין הוותיקן והשלטון הנאצי והוא פירסם ספר שמגולל את הסיפור. הוא בודק את יחסה של הכנסייה הקטולית ביחס ליהודים. פירלנדר כותב ספר על קצין גרמני שהיה אחראי על הספקת הגז למחנות ההשמדה והוא ידע לאן ומה נעשה עם הגז הזה, הוא ניסה לגייס את דעת הקל כאשר ניסה להסביר את השימוש של הגז והמעשים שלו לא צלחו. לאחר המלחמה הוא נאסר וב-1949 הוא התאבד לפני המשפט שטען כי הוא היה חלק ממערך ההשמדה בגרמניה הנאצית.

בספר הוא בוחן את הדמות של הטוב שגם גרמני שמנסה לצאת כנגד המגמה הכללית הוא חלק מאותו רוע.

עם בוא הזיכרון

1979 פרילנדר הוא היסטוריון בולט והוא כותב את הספר עם בוא הזיכרון. שזה ספר עדות, הסיפור שלו הוא אישי זה ילד שאיבד את משפחתו. אין לו חוויה של ניצולים מהמחנות. זה דומה קצת בספרות לפרימו לוי. זיכרון לא רצוני הזכרות שמובילה לזכירה.

קיטש ומוות

1984 הוא מפרסם ספר קיטש ומוות וזה גם בעיברית. יש הרבה עיסוק בשואה באותן שנים והרבה מאד קיטש שעוטף את הסיפורים והעדיות. הייצוגים הקיטישים מצליחים והרעיון שלו שאם נלמד למה אנחנו נמשכים לאותם יצוגים אנחנו יכולים ללמוד על התרבות הפשיסטית ועל משיכת ההמונים לאותם מעשי זוועות. הוא מיחס את הטיפול והמשיכה שלנו לקיטש כמוקד לעלית הנאציזם.

מאוחר יותר הוא נמצא בויכוח האם גרמניה צריכה לזכור או לשכוח.

יצירת חיו הוא מפרסם שני כרכים- גרמניה הנאצית והיהודים כרך ראשון רדיפות היהודים 1933-1939 זה ממוקד אך ורק לגרמניה. הוא משתמש במקרים אינדיוודאולים כדי להציג מקרים כללים. ב-2007 מתפרסם כרך שני על שנות ההשמדה. הוא עוסק רק בארץ אחת. הוא נאלץ לכתוב על היקף עוצם של חומר.

כדי להבין את השקפתו ואת תרומתו של פרידלנדר, הויכוח של ההיסטוריוגרפיה הגרמנית סביב 1986. אין ב-15 שנות אחרי תום המלחמה עיסוק משמעותי בשואה. בממסד הנאצי היו בו היסטריונים פעילים והם פעלו לפני ואחרי השלטון, את הגרמנים הדאיג קודם כל מה קרה להם איך קרה להם. בגרמניה הם מטפלים ב-12 שנות עליית היטלר, הנאציזם מוצג כאן כתאונה, כנפילה כקורבן שגרמניה הישנה נפלה לתוך האיום של הדיקטטור היטלר.

כל זה נעשה כדי לייחד את השינוי שגרמניה לאחר המלחמה חלק מהמערב ועומדת כנגד הגוש הסטנליסטי. בוגרי בית הספר כאשר הם כתבו את בגרות ההיסטוריה שלהם הם נשאלים רק עד מלחמת העולם הראשונה ולא לאחר מכן.

הגרמנים הצעירים לא מקבלים את ההיסטוריה האפולוגטית ושואלים את משפחותיהם שאלות ומגלים מקורבי המשפחה שלהם את מעשיהם במלחמה. ונוצר גל חדש של כותבים וקשר השתיקה נשבר. השאלה שמנחה אותם זה כיצד ירדה גרמניה לרדת מהלברליזם המערבי ולמה היא לא הפכה לדמוקרטיה מתוקנת. אלה שאלות שמעניניות את הרדיקלים השמאלים ולא עוסקים כלל בשואה.

1980 משתנה האווירה הפוליטית בגרמניה. במשך 15 שנים הבאות יש קנצלרים שמרנים נוצרים. בשנות ה-80 בעולם יש מנהיגים שמרנים כמו רייגן או מרגרט טאצ'אר. יש רגע שבו קמים היסטוריונים גרמנים ודוגלים בשיכחת המלחמה ולהמשיך הלאה. היסטוריון שמרני נולטה מפרסם מאמר בו הוא אומר שהגיע העת לעבר לעבור, הנאציזם לא הייתה תופעה מיוחדת בהיסטוריה, הוא אומר שהשמדת המונית היא לא יחודית לגרמניה אלא תגובה לסטלין ואחרים.

הוא מסלף את דברי חיים וויצמן שאומר היהודים הכריזו מלחמה על הנאצים.

וכך נוצר ויכוח מאד רציני, קמו משני הצדדים תומכים ומתנגדים לשיכחת העבר. פירדלנדר יצא כנגד הנורמליזציה שהשואה היא לא שונה מאירועים אחרים וזה פוטר את האחריות מהגרמנים ומניח אותה על היטלר והנאמנים לו.

היסטוריונים פונקציונליסטים מגבים את הנורמליזציה של השואה, הוא טען שהיסטוריון היהודי הוא לא אוביוקטיבי, אי אפשר לצמצם 1000 שנות היסטוריה גרמנית והם לא צריכות להעפיל על 12 שנות נציואל סיוציליזם.

לטענת פרידלנדר כול ההיסטוריה של חיי היום יום שמנסים להופך תהליך של סילוק והשמדת יהודים כנורמלי דורש פרספקטיבה אחרת.

כנגד הטענה שהיסטוריון יהודי כותב על השואה הוא בוחן את ההיסטוריה איך ולמה אשוויץ ולכן כל ההיסטוריה היא נרטיב שמוביל להבין את הנקודה הכאובת היום. גם לגרמני יש את הנרטיב שלו וכל אחד מגיע מנקודת המבט שלו. לדעת פירדלנדר יש מושג היסטוריה רב נרטיבית שמתחשבת בנקודת מבט של המרצחים והקורבנות- היסטוריה אינטגרטיבית.

הכרך המעניין יותר הוא השני, הוא מנסה להציג את ההתרחשיות שיובילו בסופו של דבר לאושוויץ, הוא מניח שהיו הרבה נקודות בזמן שהיה אפשר לעצור את היטלר. הוא מנסה להציג היסטוריה רב גונית ורגישה. הוא נע על ציר כרונולוגי וגאוגרפי. הכותרות זה תאריכים מאד מדיוקים. הזמן הכרנולוגי כמנהגו נוהג וכנגדו יש זמן פנימי שלא עובר וזמן שנחוו בצורה שונה הזמן היהודי. הספר נע מזירה גאוגרפית אחת לשניה, מפולין לצרפת מכל מקום שבו מתרחשת ההשמדה וזה יוצר תחושה טוטאלית. הספר מרתק והוא זכה לפרס פוליצר. פרידלנדר בונה בעיקר אפיזודות אנושיות הוא מתחקה אחרי יחדים מלאומים שונים וכך הוא מפרק את ההיסטוריה מהתאוריות הגדולות ושוכחים מויכוחים בין פונקנליסטם ואחרים. הוא מחזיר את ההיסטוריה לאנושי הוא לא מוכן לכפות עלינו תיאוריה גדולה על השואה, מעל הכל ומודבר כאן על דרמה או טרגדיה של יחידים. הוא מחלק את הספר לפרקים ויש פרק שמיוחד למרכיבי הנפש היחודים של היטלר והוא היה כח המניע, הוא לא המציא את האנטישמיות. פירדלנד הוא מייחד פרק שלם לאנטישמיות הגרמנית החדשה האיטלקטואליות. הרעיון של היהודי כגרום שמזהם את הדם והאדמה הגרמנית ולא תיהיה גאולה עם יהודים על אדמתם. גם על פי הממצאים של האנטישמיות המודרנית רק בעזרת היטלר השנאה הפכה להשמדה המונית.

היטלר באמצע דצמבר 1941 מחליט בראשו על ההשמדה ההמונית וועידת ונזה רק הייתה אישור להחלטה שלו.

פרידלנדר חוזר ליהודים והוא מסתמך על עדויות ישירות כמו אנה פרנק, יהודים רבים כתבו יומנים, מכתבים שהיהודים נשלחו, הם עדויות ישירות וחושב להיסתמך רק עליהם ולא על סיפורים אחרי התראומה. הם נותנים את המציאות ההיסטוריות. סיפורים מאוחרים יותר הם לדעתו מעוותים. ביומנה של אנה פרנק שלא יודעת ולא מתארת לעצמה על אושוויץ יש אמת אנושית שהיא מקור של עדות אמת אוטנתית.

רב האוכלוסיה בגרמניה ובכל הארצות שבהם התבצעה ההשמדה שיתפה פעולה עם הממסד הנאצי. פירדלנדר מוסיף לתאר את נקודת המבט של האוכלוסיה המקומית יחד עם הכנסייה ומוסדות שלטון מדינאיים.

בסיפרו משיג פרידלנדר חוויה היסטוריוגרפית יוצאת דופן רגשית אנטלקטואלית ומיוחדת במינה.

תפקידם של ההיסטוריונים הם קרובים אל החומרים והמציאות והם צריכים לתאר ולתת תאירותיות שיסבירו מקרים ספציפים כמו השואה ואקדמאים אחרים יבנו את התהליכים הכללים של רצח עם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: