Archive for the ‘Uncategorized’ Category

בחינה

שלושה חלקים.

חלק א' – חיבור של כ-6 עמודים. משך הזמן המומלץ – כשעה וחצי. 40 נקודות. חיבור שהשורה הראשונה כבר כתובה בו. ידון במרכז מה שעשינו בקורס.

נועד להפגין גם ידע וגם ניתוח. מבלי להגיד יותר מדיי, עוסק בליבה של מה שעשינו. איזו אמירה אינטגרטיבית. נידרש להתייחס לכמה היסטוריונים וגם לכמה גישות ודרך זה להגיד משהו על מה שלמדנו בקורס. זה אמור להיות פשוט ובלי התחכמויות. מקום להתבטאות אישית.

החלק השני – שעה – 40 נקודות – 4 שאלות מתוך בחירה. יכולות להיות למשל מה היסטוריון א' אמר על סוגייה ב'; או סוגיות השוואתיות בקשר לדגשים של היסטוריונים לגבי סוגיות. עוד שאלות – מה יכול היה היסטוריון א' לומר על סוגייה ב', שהיא סוגייה ישראלית אקטואלית ומוכרת. אלה שאלות שנועדו לא רק להפגין ידע, אלא הפנמה וניתוח של ההיסטוריונים שלמדנו.

חלק ג' –  מושגים. לבחור 5 מושגים מתוך בחירה. במספר שורות, להסביר כל מושג במספר שורות. 20 נקודות. או היסטוריון, או סוגייה היסטוריוגרפית. דברים מצומצמים ומוגדרים. למקם את המושג בתוך ההקשר הרחב של הקורס כפי שלמדנו של התפתחות הדיסציפלינה ההיסטורית.

במהלך הסמסטר פנו אליו בנוגע לחיבור על ז'אן ד'ארק. הרעיון הוא לא לדעת בכל רגע נתון מה היא עשתה, אלא את הכתיבה עליה בהקשר של הקורס. ההבנה מה עשתה הכתיבה על סוגייה מסוימת.

מושגים משנים קודמות –

"האומות הן מחשבות האל" – (ראנקה)

"המדינה בתור מעשה אומנות" – (בורקהארט)

"העם" במהפכה הרפתית – (מישלה)

"האסכולה הירושלמית" (תולדות העם היהודי)

"טבח החתולים הגדול" (דארנטון)

"התנצרותו של קונסטנטין" (גיבון)

"המלכים מחוללי הנס" (בלוך)

מודעות פרסומת

סיכום מקוצר של הקורס

  1.        I.      אדוארד גיבון –  1793-1737

      שייך לתנועת ההשכלה והנאורות של המאה ה-18. נחשב למניחי היסודות של הדיסציפלינה ההיסטורית.

      תקופה טרום ההיסטוריוגרפיה המודרנית. לאחר 1000 שנה של ציוויליזציה נוצרית התנוונה ההיסטוריוגרפיה והפכה להיות היסטוריה דתית.

      גיבון לא רק היסטוריון גדול אלא סופר גדול. גם לאחר שהתיאוריות שלו הופרכו הוא נחשב להיסטוריון גדול.

      הגיע ממשפחה פרוטסטנטית. למד באוקספורד – לא לומד כלום. החליט להמיר את דתו ולהפוך לקתולי. הנהלת אוקספורד רעמה והורחק. אביו שלח אותו ללוצרן בשוויץ כדי לקבל חינוך קלוויניסטי. הוא הופך לאתיאיסט.

      ב-1764 – יוצא למסע הגדול שכל אצולת אנגליה יוצאת אליו, המסע אל אירופה הקלאסית.

      הוא מנהל יומן מסע,. במסע הוא חווה התגלות ומקבל את הרעיון לכתוב אודות התדרדרות ונפילתה של רומא. הוא מקבל את הרעיון לאחר שהוא רואה את הנזירים בתפילת הבוקר שלהם במקדש זאוס באולימפיה (מקדש יופיטר).  הוא שואל את עצמו כיצד אימפריה רומית נפלה לדת של עניות. הספר מתחיל בחקירה של העיר ולא האימפריה.

      כרך ראשון – היסטוריה של רומא, בהמשך הוא מבין שהסיפור לא יכול להיות שלם עם נפילת העיר ב-476, אלא חייבים לחקור את הנפילה של האימפריה כולה.

      בינתיים – אביו נפטר. הוא עובד בפרלמנט. הוא יוצא מחובות אביו. קונה בית. חיי חיים צנועים.  ומוציא את חיבורו אשר מפתיע תא חבריו ועמיתיו לעבודה ומצליח מאוד. הוא ממשיך לחקור ולכתוב.

      הוא ממשיך בלתאר את שקיעתה של האימפריה שמתחלקת לשני חלקים ומשתרע על 1200 שנה. כמו כן, לא מוגבל גיאוגרפית. הוא מסביר על הפלישות הברבריות, רומא המזרחית, מפגש האסלאם.

      הוא מתמודד עם השאלה – מדוע נפלה האימפריה? טקיטוס כבר מתייחס בכתביו על שקיעתה של רומא, כמובן לא נפילתה. גיבון עונה על השאלה שהאימפריה הרומית מוכרחה ליפול על מנת שהאימפריה הנוצרית יכולה לעלות. היא תקום על יסודות הפוליטיים שלה ולא הרוחניים.

        אוגוסטינוס – נפילת האימפריה נובע מחוסר הערכים הדתיים. הרומיים האמינו בערכים גבריים-צבאיים (Virtue)

      מונטסקייה – איש המדע המודרני טען שהאימפריה נפלה כי גדלה יותר מדי. גיבון מכבד ומתייחס ברצינות למונטסקייה.

      1776 –  באותו זמן שהוא כותב את הספר על האימפריה הרומית, מנסה אמריקה להשתחרר מהאימפריה הבריטית ויש סערה בפרלמנט הבריטית. חברים מהאסכולה של גיבון בעד שחרור. השאלות שגיבון מעלה על האימפריה הרומית למעשה שאלות מאוד אקטואליות.

       גיבון כבן אדם נאור המאמין בקיום הרציונאל בבני-אדם. חולק את תפיסתו של קאנט לגבי השכלה ותבונה. כמו כן, אדם סמית מאמין שהאדם הוא רציונאל אך גם אגואיסט.

      גיבון מבין שהאימפריה נכבשה על-ידי ברברים מבחוץ, אך הוא טוען שהאימפריה מבפנים על-ידי הנצרות. החיים החילוניים מתחלפים בחיים דתיים. החיים הם לא כאן ועכשיו אלא אחרי המוות.

      התנצרותו של קונסטנטין – גיבון מפיל עליו את כלל האשמה. קונסטנטין מעביר את הבירה לקונסטנטינופול ומתנצר. כל האימפריה מתנצרת ומקדשיה הופכים לכנסיות.

      תשובת גיבון לשאלת הנפילה – ברבריזם ודת.

      פרקים שלמים בספר עוסקים בכיבוש הברברי.

      רומן המצאה המאה ה-18 – גיבון מאמין שרומן הינו הסיפורת השכיחה ביותר. החידוש של גיבון שהגיבור אינו אדם אלא תרבות שלמה. הוא משלב את הפסיכולוגיה, פילוסופיה עם טכניקה שהוא לומד מכותבי רומנים חדשים.

      גיבון מתנגד לדת ולאמונה בחיים אחרי. הוא חי בתקופה שהאדם לבד בעולם. מבחינת גיבון, רומא הפגאנית הייתה התקופה המאושרת בתולדות האנושות. כל הכתיבה שלו נועדה להבהיר שאת כל המידע על עצמנו נוכל למצוא בהיסטוריה שמלאה בסיפורים אישיים, ולא בכתבי הקודש.

      היסטוריה נועדה להרחיב את האופקים האינטלקטואליים שלנו. הוא מסיים את ספרו שהוא פונה אל קוראיו הנמצאים בתקופה לפני המהפכה הצרפתית. גיבון מכיר בציבור ויודע שיש קהל משכיל המוכן לקבל את דעותיו.

      ההיסטוריון היחיד שקוראים היום.

      גיבון לא ביצע שום מחקר מקורי בניגוד להיסטוריונים מהמאה ה-19. הוא כתב על סמך מקורות משניים – תיאולוגיים, ספרים וכן. את כל ההערות המדעיות, המחקריות הוא שומר להערות שוליים וכותב את ספרו בסגנון של רומן.

 

  1.     II.      לאופולד רנקה –  1795- 1886

      תקופה של כיבושים, נפוליון, המהפכה הצרפתית.

      התפתחות הדיסציפלינה יחד עם התפתחות האידיאולוגיה הלאומית – Nation. צרפת, אנגליה, גרמניה וכן. הצורך בלהוכיח את הלגיטימציה של גבולות נדרשת חקר היסטורית. בתחילת המאה ה-19, חקר ההיסטוריה הופך מתעסוקה בשעות הפנאי כמו אצל גיבון, לתחום אקדמי באוניברסיטאות ברחבי אירופה. מתחילים לאסוף ולאגור תעודות בגרמניה. כתבי-עת להיסטוריה לאומית בצרפת. קהילות מדעית נוצרות ותרבות חדשה. צריך לבדוק את ההיסטוריונים שצריכים לשרת את המטרה הלאומית ומצד שני יש להם גם אתוס שבו הם צריכים לומר את האמת ולא את האמת של השליט כאשר זו מתאימה לו. כל ילד לומד היסטוריה בבית ספר.

      מה תפקידם של היסטוריונים בבניית האומה? כן בעצם נמצאת חשיבותו של רנקה. היסטוריון זה מנסה להקנות כלליים אתיים ופוליטיים לדרכו של ההיסטוריון.

      רנקה – משפחה דתית-פרוטסטנטית. לומד פילולוגיה וכותב תזה על תוקידידס. הוא לומד מהספרים של וולטרסקוט ומגלה שהוא לא מהימן. משם הוא מגיע למקורות הראשוניים ומגלה שהרבה יותר מעניין ללמוד מהם.

      1824 – מפרסם ספר ראשון "תולדות העמים הרומניים והגרמניים". כבר בתחילת הספר הוא קובע שעליו לדווח ולא להתבסס על מיתוסים. רנקה כותב בתגובה לכותבים של הרנסנס שכתבו בצורה מאוד לאומית.

      1825 – בעקבות ההצלחה של הספר מתמנה לראש חוג באוני. "הומבולד" בברלין. הוא מגלה 48 כרכים של שגרירי ונציה של חצר הוותיקן. רנקה מאושר, הוא יכול לחקור היסטוריה כמו שהוא אוהב. עבודותיו המשמעותיות כגון "תולדות האפיפיורים" נעשו הודות למסמכים אלו. רנקה לא יעזוב את ברלין עד מותו. הוא יוותר על הפרופסורה, אך הוא ימשיך לכתוב עד למותו. הוא כותב ספרים על תולדות צרפת, גרמניה, פרוסיה וכו'. עד מותו רנקה יכתוב כ-60 ספרי היסטוריה שונים.

      בניגוד לגיבון – כתב רנקה היסטוריה על בסיס מקורות היסטוריים.

      עיקרון ראשון בעבודתו – הוא רואה בהיסטוריה תחום של חקירה מדעית, אובייקטיבית. היסטוריון חייב להיות נייטרלי מבחינה דתית, מעמדית ופוליטית. הדרך היחידה הינה לדבוק במקורות – שורש מדת הפרוטסטנטיות שלו, הדבקות בכתבים כמו הדבקות בכתבי הקודש. דהיינו, השגרירים הונציאנים כותבים את מה שהם באמת רואים וללא הטיות. היסטוריונים מודרניים חולקים עליו ומוצאים דרכים יותר מעמיקות לחקור מקורות. בנוסף, רנקה הינו פרוסי מברלין. האמונה שלו שבמסמכים הללו טמונה אמת היסטורית היא אמונה אפוא מאוד פרוטסטנטית אך יש כאן גם סממנים מהאמונה בבירוקרטיה הפרוסית. היסטוריוגרפיה של רנקה מסתכם במסמכים, צווים והוראות של המשטר, או תעודות שתמצא בארכיונים רשמיים.

      עיקרון שניאובייקטיביות. רנקה האמין שהיסטוריון חייב להיות אובייקטיבי. הוא האמין שהיסטוריון חייב לראות, להבין ולדווח בלי לערב את דעתו, ולשמור על ריחוק אישי ככל האפשר.

      עיקרון שלישי – אוניברסליות. הוא היה גרמני לאומי אך לא לאומני ואף סלד מהלאומנות. "האומות הן מחשבות האל" – כל תקופה קרובה לאלוהים באותה מידה. בכל תקופה בהיסטוריה גם הנידחת ביותר יש ערך . צריך להבין ולכבד כל חברה, עם, תקופה, או תופעה היסטורית. לכל עם ואומה יש ייחוד וחשיבות וכולן קרובות לאלוהים. רנקה לא מקבל את דעותיו של גיבון שכותב היסטוריה עם אצבע מאשימה. או כמו הגל שהאמין שעמים שנכחדו הוענשו על-ידי אלוהים והם לא נחוצים להיסטוריה.

      עיקרון הלאומיות – רנקה האמין בפילוג לאומי ושפילוג זה היה רצון האל. הוא היה פותח את נאומיו במשפט "האומות, הן מחשבות האל". הוא לא האמין שהפילוג יכול להיות מקרי. בנוסף מאמין רנקה שעל היסטוריון לעסוק בהיסטוריה לאומית וזה מאפיין את כתיבתו לטוב ולרע- היסטוריה מאוד פוליטית.

      יעודה של גרמניה בעיני רנקה – תפקידה ללמד את העולם בנוגע לחירות. גרמניה הינו המדינה בה רעיון החופש מתממש. לותר הביא לעולם את בשורת החופש הדתי, כך ממשיך רנקה.

      התיאולוגיה – רנקה נשאר פרוטסטנט הדוק עד סוף חייו, אך הוא נשאר אובייקטיבי במשך כל כתיבתו. אלוהים הוא מעין משגיח, כאשר ההיסטוריון אינו יכול לנבא את ההיסטוריה אלא חייב להבין אותה כמשהו מתוכנן.

      רנקה תרם רבות להיסטוריוגרפיה, הוא המציא את העבודה הסמינרית. פג תוקפו של רנקה בסה"כ, היום הוא לא עומד במבחן הביקורת המודרנית.

 

  1.  III.      ז'ול מישלה – 1874-1798

      אותם שנים כמו רנקה. הניגוד בין הרודטוס לבין תוקידדיס מתבטא בין מישלה לבין רנקה.

      הוא מייצג תנועה תרבותית הנקראת "רומנטיקה". תנועה תרבותית מהעשור האחרון של המאה ה-18 למשך 20-30 שנה. בין שתי המהפכות הגדולות- תעשייתית וצרפתית. התנועה הייתה תגובה למשבר הפוליטי אך יותר למשבר החברתי וכלכלי.  95% מכלל אוכלוסיית אירופה הייתה חקלאית השתנתה לחלוטין. העידן המודרני משפיע על החיים האישיים. הרומנטיקה הינה ריאקציה וניסיון להחיות חלקים מן העבר. הגנים המלאכותיים כביטוי לניסיון להחזיר עטרה ליושנה. מגלים מחדש את הקסם של ימי הביניים.

      ביטוי מובהק ביותר הינה בהחייאה של האומה – האיסוף מידע שאנו כבר מכירים עובר לכפר. אגדות ה"אחים גרים" שהיו פרופ. באוני. יותאים אל הכפרים ואוספים סיפורים מיתיים ואגדות. החייאה של תרבות עממית. רנקה הלך נגד הסיפורים המיתיים, האגדות. מישלה התנגד ואמר "האגדות האלה הם הסיפורים האמיתיים שמהם עשויים החיים שלנו".

      "ההיסטוריה של צרפת" – הוא עמל על הספר 17 שנה וכלל 17 כרכים.

      מאז היותו ילד נמשך לבתי קברות. אחד ממאפייני הכתיבה שלו הינה האובססיה למוות.

      יולי 1830 – אירוע שמשנה את חייו. התקוממות הפריזאים נגש שארל העשירי. המלך הבורגני שהומלך לאחר נפילת נפוליון. ניסיון ההתקוממות נכשלה, אך מישלה רואה את תכלית חייו "העם" – אם יש מושג שיכול להחליף את מושג "האל" זהו הינו מושג "העם". העם הפשוט אשר עולל את המההפכה. בעקבות המהפכה, שושלת אורלאנית מחליפה את המשטר הבורגני.

      הוא ממונה למנהל הארכיון הלאומי. הוא מתאר את עצמו כשליח שירד לעולם המתים ועליו להחיות אותם.

      1833 – הוא מתגייס למשימה של חייו. ההיסטוריה של צרפת מראשיתה בעת העתיקה. השאלה שעולה לו מתוך המחקר הינה, כיצד קרה שמאז שנת 1000 הצליחו אוכלוסיות שונות להתמזג לאומה אחת – צרפת. בשנה הראשונה הוא מסיים שת שני הכרכים הראשונים.

      1838 – הצלחת הכרכים הראשונים. הוא מתמנה לפרופ. בקולז' דה פראנס.

      1851 – עולה בן-אחיו של נפוליון לשלטון ומכריז על עצמו כקיסר. סיום הרפובליקה השנייה ותחילת האימפריה הנפוליונית השנייה. מישלה ידוע כאנטי-בונפרטיסט מסולק מכל תפקידיו ומחוייב לצאת לגלות. הוא חוזר אחרי שנתיים אך נאסר עליו להיכנס לארכיון הארצי. הוא ממשיך לעבוד על מחקרו.

      הוא היה אמנם רומנטי, אך הוא לא היה מהרומנטיים הריאקציונרים שרצו לחזור לימי הביניים. מבחינתו להחליף את כל הממסדים והדתות הישנות ולהחליף ותם בדת חדשה – דת האומה או האומה כדת. ההיסטוריה חייבת להיות הדת החדשה. ההיסטוריה היא החייאה. החייאה של המסורת. דרך הקריאה יוכלו הקוראים למצוא אמונה חדשה.

      תשובתו לשאלה, בימי הביניים, בשתי המוסדות המלוכה והכנסייה איחדו את האומה. לאחר מלחמת מאה השנים במאה ה-14-15 ומשברים פוליטיים, נדרשת כוח חדש לאחד את צרפת – כוח פנימי והוא האומה, העם. ומה שדרוש להניג הינו דמות אחת בה מישלה מתמקד: ז'אן דארק.

      זיאן דארק – ילדה פשוטה מהכפר שלא למדה ואמונתה בעיקר בצרפת שמחליש את הקתוליות. היא שומעת קולות הפוקדים עליה ללכת ליורש העצר, לגייס את העם למלחמה נגד האנגלים, היא מנהיגה את הגייסות, נתפסת ע"י האנגלים והוצאה להורג. היום היא אחד הסמלים של צרפת.

      בעיני מישלה, היא אחת הדמויות שבונה את צרפת, לא הדמות שלה עצמה, אך המיתוס שלה שעליה נבנה האומה.

      הוא לא מפרק את הסיפור ההיסטוריה אשר הפך למיתוס. הוא מתייחס אליה כתופעה היסטורית בשל עצמם. הוא מתייחס בעיקר לתגובות הקולקטיביות שהן יוצרות. הוא כמובן מספר את הסיפור אך לא חוקר את הסיפור עצמו.

      הוא רוצה להפוך את גיבור האומה לתחליף לדת.

      טענות מישלה לא מתקבלים בברכה היום בקרב היסטוריונים. הוא אינו מתייחס לעובדות מדעיות כי מה שחשוב הוא המיתוס, האידאה.

      דוגמא נוספת הינו תיאורו של כיבוס הבסטיליה. היום הופרך הרעיון של הכיבוש וידוע שהיו  שם 7-8 אסירים בכלא לא מבוצר על ידי כוחות המלך. לאירוע אין משמעות היסטורית, אך מישלה הופך את זה לאירוע שיא.

      מישלה – היסטוריה פאסה שאן לה ערך היום.

      בניגוד לראנקה, כתב הרבה לע עצמו. שיתף את מחשבותיו, את דעותיו, על עברו, לאירועים שהיו בילדותו ייחס הרבה חשיבות. מישלה חשב שזה נאיביות להפריד את ההיסטוריון מההיסטוריה. באופן פרדוקסאלי נהוג לחשוב היום שמישלה צדק. כמובן לא צריך לערב את האני כמו שמישלה עשה אך יש גרעין של אמת.


  1.  IV.      יעקוב בורקהארט –  1893-1818

      מי צדק ראנקה או בורקהארט?

לאחר נפילת גרמניה, מלחמת עולם השנייה. מאי 1947, נושא מיינקה נאום. מיינקה היה תלמידו של ראנקה וכתב היסטוריה פוליטית. בנאום הוא שואל את השאלה.

       היה פרוטסטנט. משפחתו אחת החשובות בבאזל, בלגיה. אימו מתה בילדותו. הוא טען שזה גרם למלונכליות ופסימיות. הפסימיות הינו מרכיב חשוב בעבודתו.

       הוא פונה ללימודי תיאולוגיה אך עוזב אותם. הוא סופג בלימודיו את ההתערערות של הדת בעקבות יישום של כלי המחקר מודרניים על ההיסטוריה המקראית. "חיי ישו" – דוגמא של ספר המפריך את הסיפורים המקראיים על ישו וטוען שהם מיתוסים. דווטה ידיד של הסופר, שטראוס, מלמד את בורקהארט. בורקהארט סופג את התורה הזאת

       הוא לא מתאושש מההכרה ההיסטורית שמפרקת את האמונה הנוצרית. הוא יוצא לנסות להבין מה כתוב בכתבי הקודש תוך כדי אימוץ המתודה של דווטה. ייתכן שדרך הבנה היסטורית מודרנית יהיה ניתן להציל משהו מהאמונה הנוצרית. הוא מחליט ללמוד היסטוריה, בתקווה להיות כופר כן – לא מקבל את כתבי הקודש כמו שהם אך מכבד אותם ולא מבקש לשלול אותם.

       1838 – לומד בברלין היסטוריה אצל רנקה ואחרים. העבודה הסמינרית שלו הוא מגיש לרנקה.

       1846 הוא חוזר לבאזל ומתמנה לעורך עיתון הליברלי בבאזל.

       שנים סוערות – מארקס ואנגל מפרסמים את המניפסט שלהם. למרות שבזל עיר שקטה, המאבקים מגיעים לשם.

       1866 – בורקהארט חש שבאזל לקראת מהפכה ובורח.  "כל מה שאני מבקש להיות אזרח הגון, חבר נאמן, נשמה טובה, איני יכול לעשות הרבה מען החברה כולה". הוא רוצה להבין את התרבות האירופית הישנה, גם כהיסטוריון וגם כאירופאי. הוא יוצא לרומא. מבחינתו אירופה הישנה הייתה העוגן והוא רצה להגן עליה. הוא יוצא לחקור על מה הוא בדיוק מתגונן.      

        הוא חוזר ומתמנה לפרופ. להיסטוריה בציריך.

       1882 – מפרסם את ספרו הראשון "תקופתו של קונסטנטין". הוא אינו עוסק בדמויות, או ארועים היסטוריים אלא בתקופה, בתרבות. הוא דן על המעבר מדת פגאני לעולם נוצרי.

       הוא חוזר לבאזל שם ישאר עד מותו – כ-35 שנה.

       "קיקרונה" – מדריך למטייל ברומא. הוא סוקר את כל המוזיאוני, ארמונות ויצירות אומנות. חיבור מומלץ עד היום. ההבחנות יוצאות דופן.

       1850 – מפרסם את ספרו הגדול "תרבות הרנסנס באיטליה". לאחר שקרא את ספרו של מישלה, הבין שמה שקר בצרפת קרה 100 קודם לכן באיטליה. רנסנס – תחייה של התרבות הקלאסי.

       Kultuur – בזכות הספר נכנס המושג תרבות ללקסיקון. בנוסף – היסטוריה תרבותית.

       הוא מנסה להיות אזרח טוב וידוע כפרופ. נאמן. ניטשה מופיע בהרצאותיו ומתיידד עם בורקהארט.

       ביקורת ניטשה על בורקהארט – איש מיוחד במינו ושהוא אינו אומר את האמת, אלא מעלם אותה". הידידות הבעייתית בין ניטשה לבורקהרדט נמשכת כ-20 שנה לאחר מכן. ניטשה המשיך להעריצו, אך בורקהרדט חשש מפני ההקצנה הגוברת של ניטשה. עד אותו רגע שבו ניטשה גסס מעגבת בינואר 1889 בעיר טורינו באיטליה שבה כבר כמעט איבד לגמרי את שפיות דעתו, הוא המשיך לתקשר עם בורקהרדט במכתבים. הוא כתב לבורקהרדט בינואר 1889: "פרוספסור יקר ונכבד, אחרי וככלות הכל הייתי מעדיף להייות פרופסור בבאזל לוא להיות אלוהים, הייתי מעדיף להתרכז בתפל ולא בבריאת העולם". הוא חזר על הדברים הראשונים שהוא כתב על בורקהרדט, הוא ראה בו שמרן פחדן שמפחד לשנות את העולם וכאדם היושב במגדל השן. בורקהרדט הגיע איפשהו למסקנה שעל ההיסטוריון צריך להגן על העולם הישן, על אירופה של הרנסאנס, זאת בשונה כל כך מניטשה שראה במוסר ובאמנות המצאות או רמאויות שאנחנו ממציאים על מנת להשתלט בצורה כוחנית על העולם, פה התגלה השוני הגדול בין 2 ענקים אלה.

       בורקהארט לא מפרסם יותר ספרים. הוא מחליט שללמד סטודנטים יותר חשוב מפרסום. הוא מוותר גם על להחליך את מקומו של ראנקה בברלין.

       שלושת הכוחות שבכל חברה בהיסטוריה האנושית על-פי בורקהארט –  המאבק בניהם מעצב את הסיטואציות ההיסטוריות והמשטרים.

        1. הדת – מהווה ביטוי לשאיפה האנושית האלמנטרית ולגאולה. מבטא צורך מטפיזי. (האימפריה הנוצרית)

       2. המדינה – מבטא את השאיפה לעוצמה לשליטה. צורך פיזי. (האימפריה הרומית)

       3. התרבות – החידוש של ברקהארט. צורך למשמעות העולם. הוא היסטוריון ולא פילוסוף להיסטוריה ולכן עם הוא מתעסק בהיסטוריוסופיה הוא מזדרז להוכיח אותם באמצעות התרחשויות כלשהם. (הרנסנס באיטליה)

       הקונסטולציה השלישית מהווה מאין אוטופיה. ומבחינת בורקהארט זהו הרנסנס באיטליה.

        קונסטנטין חושב שהוא משתמש בדת לצרכיו אך ההפך הוא נכון, הדת משתמשת בו לצרכיה. זה משהו שבורקהארט מבין בניגוד לרנקה ומיינקה. בורקהארט רואה את התמונה היותר גדולה, את הגל העצמתי שנקרא תרבות ושהגיבורים הגדולים של התקופה אינם הקיסרים אלא הנזירים הנרדפים. הוא מעריץ את אנשי התרבות הקלאסי שניסו לשמר את ספרי הפילוסופיה בעידן הכאוס. הוא מעריץ את האסתתיקה והיופי, וניתן לראות בספריו שהוא מעריץ את רפאל שמנסה לשלב את המסורת הקלאסית עם הנצרות בניגוד למיקלאנג'לו שהינו חדשן. הוא מעריץ את אלה שמנסים לשמר את הישן.

       הוא נרתע מהלאומנות הגרמנית. נרתע מעידן של האומות הגדולות ולכן הוא מפתח את ההיסטוריה התרבותית.

       תשובתו של מיינקה – בורקהארט, למרות מה שחשב 30 שנה קודם לכן. מי מבין השניים היטיב להבין את הדינמיקה הפנימית של ההיסטוריה. הוא מאמין היום שצריך להפוך את גרמניה לאומה תרבותית ולא פוליטית.

 

  1.     V.      יוהאן האוזינגחה –  1872 – 1945

       ההשפעות החיצוניות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – מלה"ע הראשונה והזעזועים שבעקבותיה, המהפכה הבולשיביקית והעלייה של משטרים דיקטטוריים. עולם המכוניות, המטוסים, הטלגרף, הקולנוע. האימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, שינוי תפיסת המציאות.

       מלה"ע הראשונה הביאה לזעזועים ולהתמודדויות חדשות. המלחמה הטכנולוגית הראשונה. היסטוריונים כמו רנקה ואנרי פירן אשר לפני המלחמה כתבו היסטוריה פוליטית משנים את דרכם. מתפתחת היסטוריוגרפיה חדשה.

       היסטוריונים מבינים שהם טעו ברמה מתודית, לא רק בכך שהפכו את הלאומיות ואת סיפור האומה לסיפור העיקרי של ההיסטוריוגרפיה, אלא מעצם העובדה שתפסו את ההיסטוריוה כנרטיב, כסיפור שיש לו התחלה וסוף.

       האוזינגחה לא עבר את המסלול ההיסטוריונית המקובל וודאי לא למד בברלין, והגיע להיסטוריה בשלב מאוחר יותר בחייו.

       נולד בכראונינגין. הכשרתו האקדמית הייתה בסנסקריט, וחקר את תרבות הודו.

       ב-1902 – היותו בן 30. חוויה אסתטית ששינתה את חייו. ראה תערוכה של ציורים דתיים מימי הביניים הגורמים לו לסקרנות מההיסטוריה שהציורים הללו מתארים.

       1905 – מתמנה לפרופ. בעירו כראונינגן.

       1915 מוזמן לאוני. ליידן. כבר נמצאים בעיצומו של מלה"ע ה-1 אך הולנד לא נפגעת מהמלחמה.

       הוא מהרהר בשאלה כיצד הצליחו להגיע בני אדם למצב כזה של מלחמה. הוא כותב ספר "בסתיו של ימי הביניים" הוא על ארצות השפלה ובורגונדיה. למרות אין כל קשר למאורעות של היום אך ניתן להבחין בתחושות של שקיעה, דעיכה אבדן בכל עמוד. כבר בספר הזה אנו מבחינים בייעוד שלו להיות היסטוריון. גדולתו של האוז ניכר בספרו  "בסתיו של ימי הביניים".

       1926 – הצלחת הספר. זוכה להכרה. הוא יוצא למסע באמריקה וכותב ספר "אדם והמון באמריקה".

       שנות ה-20-30 האוז הופך להיסטוריון בולט. הוא מפחד מעלייתו של היטלר וכותב על כך. הוא מקים אגודה לקידום השלום ואחווה באירופה. הוא מסלק את החיילים הנאצים מכנס בליידן.

       1938 – מפרסם ספר מאוד מוזר הנקרא "האדם והמשחק". זוהי תפיסת עולמו – האדם כיצור משחק. הוא מעלה את שתי התפיסות של האדם – מארקס והומו-פאבר. מארקס  האדם ביצור עובד, ייצרני ומטריאליסטי. הומו-פאבר – האדם כיצור חושב שונה מן החיות. האוז טוען ששני התפיסות הללו לא מסבירות מדוע האדם יוצר אומנות, ספרות, דת, היסטוריה וכן.

       זהו פעולה לא תועלתנית ולא תכליתית אך לא לא משמעותית. להפך היא זאת שנותנת משמעות לחיים.

       הוגה גרמני פרידריך שילר – "האדם משחק רק כשאר הוא חופשי והוא חופשי רק כאשר הוא משחק". כשיש לך פעולה יותר תכליתית אתה לא משחק אתה יוצר.  כשיש לך זמן אתה משחק. זהו הדבר המיוחד בבני אדם בעיני האוז. זהו השינוי מחיות. במציאות המודרנית איבדנו את כושר המשחק. אנו נכנעים לאילוצים ולעשייה. אנו לחוצים מדי. האוז רוצה לשמר את הייסוד הספונטני, היצירתי, בחיים ובהיסטוריה. בניגוד לבורקהארט שהאמין שהאומנות מושפעת מהפוליטיקה, האוז חשב ההפך.

       כשהוא רואה את הציורים של סוף ימי הביניים שהם מאוד ריאליסטיים הוא שואל את עצמו כיצד ייתכן דבר כזה? בעולם כל כך מדיאוואלי לראות ציורים כ"כ ריאליסטיים. השאלה ההיסטוריונית שנשאלת כאן "כיצד יכול היסטוריון לשחזר כיצד תפסו במאה ה-14 את המציאות".

       הוא מנסה לתפוס את החיים ברמת החושים.  לפני 500 השינויים ברעשים, באור, בחושך היו משמעותיים. האדם הוא קודם כל יצור שחש, יצור חושני ותפקידו של ההיסטוריון להתייחס לרמה הזו.

       הוא מתחיל את ספרו בהסבר על התקופה כתקופה של אימה, חוסר וודאות וכן. הוא מציג שלוש דרכים של האדם להתמודד עם האימה בעולם –

       1. דרך הדת – לפרוש מן החיים. אתה מתמודד עם החיים בכך שאתה מוותר עליהם.

       2. דרך התבונה – ניסיון להבין דרך המדע את הפתרון לחולי, רעב וכן. אך היא לא הייתה קיימת בימי הביניים בעיני האוז.

       3. דרך החלום –  היא דרך החלום, או האשלייה, או האוטופייה, או האסתטיקה. אתה נמלט מן העולם, אבל לא אל הדת, אלא אל "הנדמה לי". אל החלום או האשלייה, או אל האוטופיה. וכמו שאפשר להבין, מה שמאפיין את התקופה שבה הוא עוסק היא העובדה שהדת מתחילה לאבד את תוקפה ועוצמתה, הקדמה אינה קיימת, ובורקהארדט קרא לזה רנסנס. האוזינחה לעומת זאת אומרת שזה היה משהו יותר פרימיטיבי – בריחה לעולם של חלומות. בני אדם לא רצו לראות את המציאות ולכן תיארו בציורים, ריקודים, יצירות השירה שלהם, מציאות שהביטוי המובהק ביותר שלה היה תרבות האבירים. כמה מהפרקים בספרו מוקדשים לתרבות האבירים.

       פרק מוקדש לאבירים. ברנסנס כבר אין אבירים אך יש את השירה עידן שבו שירה ויצירה ספרותית מעלה על נס את האבירים, כי במושגי האבירות על כבוד, אהבה, הקרבה, נמצאים האידאלים של החיים שבני האדם נתפסים אליהם. ויש להאוז פרקים על החשיבות המדינית והצבאית של אידאל האבירים. היסטוריון שיתעלם מהמשחק, יתעלם מהעיסוק באבירים בגלל שכתופעה היסטורית אינם קיימים -לפי האוז הוא מחמיץ את העיקר. זוהי הנקודה החשובה ביותר – האידאלים של החיים ולא החיים עצמם. דימויי היופי והגבורה והאהבה שעל-פיהם חיים בני אדם בכול תקופה נתונה. ורק מי שמשחזר ויודע להבין את האידאלים הפנימיים דרך הדימויים שלהם יכול להבין בעצם תקופה היסטורית כמו שצריך.

       האוזינחה הוא אפוא אחד מההיסטוריונים שמציעים לתפוס את האדם לא כאדם רציונלי, אלא כיצור שמה שמייחד אותו הוא היותו אדם משחק. קריאתו להיסטוריונים בני כול התקופות הוא לנסות לתפוס את בני התקופה מבעד הדימויים האלה. זה האדם בכל עידן ובכל מקום ואת זה צריכים גם היסטוריונים להבין.

       אין אסכולה של האוזינחה. ההישג שלו עומד בפני עצמו. לומר שהאוזינחה פיתח אסכולה שהמשיכו את דרכו אחרים, לא יהיה נכון. זה כמעט ולא קרה. אבל, כול הרעיון שפיתח בשנות ה-20, לפיו אנחנו חיים בעידן ויזואלי ולא טקסטואלי, מתקשר לרעיונות שקיימים היום שההיסטוריה עוברת היום הרבה יותר בקולנוע ובצורה ויזואלית.

       בורקהארדט והאוזינחה – במושג תרבות בורקהארדט כלל הרבה יותר תחומים: מדע, השפעות טכנולוגיות. כול מה שלא שייך לדת ולמדינה. אצל האוזינחה יש ניסיון לזקק את התרבות ליצירות אסתטיות כמו ציור, שירה, לבוש, תהלוכות, ולא מעבר לכך. מבחינתו אסתטיקה זה משהו שלא שייך לדברים רציונליים ולא לדברים מעשיים. מושג התרבות של בורקהארדט הרבה יותר רחב.

       אצל האוזינחה האסתטיקה היא תחום נפרד לגמרי שאינו שייך לחיים. כשמציירים אבירים במאה ה-15 לא מציירים שום דבר שקשור לחיים כי אין אבירים. המציאות שמציירים היא מציאות דימיונית. בורחים מהמציאות לעולם החלום והאסתטיקה. מציירים משהו שמדמיינים אותו. תרבות שחיה ב"נדמה לי". אגדות המלך ארתור במאה ה-5, אבל אלף שנה אחר כך עדיין עוסקים במושג הזה.  מבחינת בורקהארדט יצירת אומנות מבטאת את התקופה שלה בצורה מיידית ושייכת לה.

       גם מושג האהבה משתנה בין תקופה לתקופה. הוא מובנה לתרבות. במאה ה-14 בני אדם אהבו, אבל לא בצורה ספונטנית, אלא בהמון פריזמות אביריות. רק על-פי קודים ונורמות של אבירים. לכן היצירה שלו מאוד מורכבת והניסיון מאוד מורכב להבין מהי היסטוריה ולומר לנו שההיסטוריון חייב להבין את העולם הפנימי של האנשים. לא מעניינת אותו המציאות החיצונית – הפוליטיקה והמלחמות – אלא העולם הפנימי. זה קרוב למה שפרויד ואחרים עושים באותה תקופה.

 

  1.  VI.      מארק בלוך – 1944-1886

       היסטוריון עם מורשת. אוני. שטראוסבורג נקראת על שמו.

       יהודי בעיר ליון. אביו פרופ. להיסטוריה. בלוך למד היסטוריה וגיאוגרפיה וישלב בניהם. זהו עיצוב היסטוריה חדשה בתחום הרוח.

        1914 – מגוייס לצבא הצרפתי ובמשך 4 שנים משרת כקמין ארטלרי בצבא הצרפתי. לא משנה איפה הוא נמצא הוא חווה את חיין מפרספקטיבה של היסטוריון.

       1915 – הוא מפרסם ספר "יומן המלחמה"  – מספר על ההתנסות שלו, איך החיים בשדה קרב השפיעו עליו גם ביחס להיסטוריה.

       חיים בחפירות – הוא חוקר את עניין השמועות. מאיפה הן מתפתחות, במה הן עוסקות. וצורת החיים. הוא רואה כיצד הוא יכול לחזור בהיסטוריה לימים של עייפות, קור, חרדה, הוא חש עצמו ממש איכר בימי הביניים.

       צילומי האוויר – פרספקטיבה יוצאת מן הכלל. תוואי קרקע, שדות ישנים, טופוגרפיה, מגלה אמצעים מודרניים שהיסטוריון חייב להשתמש בהם.

       בסוף המלחמה מתמנה לפרופ. להיסטוריה בשטאוסבורג. באוניברסיטה הזו נוצר הקשר בין ההיסטוריה למדעי החברה השנים. הם לא כבולים שם למסורות שונות. ב-15 השנים שילמד בשטרסבורג, הוא וחבריו ישנו את ההיסטוריה ויהפכו אותה למדעית, במובן של מדעי החברה.

       ב-1924 מפרסם את ספרו הראשון: "המלכים מחוללי הנס". עוסק בתופעה אזוטרית למדי, מסורת חצי-מגית, שהייתה קיימת בצרפת וגם באנגליה, ועל-פיה מלכי צרפת ואנגליה, הייתה אמונה שהם יכולים לרפא מחלת עור (סקרופולה), שאם רק המלך נוגע בהם – הם מתרפאים. טקס שהיה קיים במשך מאות שנים – עד המאה ה-18. גיבור הסיפור של בלוך אינו המלך אלא ההמונים שמאמינים.

       ב-1928 קידם קונגרס באוסלו. שם נותן הרצאה בזכותה של היסטוריה השוואתית כלל אירופית. אירופה היא הזירה שצריך לקדם ההיסטוריון, ולא יצירות מאוחרות יותר כמו צרפת, אנגליה, שוודיה, וכולי. האמונה של בלוך ושהאוזינחה היה שותף לה, הייתה שאם ההיסטוריונים יצליחו להתעלות מעל ההיסטוריה הלאומית הם יתרמו לכינון השלום באירופה.

        ב-1929 מייסדים כתב עת באוניברסיטה בשטרסבורג – Annales. עד היום קיים ועד היום נחשב לכתב העת ההיסטורי החשוב ביותר בצרפת, ואולי אפילו בעולם כולו.

       ב-1931 בלוך מפרסם מחקר שראשיתו באותם צילומי אוויר, כשהפעם הוא משתמש בהם בצורה יותר אינטנסיבית ושיטתית – "היסטוריה קרקעית של צרפת".

       ב-1939, בספרו הידוע והחשוב ביותר אולי, "החברה הפאודלית", עד היום נחשב כאחד המחקרים החשובים ביותר של החברה הפאודלית.

       מלחמת העולם השנייה – הפרק הדרמטי באמת בחייו של בלוך. בן 56 כשהמלחמה פורצת. בספר שנקרא "אפולוגיה של ההיסטוריה" – השאלה "האם ייתכן שההיסטוריה בגדה בנו", ששאל קצין בדנקרק, לא נותנת מנוח לבלוך. האם יש אחריות להיסטוריונים, שחינכו את האומה, אולי לא הכינו את העם למלחמה ולאסון? בלוך יחזור ויידרש לשאלה הזו. הספר כולו הוא מעיין תשובה לשאלה הזו ששאל אחד הקצינים בעת היותם בנורמנדי. השאלה אם לתמצת אותה, היא למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים היסטוריה.

       בזמן המלחמה הוא כותב ספר שכותרתו "המפלה המוזרה". גם הפעם מגיב מיד לאירועי המלחמה, וכותב מחקר שעוסק במפלה ההולכת ונמשכת של צרפת. טענתו העיקרית היא שהמפלה איננה רק צבאית, אלא גם מוסרית ואינטלקטואלית.

       הוא מלמד ב-1941-1942 באוניברסיטאות. יש לו אפשרות באותן שנים לעזוב את צרפת, משום שהוא מלומד והיסטוריון כול כך ידוע. הוא לא עוזב את צרפת משום שהוא פטריוט ואינו מוכן. יתר על כן, ב-1943 מצטרף לרזיסטנס. במרץ 1944 התא המחתרתי שהוא קשור אליו נחשף. הוא נעצר על-ידי הגסטפו. עד כדי כך זה חשוב, שהגרמנים כותבים בעיתון של הגסטפו שמנהיג המחתרת היהודי. הוא נחקר ומעונה על-ידי קלאוס ברבי. ביוני 1944 מרק בלוך מוצא להורג ביחד עם קבוצה של אסירים אחרים. חודשיים לפני סיום המלחמה. כמה שבועות לפני שחרור פריז.

       מרק בלוך זכור לא רק כהיסטוריון אלא גם כפטריוט. כאדם שידע גם להתנדב. במהלך המלחמה הוא ממשיך לכתוב לאנאל בעילום שם.

       התשובה לשאלה של הקצין בנוגע להיסטוריה שבגדה בנו. בלוך עונה בכך שההיסטוירה אינו יכול להיכן אותנו לארועים כמו מלחמה. כל הרעיון שאפרש לתפוס א ההיסטוריה כפסדו-מדע הינה מוטעית בעיני בלוך.

       היסטוריון חייב לנצל כל פיסת מידע – בלוך מתנגד להיסטוריוגרפיה שמבוססת על מסמכים ותעודות וארכיונים. לא הכל נמצא בתעודות, על היסטוריון לחקור את השדות גם כן למשל. אך כמובן שלא ניתן לחקור את השדות ללא הסניור, כי הוא כתב. כל המסמכים העוסקים באדם הפשוט נכתב על-ידי המלוכה אך הם לא יהיו בארכיונים הממשלתיים. בעיקר מידע לא מתועד כמו צילומי אוויר. כאן תרומתו של בלוך וחבריו לאסכולת אנאל, שאגדה לא רק היסטוריונים אלא גם גאוגרפים, דמוגרפים, אנתרופולוגיה, סוציולוגים, פסיכולוגים – כדי להפוך את ההיסטוריה לחלק ממדעי החברה החדשים.

       בלוך טוען שאנחנו כהיסטוריונים עוסקים קודם כול בחברה – "אני חש יותר בנוח בחברת איכרים מאשר בחברת נסיכים". זה נראה היום טריוויאלי, אבל בשנות ה-20 וה-30 רוב ההיסטוריונים עסקו במנהיגים ובתופעות הגדולות. בין אם זה גנרל, מלך או אפיפיור. בא בלוך ואומר שההיסטוריה המשמעותית היא אך ורק של החברה כולה. ובאמת בספריו אין עיסוק בדמויות ספציפיות של גיבור היסטורי כלשהו. בלוך מעודו לא כתב מחקר ביוגרפי או מחקר שבמוקד שלו עומדת איזושהי דמות. הוא פשוט סילק מההיסטוריה את הדמויות של הגיבורים למיניהם.

       בלוך דאג ממגמות לאומיות ולא אהב היסטוריה פוליטית אלא את ההיסטוריה החברתית.   הנושא הבא שמעניין אותו ואת כול אסכולת אנאל – זוהי היסטוריה מטריאליסטית אבל לא דטרמיניסטית. כלומר, נקודת המוצא היא תנאי החברה (הגיאוגרפיה, האקלים). הוא מתחיל בסביבה הגיאוגרפית, לקבל נתונים מגאולוגים, זאולוגיים, חוקרי יערות, וכולי. קודם כול אוסף את הנתונים המטריאליים שיש על הסביבה של בני אדם. אבל, מטריאליזם ולא דטרמיניזם. קביעה ברורה מאוד נגד המרקסיזם. אצל מרקס וממשיכיו המטריאליזם הפך ממש למדע חדש – כאילו שהם גילו את חוקי ההיסטוריה. ובלוך משאיר מקריות בהיסטוריה – מקום לבני אדם. ההיסטוריה היא תמיד סיפורם של בני אדם בסביבה, ולא סיפורה של הסביבה עצמה. אנחנו לא עוסקים בשדות כשלעצמם, אלא באיכרים שעובדים בשדות. דימה את עצמו לטורף – טורף שמה שהוא הולך אחריו הוא בני אדם. איפה שהוא מרגיש שיש שרידים של בני אדם, שם הוא מרחרח וחופר. לא עוסק באקלים, אלא בהתאקלמות. איך בני אדם מגיבים לשינויים באקלים. הדגש אפוא אצל בלוך, שתמיד מתחיל ביסודות החומריים, הוא תמיד על בני אדם ולא על הסביבה או המציאות המטריאלית.

       הלאומיות של בלוך – בלוך היה אמנם צרפתי לאומי. אף אמר שהוא מעדיף את היהודים הצרפתים – עניין שמדגיש את ההעדפה שלו לצרפת מאשר להיותו יהודי. לעומת זאת ההיסטוריוגרפיה שלו הייתה על לאומית. לאיכרים גרמנים וצרפתים היה הרבה יותר במשותף מאשר לסניורים ואיכרים צרפתים.

       נקודת מוצאו של היסטוריון – הינו מבעיה. בניגוד להיסטוריוגרפיה של אסיפת עובדות ומידע, זה חסר משמעות בעיניו. היסטוריון חייב לשאול את השאולות הנכונות. אתה לא בא לגלות את האמת או את החוקים, אלא פשוט לשאול שאלות קונקרטיות וספציפיות.

       השילוב בין תוקידידוס להרודטוס – היסטוריון חייב שיהיה לו את הידע לבנות את הנבל אך את הרגישות למגע ולצליל. הוא חייב לאסוף את הנתונים את המדע אך עליו לצאת אלל השדות ולחוש.

       ההיסטוריה היא חשובה בגלל שבלי תודעת העבר אנחנו לא יכולים ליצור משהו קולקטיבי מבחינה חברתית, פוליטית. צריך להבין מה ההיסטוריה יכולה לתת לנו ומה לא – יכולה לתת לנו תודעה שבונה את הזהות, אבל אסור לצפות שתיתן לנו חוקים והוראות פעולה.

       הוא הראה עד כמה שמועות יכולות לשנות גורל של עם שלם. לכן הדברים האלה מאוד חשובים. צריכים לדעת לחקור את השאלות החשובות לחברה שלהם. ההיסטוריונים של צרפת הם חלק מהסיבה לנפילה שלה. ההיסטוריון צריך להילחם נגד אמונות אנטישמיות ולאומיות – וכדי לעשות זאת הוא צריך להבין את המקורות של התופעות האלה.

 

 

  1. VII.       פרנדנד ברודל – 1902-1985

       נחשב למייסד הדור השני של אסכולה אנאל שמארק בלוך ולוסיאן פברה ייסדו.

       ההיסטוריון החשוב ביותר בצרפת ואולי בעולם.

       עידן פוסט אידיאולוגי – ביטוי בתחומי מדעי החברה והרוח. עידן של רטייה מאידיאולוגיות. ההיסטוריוגרפיה שמתפתחת מושפעת מהאידיאולוגיות הללו – הופכת ליותר נייטרלית מבחינה מתודולוגית ואידיאולוגית.

       התפתחות המרקסיזם והשקפות היסטוריוגרפיות מרקסיסטיות בשתי קביעות

       1. תולדות האנושות אינה אלא תולדות המאבק המעמדי המצווה על ההיסטוריון לבחון את ההיסטוריה מבחינה פרספקטיבית.

       2. הצרכים המטריאליסטים – הם אלה שקובעים את החיים ואת התודעה. מה שלנו נראה כתורת מוסר (אנטי אידיאולוגי) אינה אלא ביטוי לאינטרסים כלכליים.

       הדעיכה של המרקסיסטים – ההיסטוריוגרפיה המרקסיסטי מתחיל לדעוך כבר בשנות ה-60 ויוצאים חיבורים מהיסטוריונים מרקסיסטים והיסטוריונים אנטי מרקסיסטים כמו וובר. הם משנים את האידיאולוגיה שלהם.

       ביטול ההיבט האנושי – ברודל ואסכולת אנאל דרשו מחקר יותר אמפירי, מדעית ומטריאלית של המציאות. היסטוריוגרפיה המתבססת על מחקר גיאוגרפי, דמוגראפי, יחס מסחר, וכן. המעטה של הפוליטיקה האתיקה, והגיבורים כיחידה שמשנים את ההיסטוריה.

       "פיליפ השני ומדיונותו הים תיכונית" – "אהבתי את הים התיכון בכל מעודיי, כדרך שאנשי הצפון משתוקקים לדרום" הוא היה מורה באלג'יר בגיל 23 (1923). שם הוא מתחיל לכתוב את חיבורו שיקח 20 שנה לסיימו. פיליפ השני מלך ספרד 1598-1556, אחד האימפריות הגדולות.

       "הים התיכון ומדיניותו של פיליפ השני" – הוא מחיט לשנות את הכותרת לאחר פגישה עם פברה ברוח אסכולת אנאל. נושא פיליפ נדחק והוא מתמקד יותר בים התיכון. מיקרופילם – בזמן התזה הוא ממציא מתודות חשובות להיסטוריונים. בין היתר מכשיר שאפשר לצלם בו דוקומנטים בארכיונים.

       "הים התיכון והעולם הים התיכוני בתקופתו של פיליפ השני" – מגוייס לצבא. הוא מבלה בשבי כבר מההתחלה בעיר לובק בגרמניה. יש לו זמן לעסוק במחקרו (היחס מהגרמנים טוב לחיילים שבויים). אשתו מצליחה להעביר לו חומרים והוא מצליח לשלוח חומרים למדריכו פברה. 6 שנים הוא כותב כך את אחת היצירות הגדולות בתקופתנו. לא נשאר הרבה במחקר על האיש שממנו הוא התחיל את המחקר.

       ממשיך את דרכו ומתמנה לקולאז דה פראנז. מתמנה לעורך אנאל. מינוי בשיקגו. השפעה בכל העולם. מפרסם עוד שני ספרים "ציביליזציה חומרית: כלכלה וקפיטליזם" ו"הזהות של צרפת". הוא מצליח לסיים אותה.

       השקפתו של ברודל – ברודל האמין שמה שחשוב הינו הנסיבות והתנאים שבהם פועלים האנשים הקטנים ולא האנשים הקטנים עצמם כמו פיליפ השני. ברודל מבצע בספרו מאין מהפכה מתודולוגית שמסיתה עת העניין והחשיבות מאירועים למבנים קבועים. השינויים שברודל מתעניין בהם אינם השינויים הקטנים אלא תהליכי שינוי כלליים שאינם נוגעים לאדם זה או אחר.

הוא עבר מפוליטיקה לגיאוגרפיה

       התנאים הגיאוגרפיים הם אלה שמכתיבים סוג מסוים של חיים, תרבות, כלכלה וכן. הוא מתאר בספרו לעומק את הים התיכון מבחינה גיאוגרפית. 

 

  1. VIII.      גרשום שלום –  1982-1897

       נחשב לגדול החוקרים של התרבות היהודית בימינו. ההתמקדות בקורס הינה בהשקפתו על ההיסטוריה היהודית. שולם לא רק גדולי החוקרים אלא יצר תחום חדש לגמרי שממשיכים איתו עד היום.

       טענתו של יוסף חיים ירושלמי – בעולם החרדי האמת על ההיסטוריה כבר נתונה בספרי הקודש ובהלכה, וקרוב ל-1800 לא נזקקו היהודים לחקור את היסטוריה שלהם. הזיכרון הקולקטיבי הספיק להם. מחקר היסטורי היה יכול למוטט את ההיסטוריה המיתית היהודית. ב-1800 הסיפור משתנה. יהודי גרמני שיותר ליברליים והושפעו מתרבות ההיסטוריה של רנקה וכן. מתחילים לחקור את ההיסטוריה של היהודים. – תנועה אינטלקטואלית "חכמת ישראל" (בגרמנית "מדע היהדות"). סממן ברור לחילון של היהודים.

       גרשום נולד לאותה תקופה למשפחה יהודית מתבוללת, בני מעמד גבוה. בן בכור – קצין בצבא הגרמני ומחזיק דעות לאומניות. אח צעיר – פונה לכיוון עסקי. האח האמצעי – קומוניסט ורופא. גרשום הלך לכיוון ציוני. מלמד את עצמו עברית ותלמוד. מצטרף לתנועת הנוער הציוני. מבין שאין ליהודים עתיד בגרמניה. סופג דעות אנטישמיות. מצליח להתחמק מהצבא. לומד באוני. ומכיר אנשים כמו ביאליק וכו.

       וולטר בנימין – ידידו הקרוב ביותר. ידוע היום כאחד מהוגי הדעות הגדול של המאה בנוגע לפילוסופיה של ההיסטוריה ומשפיע על שלום.

       הוא לומד באוני במינכן מתמטיקה כי נאמר לו שצריכים מורים למתמטיקה בפלשתין. עיקרו לימודיו אמנם, יהדות. כותב דוקטורט על ספר הבהיר בקבלה.

       1923 – מגיע לארץ. תוך שנתיים מקימים אוני בהר צופים. הוא מתמנה למרצה לפילוסופיה והיסטוריה, וכנראה הפרופ ה-1 למיסטיקה יהודית בעולם. הוא פוגש לראשונה מקובלים אמיתיים.

       שלהי שנות ה-20 – מצטרף לתנועה פוליטית "ברית שלום" – דיברו על מדינה דו-לאומית. תנועה של שוחרי שלום. הוא עוזב, למרות גישתו ההומניסטי וליברלית הוא לא מגויס לשום תנועה יותר.

       "זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית" – מחקרו על הקבלה ב-1941. לא מתורגם עד היום לעברית לבקשת שלום. פרס את תפיסתו ההיסטורית של העם היהודי והכניס לה מימד חדש – המחקר הדמיוני, אי-רציונאלי, משיחי. נועד ליצור דימוי חד לעם ישראל. מאבק בין הרציונאל לאי רציונאל.

       שלום חשף עולמות שלא נחקרו – המיסטיקה והתנועות המשיחיות – אבל גם העניק תפיסה על של היסטוריה שהיא זו שמעניינת אותנו.

       "אסכולה ירושלמית" – מטרתם לשחרר את ההיסטוריה היהודית מהתפיסה של היהודים כעם שנחרב ונהרס. יש לנו מדינה, ושפה. נקודת מבט לאומית בניגוד לאסכולה "חכמת ישראל". לשלום היה חשבון איתם. ההיסטוריוגרפיה שהפכה את היהודים לצייתנים, לעם נאור, ויצרו תדמית שהתאימה למושגים הבורגנים הגרמנים. גרץ, (היסטוריון של חכמת ישראל) מציג את היהודות בספרו לדת נאור בין הפגאנים. עם מושגים של אהבה וצדק אוניברסלי. היהדות ממשיכה לאורך כל ההיסטוריה את הנאורות הליברלית של גרמניה הבורגנית. השקפה זו ע"פ שלום הייתה אידיאליסטית ואפולוגטית. היא לא ניסתה להציג את היהדות בפני הגרמנים. השקפה זו מנסה להסתיר את העבר הפרימיטיבי, המיסטי, המאגי.

       הדימוי שיצא מזה הינו דימוי בכייני. כל מה שקרה לנו אינו באשמתנו אלא באשמת הגויים. דוגמא לכך הינו ההיסטוריון גייגר. גייגר מציג את היהודים כעם רדוף שעושה הכל על מנת לרצות את הפוגעים בו. גישה כזאתי מצדה של ההיסטוריוגרפיה הגרמנית תרמה רבות לסבילות שאפיינה אותם במהלך הרדיפה הנאצית כנגדם. זה מה שיהודי גרמניה מפנימים. הסוף ברור. שלום מאשים את ההיסטוריונים שהם הכינו את הרקע ליהודי גרמניה לקבל את המצב בסבילות כזו, להאמין שגרמניה היא מולדתם, למרות שזה לא כך. רובם המכריע בחר להישאר בגרמניה למרות שיכלו לצאת.

       כאשר שלום פונה אל ההיסטוריה היהודית הוא טוען שמה שמאפיין אותה הוא לא איזשהו רעיון אחד של מונותיאיזם כפי גרץ מתאר אותו, אלא דווקא דיאלקטיקה , מאבק בין שתי כוחות, בין מיתוס ללוגוס, רציונלי ולא רציונלי. בימיי הביניים המאבק בין הרציונליזם מתחזק ומתבטא בכתביו של הרמב"ם והאיסור שלו על דימויים אנתרומורפיים של האל, תורת התארים של הרמב"ם, לבין מה שהודחק מן היהדות, המיתוס והמאגיה. הייתה סתירה בין היהודי ההלכתי בפומבי לבין היהודי המאגי בחשאי. שלום מתאר את היהדות כנתונה במאבק דיאלקטי. הוא טוען שהקבלה הקוריאנית והמיסטיקה היהודית הכללה היוותה כחזרתו של המאגי לאחר שהודחקה ממנה במשך שנים על דיי התבונה והחוק. לטעמו של שולם אין ליהדות הגדרה מהותית. אי אפשר לחלק את היהדות רק למצוות ולהלכה אלא היא גם דת המחזיקה בביטויים קיצוניים ומיסטיים, כלומר אין יהדות אחת. מה שמאפיין את התוכן שלה היא ההיסטוריה שלה. על מנת להבין את היהדות אל תגדיר אותה, אלא תנסה להגדרה מבחינה היסטורית.

       ספרו הגדול ביותר על שבתאי צבי והתנועה השבתאית שפורסם קודם כל בעברית בשנת 1959 מתאר את שבתאי – אדם מוזר שקורא לעצמו נביא, ורבים הלכו אחריו. מתאר את השבתאות כאותה כמיהה של היהדות למשיח שעמדה מנגד לרציונליזם שהיהדות ניסתה להציג בגרמניה. קהילות שלמות נקרעו מבפנים עקב הופעת השבתאות מפני שרבנים רבים הלכו אחרי שבתאי צבי. אירוע זה חוסל אחרי שנתיים- שלוש עקב כפייתו של הסולטאן העות'מאני על שבתאי צבי להמיר את דתו לאסלאם. החיסול הביא לחילוניות רבה בעקבות אכזבה של יהודים רבים. הוא טען שתנועה זו הרסה איזושהי אמונה מרכזית ביהדות, האמונה בסמכות הרבנים. היא פגעה בסמכותם באופן קשה ביותר.

       תרומתו להבנת המיסטיקה היהודית היא רבת חשיבות. שלום מוצא למשל בתקופת המשנה אזכורים של יצורים מיתולוגיים בתלמוד. אפילו במושגים בסיסיים של היהדות יש רובד פוליתיאיסטי. הרעיון המרכזי של שולם והתרומה המרכזית שהוא העניק ליהדות היה המימד המאגי. הוא טען שהדינאמיקה היהודית אינה שונה משום דינאמיקה של עמים אחרים בעולם, למרות שיש בוודאי דברים שהופכים את היהדות לשונה מעמים אחרים, למשל המימד הטריטוריאלי. גם שלום טען שלמרות שאנחנו לא עם ככל העמים ובוודאי שיש ליהדות מימדים מיוחדים, הרי שצריך ליישם בהיסטוריה היהודית קריטריונים יותר אוניברסאליים. למרות כל ההבדלים בסופו של דבר אי אפשר לנתח את ההיסטוריה היהודית במימד אפולוגטי-אידיאליסטי. שלום טוען שחייבים להתייחס לתולדות עמנו באותם קריטריונים שההיסטוריונים האחרים מן הארצות השונות נוקטים בעת חקירת ההיסטוריה של עמם. שלום טוען שיש מאב על ההיסטוריוגרפיה, על הזיכרון הקולקטיבי היהודי ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחרוה, כנראה שלא נוכל לחזור אליו.

 

  1.  IX.      שאול פרידלנדר 1932 – Still Among The Living

       היסטוריוגרפיה של השואה

       עד 1970 השואה לא היה נושא מרכזי בהיסטוריוגרפיה (ובתרבות). ב-1953 "יד ושם" הוקם- למען הנצחה ותיעוד לא למען מחקר היסטורי שיטתי, אלא רק אספו את העדויות.

       משפט אייכמן בתפנית – 1961. שינה את ההתייחסות לשואה כמעט באופן גלובלי. נכנס לתודעה אך רק בעוד 10 שנים יקומו היסטוריונים ויחקרו.

       "האסכולה הירושלמית" – לא התעלמו מהשואה, אך תפסו אותה בפרמטרים של היסטוריים של אנטישמיות ושנאת היהודים.

       שנות ה-50, גרמניה הופכת למדינה חדשה- הנאורה שמציגה את המערב בנאטו במלחמה נגד הקומוניזם. אין להם אינטרס לפשפש בעברה של גרמניה.

       הבעייתיות של ספרו של הילברג – "חורבן יהדות אירופה" יהודי אוסטרי שחי בארה"ב בזמן המלחמה, אך משפחתו סבלה. כתב על השואה אך הסתמך אל ורק על מסמכים גרמניים, נאציים. תיאר את מכונות ההשמדה אך דחה ואף לא נתן אמון בעדויות של ניצולי השואה ולכן לא השתמש בהם. היסטוריון שמתבסס על עובדות ולכן מתאר את השואה מהפרספקטיבה של המבצעים ולא של הקורבנות. ספרו הוא דין וחשבון מאוד מדעי. הוא היסטוריון מיומן אך מעוניין להתבסס אך ורק על עובדות, לוחות זמנים, וכדומה.

       שנות ה-70 – השואה הופך למחקר היסטורי, הדבר הכי חשוב, מגלים אותה גם בגרמניה. התודעה של השואה חודרת דרך ההיסטוריוגרפיה להפצה דרך הקולנוע וסדרות טלוויזיה.

       המחקר מתחלק לשניים: אלה שכותבים על הקורבנות (בעיקר בארץ) ואלה שכותבים על המבצעים. המחקר העיקרי עדיין מתמקד בעיקר במבצעים אשר מתחלק לשני אסכולות:

       אסכולה הפונקציונאליסטית – אסכולת מינכן, טוענת שהשואה לא היית המכוונת. הטענה אומרת שעל מנת להבין את השואה צריך להבין את הרקע, מאבקי הכוחות, התנאים וכן האלה. מזכיר מעט את ברודל- מדע שחוקר תהליכים, גורמים, רקע, תנאים. מנסה להפוך את ההיסטוריה כתחום יותר מדעי, יותר פונקציונאלי.

       אסכולה אינטנציונאלית – טוענת שהשואה הייתה מכוונת. השואה התבצע מכוח מניעים ואידיאות. לא מדובר בפתרונות פרקטיות (עדיף לחסל אותם מאשר להאכיל אותם), אלא הייתה כאן כוונה, אינטשיין.

       מתנהלים מאבקים גדולים בתחום. כאן נכנס פרידלנדר לתמונה.

       נולד ב-1932 בפראג. פרופ. להיסטוריה באוני. תא. בזמן המלחמה – שהה במנזר קתולי. היה ילד קטן. הוריו נרצחים. הוא גדל כקתולי ולא מודע ליהדות שלו. הוא מגלה אחרי המלחמה שהוא יהודי על-ידי מנהל בית היתומים. עולה ארצה. שנות ה-50 פונה ללימודי היסטוריה בפאריז וז'נבה. קונה לעצמו שם עולמי. מתחיל לחקור את יחס הכנסייה הקתולית לשואה.

       מפרסם ביוגרפיה של קצין נאצי שהיה אחראי על אספקת הגז למחנות ההשמדה. הוא סיכן את חייו בכך שניסה להעביר מידע לגורמים בינלאומיים (ללא הצלחה). הוא הועמד למשפט, טוהר, והתאבד. הספר "הדו משמעות של טוב". דהיינו חייל שעשה טוב אך היה צריך להיות חלק מהמנגנון. מי שעמד בצד לא היה יכול לעשות דבר.

       הוא ממשיך לחקור באמצעות פסיכואנליזה – ניסיון כללי לראות אם אפשר להשתמש במודלים פסיכואנליזים בהיסטוריה על מנת להבין מה גרם להם להפוך למה שהם.

       1984 – ספר "קיטש ומוות". יש הרבה עיסוק בשואה מבחינת הקולנוע והמדיה, אך יש הרבה קיטש. מבחינת פרידלנדר אפשר להבין הרבה דרך ההתלהבות מהנושא אולי להבין למה הפאשיזם המקורי הלהיב כ"כ בהמוניות.

       גרמניה הנאצית והיהודים בשני כרכים –

       "שנות הרדיפות 1933 – 1939"  – עוסק ברדיפות תוך שימוש במקרים אינדיבידואלים להסביר תופעות כלליות.

       ו"שנות ההשמדה 1939 – 1945" – משימה יותר קשה, מתפרס על פני כל אירופה. אולי גם בגלל זה הישג יותר גדול

       1960 – אין עיסוק משמעותי בשואה עד 1960. העיסוק אחרי הינו בגדר "תאונה". גרמניה נפלה קורבן להיטלר. בביה"ס מלמדים היסטוריה עד מלח"ע ה-1. אך מגיע דור חדש סוציאלי ששובר את השקט, ורוצה להבים מה קרה. המחקר מתעסק יותר בגרמניה וסטייתה מדרך הישר.

       1980 – הפוליטיקה בגרמניה הופכת לשמרנית. 1986 – ויכוח עם לזכור או לשכוח בגרמניה – פרידלנדר נכנס לויכוח (כמו גיבור על..). נולטה- היסטוריון גרמני אף מגיע לארץ ונואם שעדיף לשכוח ושלא היו כוונות השמדה.

       פרידלנדר כתגובה לכל הויכוח האינטלקטואלי שמתנהל בעולם – מערר על הרסטוריזציה ונורמליזציה של השואה. שגוי לראות את ההתעלמות מההשמדה ואף לראות את ההיבט של הבריונות של היטלר כגורם נפרד.

       הוא מנסה להשתמש בתאריכים מאוד ברורים וכרונולוגיים. זה יוצר את הרושם שהזמן הכרונולוגי שכמנהגו עומד. כנגדו הוא מציג את הזמן הפנימי של היהודים, שלא עובר. מבחינה גאוגרפית – הספר נע מזירה גאוגרפית אחת לשנייה. אולי הדבר שהופך את הספר למרתק מבחינה ספרותית, וזכה בפרס פוליצר, הוא שפרידלנדר מתבסס בעיקר על אפיזודות, על סיפורים אישיים – של יהודים או של גרמנים ואחרים – כשהוא עוקב אחר יחידים באירוע העצום הזה. בהתמקדות שלו ביחידים, מפרק בעצם את ההיסטוריה מתאוריות ומאנליזות גדולות. אנחנו פתאום שוכחים את כול הוויכוח בין פונקציונליסטיים ואינסטנציונליסטים. אנחנו מבינים שהתפקידה של ההיסטוריה היא לספר את הסיפור האישי – של הקורבנות, המבצעים, או העומדים מהצד.

       היסטוריה אינטגרטיבית – פרידלנדר, כמי שאינו מוכן לכפות הסבר טוטלי, איזושהי תאוריה גדולה על השואה, וכמי שרגיש מאוד לעובדה הבסיסית שמעל הכול, מדובר פה בדרמה וטרגדיה של יחידים – הוא מנסה להעביר את זה. שלא נשכח במה בעצם אנחנו עובדים.

       בספרו הוא משלב את שלושת הצדדים – הוא מתבסס על מקורות של המבצעים, הקורבנות והמתבוננים מהצד.

 


  1.     X.      מישל פוקו –  1984-1926

       לא היה היסטוריון אך השפיע רבות על ההיסטוריה.

       הגדיר את עצמו כהיסטוריון של המחשבה.

       נולד ב-1926 בפואטייה. ב-46 מתקבל לאקול נורמל סופרייר (נחשב). מתוודה לעצמו.

       נוטה לחקור מצבי נפש קיצוניים. את הקו החמקמק בין נורמלי לבין לא נורמלי בתחום המיני, פוליטי, דתי וכדומה. הקווים הללו מעניינים את וקו, בעיקר ההגדרות שהחברה מטילה על החריגים. מסיים ללמוד פילוסופיה, פסיכולוגיה, פסיכו-פתולוגיה. עובד במוסד לחולי נפש. היה חבר במפלגה קומוניסטי (עד התגלות פשעי סטאלין). לא מזוהה עם מפלגה פוליטית מסוימת, עם כי ברור שהוא שמאלי רדיקלי.

        1961 – "תולדות השיגעון" – זהו תזת הדוקטורט שלו. חיבור היסטורי שהפך אותו בין לילה לכוכב אינטלקטואלי. הוא סוקר את מה שמוגדר מבחינה קלינית כשיגעון. ימשיך לכתוב חיבורים על ההתפתחות של הפרקטיקה של הקליניקה.

       הוא נמנה לפרופ. בקולז' דה פראנז וקורא לעצמו היסטוריון למערכות ידע או חשיבה.

       חיבור נוסף "ארכיאולוגיה של הידע" הוא מאמין שהידע קיים בשכבות על גבי שכבות. צורת מחשבה אחת נחרבת ועליה נבנית עוד אחת. היסטוריון של הידע הוא כמו ארכיולוג שצריך לחפור בשכבות ולמצוא קשר.

       תרומתו של פוקו – תחושה רווחת בשנות ה-50 וה-60, בחברת השפע הליברלית המערבית שהחברה היר חברה מדכאת  ואינה משוחררת. חברה קפיטליסטית, בורגנית, רעה ושתלטנית וצריך לחשוף את מנגנוני הדיכוי. פוקו סיגל לעצמו את אותה מגמה, אך גישתו יותר מתוחכמת. הוא לא הצטרף לכל המחאות או למרקסיסטים או לאקזיסטנציאליסטית. אין מהפכה, אין שינוי, הבורגנות לא נופלת ופוקו מבין שהתרבות נגד הופכת לחלק מהשיטה עצמה. הבורגנות מוכיחה את עצמה כחזקה. הוא שואל את עצמו מהו סוד הכוח שלה.

       הוא חוקר את החברה המערבית בכלים לא מרקסיסטים. הוא טוען שהכוח אינו מטריאלי (מרקס) אלא מנטלי. ההשתלטות נעשה דרך שימוש במושגי יסוד של האידיאולוגיה הבורגנית; חופש, זכויות הפרט, עושר ואושר – מושגים שמדכאים את האדם המודרני. הדסציפלינה- ציות ואחריות (To be Disciplined).

       בעיני פוקו הסכנה נמצאת במדעי האדם וההמוניות. ברגע שיש המוניות יש צורך לשלוט בהמוניות. הדיבור בין בני אדם הינו כלי להעברת הדסציפלינות, כי השפה נשלטת באמצעות מושגים שמייצרים אותם מנגנוני שליטה. המהפכה הצרפתית כנקודת תפנית – ההמוניות עולה – איתם כל המדעיים החדשים שנועדו בסופו של דבר להשיג שליטה בהמונים.

       קטגוריה של משוגע הינה הגדרה מודרנית. בימי הביניים, מחזות שייקספיר, וכדומה המשוגע הוא הדובר אמת. עד המאה ה-17 הוא היה מקובל בחברה. החברה הייתה יותר סובלנית כלפני אנשים שלא התנהגו ע"פ הנורמה.

       המשוגע בעולם המודרני תפס את המקום של המצורע של ימי הביניים שצריך להרחיק אותו מהחברה.

       המאה ה-17 – המדעים עולים. הדת נדחקת. מסומנת כמאה של שחרור מהאינקוויזיציה. מבחינת פוקו זהו התחלת העידן המודרני מבחינה רעה. עידן בו מתחילים להשתלט בשיטתיות ולהגדיר את המשוגעים.  מאה שנה לפניכן הם היו חריגים ושאין לנו יכולת להבין אותם. עכשיו כולאים אותם יחד עם זונות, פושעים ומתנגדי משטר.

       הם לא יעילים – הם בטלנים ולא יכולים לעבוד. בחברה המודרנית שהכלכלה מתפתחת, המשוגעים מוגדרים כאויבי החברה האפקטיבית והיעילה. איום כלכלי- הסדר הטוב.

       פסיכיאטריה – הגדרת המשוגעים כחולים קליניים. מתפתחת מדע שלם הקובע מה הגיוני ומה לא  בחברה הבורגנית.

       מטרתו מוגדרת לתכלית פוליטי – בו זמנית מתפתחת היסטוריוגרפיה סביב ההיסטוריה המנטאלית, המבקרת את טענות פוקו בטענה שהיה קיים אשפוז בכוח כבר בימי הביניים.

       "ידע הוא כוח"  – ססמה של פרנסיס בייקן 1600. הוא התכוון שככל שבני אדם יצטברו יותר ידע יהיה להם יותר כוח. כוח להשתלט על הטבע, ולנצל אותו לטובתו. פוקו לוקח את האמירה ומשנה את משמעותו. "ידע הוא כוח, אבל כוח של שליטה על האדם ולא כוח משחרר" – יותר ציני.

       "משמעות וענישה" – התפתחות הקרימינולוגיה. מרכז הדיון הינו הפושע, וכיצד לטפל בו. הספר מתחיל בתיאור מחריד של ענישה בשנת 1757 – אדם בשם דמיאן שניסה להתנקש בחייו של לואי ה-15 בצרפת. ענישה פומבית. חתיכת איברים במלקחיים לוהטים, קריעת גופו לגזרים וכדומה.. נעים.. פוקו משווה את הענישה לענישה מודרנית.הענישה הפכת לבירוקרטית, שגרתית ומעל הכול מתמשכת- שליטה מתמשכת. הענישה של דמיאן, איומה ככל שהיא הייתה, הייתה חד פעמית. הענישה המודרנית הינה שליטה מתמשכת באדם. מטרתו של פוקו להראות שהעידן המודרני כולו נשלט ע"י משמעת, ודיצספלינה.

       הרעיון המרכזי שאנו לא צריכים שמישהו ישלוט בנו. בעידן המודרני האדם שולט בעצמו. הוא עושה את העבודה כבר. החברה הופכת אותנו לצייתנים ובכך סיימה את מלאכתה ואנו ממשיכים אותה בעצמנו – ע"י דיצסיפלינות, נורמות, כללי התנהגות חברתיים.

       מטרתו להבהיר כיצד החברה אימצה צורות יותר מתוחכמות לשלוט בבני אדם.

       מבחינת פוקו, העידן המודרני שבו אנו סוף-סוף חופשיים אנו לכודים ונהפכנו לsubjects- נתינים. במערכת שכופה עלינו את חוקיה, נורמות, הגדרות, וכדומה. תעודות הזהות, תיקיות רופא וכן הלאה, שמגדירים את זכויות הפרט שלנו הם מה גורם לנו להיות נתינים.

       פוקו, כאינטלקטואל אפוא, לא היה מגויס למפלגה. הוא גם לא חשב שהוא בתור פרופסור של היסטוריות של מערכות ידע, ולא חשב שמהיותו אינטלקטואל, צריך לבטא את כוחו לנושאים אחרים. הוא חשב שצריך להגביל את האקדמאיים רק לנושאים שהם יודעים. עובדה שכאשר ביטא את דעותיו בנוגע לנושאים פוליטיים – חומייני באיראן – לא היה טוב יותר מאחרון השוטים.

       מבחינת היסטוריוגרפיה, אפשר למנות את הדגש של ההיסטוריה של מנוצחים, מדוכאים, נשכחים. זה לא בגלל או בזכות פוקו, אבל פוקו היה חלק ממגמה, שאולי הייתה מתפתחת גם בלעדיו, אבל אין ספק שהוא נתן להיסטוריונים הרבה כלים להבין את ההיסטוריה הזו, של משוגעים, חולים, סוטים, וכן הלאה.

       שנית, העמיד מחדש את כל ההיסטוריה של המדע, או הדיסציפלינות המדעיות, לביקורת. ההיסטוריה הזו, שהיא חלק מההיסטוריוגרפיה הכללית, עדיין נאמנה מאוד להיות המדע משחרר, גואל, וכן הלאה. פוקו מזהיר אותנו מכך.

       מעל הכול ההיסטוריה שלו היא היסטוריה של שיח. שמה לב לצורות השיח (discourse) ששכיחות בחברה בתקופה מסוימת. הקשר בין היסטוריה לבין סמיוטיקה, תשומת לב להתפתחויות במדע, בעיקר למושגים מדעיים. כל פעם שמופיע מושג חדש, זה תמרור לכך שיש פה איזשהו שינוי אפיסטמי. פוקו בתחומים האלה תרם תרומה להתפתחות היסטוריה מודרנית. פוקו מציב אפוא מערכות מנטליות.

       [אם הוא היה מרקסיסט, התאוריה שלו הייתה פשוטה ופשטנית – היה אומר שהאינטרס הוא מעמדי. אז אחת הבעיות אצלו היא להגדיר מיהו בעל הכוח, או מיהו זה שמייצר את מושגי השיח. הוא תמיד מדבר במושגים של מערכת – ואומר שהחברה הבורגנית מייצרת את המושגים. הוא לא נכנס להגדרה יותר מדויקת. תשובתו היא שצריך להתקומם תמיד נגד מי שבתקופה מסוימת שולט בהיבט מסוים. אין לו תאוריית על, או אידאולוגיה. הוא לא מנסה לעורר המונים להשתלט על הבנק הזה והזה לדוגמא. הכוח אצלו הוא סמוי, הוא של מערכות ידע.

       פוקו רוצה שנבין בעצם שהשליטה אינה מרוכזת בשליט אחד, במוסד אחד. השליטה היא באמצעות שפה, באמצעות מערכות ידע שקיימות בחברה שלנו במשך מאות שנים. זה משהו שהוא אינהרנטי מאז המאה ה-18 לתרבות המערבית בכללותה, שהיא מעריכה ידע ומדע. פוקו רואה בעצם בהתפתחות הידע כפי שאנחנו מכירים אותו ב-200 השנים האחרונות, את האויב האמתי של החירות ושל הכבוד.]

       פוקו רוצה שנבין שהמדעים שכולנו מאמינים להם, הם המסוכנים כל כך לחיינו, ולא החשודים המידיים.

 

  1.  XI.       רוברט דרטון – 1939 – Still Among The Living  

 

       1975 – "המפנה התרבותי" – מתפרסמים 2-3 ספרים המסמנים את הכיוון החדש של ההיסטוריוגרפיה.

       החזרה של הסיפור ההיסטורי. דוגמאות – לדורי- תלמידו של ברודל וכתב באסכולה של ברודל, הרבה גיאוגרפיה, סטטיסטיקה, כלכלה. כותב חיבור שעוסק אך ורק בכפר קטן בפרינאום מונטאיו – חקירה של הכנסייה הקתולית לגבי כופרים. גינסבורג – כותב חיבור "הגבינה והתולעים" עוסק בטוחן קמח פשוט. נטלי דייוויס- גם חוזרת לסיפור. דוגמאות שמסמנות שינוי בחשיבה של ההיסטוריונים. התחושה הרווחת שההיסטוריוגרפיה המדעית ניתקה את עצמה מהתחושה הבסיסית ביותר של מהי היסטוריה ומה אנחנו מצפים ממנה – סיפורים אנושיים שיחרטו בזיכרון, ולא טבלאות סטטיסטיות מסובכות. והנה חוזרת הדרמה האנושית להיסטוריוגרפיה.

       בשנות ה-70 יש התפכחות גדולה בעולם המערבי מתאוריות גדולות ומאידאולוגיות. אכזבה מהאידאולוגיות. תחושה שגם הקומוניזם וגם הקפיטליזם הכזיבו, מפני שהעולם כולו שקוע במשבר. הציפיות מהאידיאולוגיות הללו לא התממשו.

       אז החזרה לסיפורים הפשוטים, אי אמון באידאולוגיות ובסיפורי על – כל אלה משקפים עידן שתוך כמה שנים ימציאו לו גם שם – פוסטמודרניזם. הביטוי נתבע לראשונה ב-1978 על-ידי הוגה דעות צרפתי בשם ז'אן פרנסואה ליאוטר.

       דרנטון החל את דרכו כעיתונאי בניו-יורק טיימס. כיסה את העיר ניו-יורק, והיה בעיקר כתב לענייני פלילים. הזיקה שלו לעולם הפשע, שמתבטאת בצורה ברורה בספריו ההיסטוריים, מתחילה אולי שם. לומד בהרווארד. אח"כ באוקספורד. מצא את תחום המחקר שלו – צרפת במאה ה-18- תקופת ההשכלה/הנאורות.

       1968 – דוקטורט שלו, שכותרתו: Mesmerism and the End of the Enlightenment in France. מסמריזם – מגיע ממסמר שמממציא שיקוי פלא. כל מי ששותה ממנו מתגבר על כל הבעיות בחיים. הייתה לו הצלחה בפריז של סביב 1780. דרנטון מייחד את עבודת הדוקטורט שלו לאותו נוכל, ומה שמעניין אותו זה כיצד אותו נוכל ושיקוי הפלא שלו הופכים לפופולריים כל כך. דרנטון קושר את הצלחת המסמריזם (או כול מיני תופעות אירציונליות) עם קיצה של תנועת ההשכלה. המהפכה הצרפתית שעומדת להתחולל עוד כמה שנים, ב-1789, כנראה לא קשורה להשכלה. אם ההשכלה מסתיימת ואז עולות תאוריות אירציונליות כמו של מסמר, המסקנה היא שאין קשר בין ההשכלה לבין המהפכה הצרפתית. לא וולטר, ולא רוסו, ולא דידרו, הכינו את הרקע למהפכה הצרפתית, אלא דווקא שרלטנים כמו מסמר, או סופרים שוליים.

       ספרי פורנוגרפיה למשל, ולא ספרים בתאוריה פוליטית. רומן פורנוגרפי פופולרי בפריז בשנות ה-70, חשוב מבחינת דרנטון הרבה יותר להיסטוריה של צרפת, מאשר האמנה החברתית של רוסו, נניח.

       ב-1983 – The Literary Underground and the Old Regime

       ב-1985 – The Forbidden Bestsellers of Prerevolutionary France.

       חיבורים אלה עסקו בספרים של סופרים שוליים, של פורנוגרפיים ספרותיים, ומראה שדווקא הספרים השוליים הם אלה שהתסיסו את העם נגד המלוכה. זה מה שהעם הפשוט קרא ואסור להיסטוריון להתעלם מהם. לדרנטון יש כאן קייס נכון – רוב המשכילים בצרפת, למעט כמה יוצאים מן הכלל, היו אריסטוקרטיים. רובם המכריע של המשכילים דווקא תמכו במשטר הישן ובמלוכה, ולכן לא הם אלה שהביאו בסופו של דבר למהפכה.

       ברור שההוגים והסופרים הגדולים הם אלה ששורדים אך אלה לא העסיקו את החברה. על מנת להבין את ההיסטוריה עלינו להבין את החברה לשם כך צריך לחקור את מה שעניין את החברה – "האח הגדול".. מפנה מתיאוריות גדולות, אנשים גדולים, ואירועים גדולים לשוליית החברה.

       הוא נוקט בגישה אנתרופולוגית למדי. תחום שמאוד מתפתח בזמנו. משנות ה-60-70 מתפתחת אסכולה אנתרופולוגית של Clifford Geertz. היה אנתרופולוג של תרבויות מזרח (אינדונזיה ומרוקו). הוא חוקר את החברה בבאלי ע"י קרב התרנגולות. כמו שהוא עובד כך גם צריך היסטוריון. על מנת להבין כיצד חברה פועלת אתה לא צריך לאסוף נתונים וסטטיסטיקה אלא להבין דרך הפעולות התרבותיות.

       דרנטון וגירץ העבירו סמינרים ביחד בפרינסטון. הוא לומד מגירץ את השיטה ומיישם אותה במחקריו.

       “The Great Cat Massacre” – 1730, אירוע שולי בפריז. מתואר סיפור אמיתי ב-3 עמ' על ידי  עובד דפוס. עובדי דפוס שממורמרים על הבוסית שלהם, בעלת חתולים רבים. היא מאכילה את החתולים יותר טוב מאשר את העובדים שלה. הם מחליטים לפרוץ לדירה לטבוח בכל החתולים. הסיפור מסופר בדיעבד ומסתיים במשפט בו הוא אומר, איזה צחוקים היה לטבוח בכל החתולים הללו.

       דרנטון אומר לנו שמה שתפס את תשומת ליבו היה הסיום שלו. צריך להתחיל בנקודה שבה אתה כהיסטוריון חיי בתקופה אחרת לגמרי. אין דוגמא טובה יותר לפער התרבותי הרחב בינינו לבין התקופה מאשר ההומור. איך ייתכן שמעשה כזה נתפס לבני התקופה כמשעשע. ודרנטון אמר שמנקודה זו הוא מנסה להבין את הבדיחה – מה כול כך מצחיק. והחקירה מסתעפת לתחומים נוספים. מי היו השוליות, איך הם חיו, מי היו המעבידים, וכולי. אבל זה עדיין לא מסביר את המעשה ואת המשמעויות הסימבוליות שלו. מדוע דווקא החתולים. מדוע לא פעלו ישירות כנגד הגברת אלא בחתולה. ומעבר לזה, מה מעמדם של חתולים בתרבות הצרפתית של המאה ה-18? והוא מזכיר לנו שהחתולה היא גם ביטוי לעבר המין הנשי (כמו גם באנגלית). ובוודאי שהביטוי הזה רווי משמעויות מיניות. גם בזה הוא דן. ובסופו של דבר, כל הדיונים האלה מתנקזים לשאלה אחת שעומדת ברקע: מדוע בעצם להתנקש בחיי החתולים כשאפשר באותה מידה להתנקש בחיי המעבידה. הרי היא זו שאחראית למצבם הנורא.

       האירוע מתרחש כמה עשורים לפני המהפכה. דרנטון אומר לנו שהמקרה הזה מלמד בנוגע לחשיבותם של אקטים סימבוליים בתרבות ובהיסטוריה. כיצד מקרה כזה יכול להעיד על חברה שבה אפשרויות לפגיעה פוליטית לא היו אפשריים. בכלל לא הייתה אופציה שהפועלים יכלו להעלות על דעתם לפגיעה בגברת. ועם זאת, העובדה שהם אנשים ששייכים לדלת העם, מעמד מושפל, ובכל זאת אותם אנשים מסוגלים למעשה נגד האריסטוקרטית, מעיד על מידה מסוימת של זעם ואיבה מעמדית, כאשר המציאות הפוליטית תשתנה, ומעמד הביניים יצבור מסה מספקת, ברור שהזעם הזה לא יתבטא יותר באקט סימבולי, אלא באקט ממשי – טבח האריסטוקרטיה והמלוכה, ולא טבח חתולי המחמד.

       יש כאן בחינה מאוד מעניינת לגבי צרפת של שנות ה-30, שלפי דרנטון, היא שונה לגמרי מבחינת מה שאפשר להעלות על הדעת שאפשר לעשות, לעומת 60 שנה לאחר מכן. זאת אומרת, הוא עונה על השאלה למה המהפכה פורצת ב-1789 ולא ב-1830.

       דרנטון בחיבור הזה מדגים בצורה מרשימה מאוד את התמורות שמתחוללות בהיסטוריוגרפיה התרבותית, ההיסטוריוגרפיה של אמצע שנות ה-70 וה-80. אגב, החיבור הזה מתפרסם ב-1984 ("טבח החתולים הגדול ועוד אפיזודות בהיסטוריה התרבותית של צרפת"). המושג "תרבות" מרחיב מאוד את המשמעות – תרבות זה לא רק יצירות קלסיות וחשובות, אלא גם תרבות פופולרית.

       "השיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון" – דרנטון לוקח את המקרה הזה כדי להמחיש את הפער העצום שקיים בינינו לבין אנשי המאה ה-18.

       מבחינתו של דרנטון והיסטוריונים מודרניים אחרים – הזירה המרכזית לעבודת ההיסטוריון היא הזירה התרבותית. התרבות מוגדרת בצורה רחבה. לא לבוא עם התאוריות המודרניות והמדע שלנו ולכפות אותם עליהם. מדובר בעצם על חקירה שהרבה יותר דומה לאנתרופולוג שבא לשבט זר. זו ההנחה הבסיסית של דרנטון – ההיסטוריון כמו האנתרופולוג, צריך להזכיר לעצמו שהעבר הוא ארץ אחרת וזרה. דרנטון מסביר לנו שהמושגים, הבדיחות, הם ביטוי לרשתות משמעות שונות לגמרי מאלה שלנו, למרות שברמת המלים נראה שאנחנו בני אותה תקופה.

       ביקורת –  טוענים נגד דרנטון שהוא התעלם מעובדה יסודית אחת: שהסיפור שבו הוא עוסק הוא רק סיפור. אין לו הוכחה אחרת שהמעשה הזה אכן התרחש בפועל.

       מדובר בז'אנר חדש שנקרא new culture history . כשבורקהדט כתב היסטוריה תרבותית, הוא עסק בתרבות גבוהה, כאן החידוש של דרנטון.

       לסיכום, אנחנו נמצאים בפרדיגמה החדשה של היסטוריה תרבותית, סמיוטית. זוהי לא פרדיגמה שלטת. אין בו טון שאומר לנו היום לכתוב ככה או אחרת. אבל אם אפשר להסיק ממחקרים היסטוריים שזוכים להשפעה ולהערכה, עדיין רובם בסוג כזה של היסטוריה. ממה שנראה למרצה, ההערכה שלו היא שההיסטוריוגרפיה הזו ב-30-40 השנים האחרונות היא המשמעותית ביותר.


  1. XII.      סיימון שאמה –

       התרבות בכלל וההיסטוריה בפרט קיימים יותר כדימויים מאשר טקסט. 9/11 נפילת חומת ברלין וכו'.  עברנו מתרבות טקסטואלית לתרבות ויזואלית כפי שהאוזנחה אמר לפני כמעט 100 שנים.

       כיצד התרבות הדיגיטאלית הופכת את כולנו להיסטוריונים מתעדים? התרבות המודרנית, משנה את ההתייחסות של היסטוריונים מקצועיים לתיעוד ההיסטורי. נוצרת תרבות חדשה בלתי אמצעית, שבה אירועים היסטוריים נחווים בצורה גלובלית. כל מה שקשור לעבודתו של ההיסטוריון, שמאז ומעולם דרשה ריחוק ופרספקטיבה, ויכולת להשקיף על האירועים אחרי שהם הסתיימו, כל הדברים הללו כבר אינם. בדומה אולי לגישה היוונית העתיקה, לפיה ההיסטוריון הטוב הוא העד כפי שחשבו הרודטוס ותוקידידס.

       את הקולנוע ניתן לראות כאובייקט היסטורי או כעל מעצב דעת קהל וכלי אידיאולוגי, וכך למעשה מעצבי היסטוריה. כפי שנטו הסובייטים והנאצים להשתמש בקולנוע. קשר נוסף שבין הקולנוע וההיסטוריה, הוא האופן שבו הקולנוע מעצב תודעה היסטורית בצורה שקשה מאד אחר כך להשתחרר מהדימויים שלו (ליז טיילור כקליאופטרה, קירק דאגלס כספרטקוס וכו').

       יש כמובן הרבה יתרונות להצגה ויזואלית של ההיסטוריה. יש יתרון להצגה של הנוף שבו ניטש קרב. סרט עלילתי או דוקומנטארי, שתופס את הגיאוגרפיה, הטופוגרפיה האקלים, נותנים לצרכן ההיסטורי הבנה הרבה יותר גדולה של העניין שעל הפרק. היסטוריופוטיה על כן יכולה לעשות הרבה דברים שהיסטוריה לא יכולה לעשות.

       ההיסטוריה של האומנות גם היא דוגמה מובהקת ליתרון של ההיסטוריה הויזואלית על פני ההיסטוריה הטקסטואלית.

       מי שרוצה לערוך מחקר על דמויות כגון ז'אן דארק או ישו, לא יכול שלא להתייחס לדימויים שלהם. עד שלא רואים את הדברים לא מבינים אותם. מיתוסים היסטוריים של גיבורים, ונופים מאפשרים לנו לתפוס תרבות פופולארית. מי שרוצה לתפוס את תרבות שנות השישים, גם יהיה חייב להשתמש במדיה שאיננה טקסט בלבד.

       יחד עם זאת יש חסרונות שיש לתת עליהם את הדעת. החיסרון הבולט ביותר, הוא שהויזואלי לא מכיל בתוכו דיון. אין ארגומנטים אלא רק הצגה. דיון, הסברים שונים לאותו אירוע מפרספקטיבות שונות לא קיים, אפילו לא בסרטי תעודה שם כעיקרון אין מניע מכך, הדיון בדרך כלל לא מתקיים.  אין הערות שוליים.

       דבר חמור יותר, הוא שאין את המרחק הרפלקטיבי. לא ניתן בחוויה הקולנועית לעצור ולחשוב, כפי שניתן בטקסט. בקריאה ההיסטורית אנו אמורים להיות ביקורתיים, בעוד הקולנוע דורש מאיתנו לשכוח שאנו צפים בבדיה.

       היסטוריונים רבים עדים לשינויים הללו. בעשורים האחרונים ישנם שינויים בולטים, שהיסטוריונים בכירים נוטים לקחת חלק יותר ויותר באותה תעשייה של היסטוריה וקולנוע. אחד הבולטים בהם הוא ההיסטוריון סיימון שאמה –   Simon Schama. שאמה למד בקיימברידג', התמחותו כהיסטוריון הוא היסטוריה תרבותית חדשה. הוא כתב מחקרים על ההיסטוריה של הולנד. הדוקטורט שלו היה על מלחמת העצמאות של הולנד בסוף המאה ה-17. הוא עבר לאוקספורד ואז להרווארד שם הוא המשיך במחקריו על התרבות הפלמית של המאה ה-17. במחקר שלו הוא תמיד עסק באומנות ויזואלית. הוא השתמש המון בציורים של רובנס, ורמיר ורמברנדט.

       הוא כתב ספר כרוניקה על המהפכה הצרפתית לכבוד 200 שנים למהפכה. שאמה מתייחס לבסטיליה כדימוי. כלומר עוד לפני שפנה לקולנוע היה ער למשמעות של דימויים בהיסטוריה. משם שאמה פנה יותר ויותר לדימויים. “Landscape and Memory” הוא ספר שמבטא את החשיבות שניתנת בימינו לסביבה, גדוש גם הוא בהרבה תמונות ואיורים.

       “History of Britain”, שנוצרה בשנת 2000 – שם באמת שאמה עבר בצורה מלאה לסוג כזה של מחקר היסטורי, כתיבה היסטורית, והצגה היסטורית. הסדרה הזו זכתה להצלחה עצומה. כשהוקרנה בבריטניה, הרייטינג היה גבוה מאוד. יותר מאשר של ה"סימפסונס" ומשל "חברים". הייתה כאן הצלחה שתורגמה לכך שמיליון עותקים מהספר של שאמה נמכרו. על כך יכול היסטוריון רק לחלום. אולי היסטוריונים אחרים של שאמה כועסים עליו שבזכות ההצלחה  הטלוויזיונית גם קונים את העותקים שלו. יהיו כאלה שיגידו ללא ספק שזה מסחור של ההיסטוריה. אבל זה לא מדויק כי בסדרה הזו ואחרות, יש ניסיון של היסטוריון שלא צריך להוכיח את עצמו, לפתח כלים חדשים לחקירה והצגה היסטורית. בעקבות ההצלחה הגדולה הזו, הוא חתם חוזה ב-2004 להפקת 3 סדרות נוספות, שבינתיים כולם הופקו, בעבור סכום עתק עבור היסטוריון – 7 מיליון דולר.

       היסטוריה של אומנות – the Power of Art; Rough Crossings – על סחר העבדים בארצות-הברית; וסדרה שהוקרנה בארץ – America's Future.

 

בלוך

מארק בלוך (1886-1944) וההיסטוריה המדעית

מארק בלוך היה אדם שמבחינתו הכתיבה ההיסטורית הייתה רק חלק מתחושה יותר עמוקה של ההיסטוריה ומעורבות באירועים ההיסטוריים. מארק בלוך היה אינטלקטואל שמעורב באירועים ההיסטוריים.

מי היה בלוך ?

מארק בלוך היה יהודי שנולד בליון. אביו היה פרופסור להיסטוריה עתיקה בסורבון כך שמראשית דרכו ייעודו היה די ברור. הוא היה תלמיד מוכשר, למד גיאוגרפיה והיסטוריה. הוא עיצב את ההיסטוריה ברוח מדעי החברה ובעיקר הגיאוגרפיה. לאחר לימודיו הוא עבר לברלין. הוא לומד את השיטות החדשות ולאר מכן הוא חוזר לצרפת וכותב את הדוקטורט שלו בהיסטוריה. ב-1914 הוא מגויס לצבא הצרפתי ובמשך המלחמה הוא משרת כקצין ארטילריה בצבא הצרפתי. הוא ממשיך לחקור וחווה את המלחמה כמו היסטוריון. הוא מפרסם ספר שנקרא "יומן מלחמה" על ההתנסות שלו במלחמה. הוא מהרהר על התובנות החדשות שההתנסויות האלה מעניקות לו כהיסטוריון. הוא כותב על תופעת השמועות. עניינו לא רק בשמועות ובדינאמיקה שלהם אלא עניינו עמוק יותר בתפקידן של שמועות או ידיעות בהיסטוריה. הוא רואה כיצד הוא יכול לחזור בהיסטוריה לתנאי חיים של קור וחרדה ויכול להרגיש עצמו כאיכר ימי הביניים. כקצין ארטילריה במלחמה שבודק את צילומי האוויר והוא מגלה שהם מספקים להיסטוריון פרספקטיבה יוצאת מהכלל. שנות מלחמת העולם אולי מעכבות את קידומו כהיסטוריון אך הוא מנצל אותם בהמשך דרכו.

ב-1919 הוא מתמנה לפרופסור להיסטוריה בשטרסבורג, חבל שמסופח לצרפת, ומתקבצים בה מספר דמויות חשובות וביניהן – לוסיין פברה (febre). יחד עם פברה וסוציולוג בשם מוריס הלבווקס הוא מעביר את זמנו באוניברסיטה. שם נוצר החיבור בין ההיסטוריה למדעי החברה החדשים. במשך כ-15 שנים בלוך מלמד באוניברסיטה ועם חבריו הוא משנה את ההיסטוריה ומפתח אותה לתחום מדעי במדעי החברה. ב-1924 הוא מפרסם את ספרו הראשון שכותרתו "המלכים מחוללי הנס" שעוסק בתופעה אזוטרית – למסורת שהייתה קיימת בצרפת ובאנגליה ולפיה הם יכולים לרפא מחלת עור בעזרת מגעם. התופעה הייתה מאוד שולית ולא חשובה. בלוך הגדיר את ספרו כתרומה להיסטוריה הפוליטית של אירופה. כבר במחקר הזה גיבורי המחקרים הם לא המלכים אלא ההמונים שמאמינים בהם. באותן שנים הוא כותב מאמרים רבים. הוא מגויס, על רקע המלחמה והאמונה שההיסטוריונים יכולים להתגבר על המסורת של ההיסטוריה הלאומית, להיות פעיל בארגון כנסים של היסטוריונים.

יחד עם פברה הוא מייסד כתב עת בשם "annales" שנחשב עד היום לכתב העת ההיסטורי החשוב ביותר בצרפת ואולי בעולם כולו. בלוך ופברה הופכים את כתב העת לכלי לכלל ההיסטוריונים.

ב-1931 הוא מפרסם מחקר שמבוסס על תצלומי האוויר של המלחמה על ההיסטוריה הקרקעית של צרפת. ב-1936 הוא מקבל מינוי לאוניברסיטת פריז ושמה הוא יושב בשנותיו האחרונות של חייו. ב-1939 מפרסם את ספרו הידוע והחשוב ביותר על החברה הפיאודלית, שנחשב עד היום כחשוב ביותר במחקר על הפיאודליזם.

במלחמת העולם השנייה הוא משמש כקצין אספקת הדלק של הצבא הצרפתי בצפון. הוא בין אלה שנמצאים בדנקרק בחוף מכותרים על ידי הצבא הגרמני. הוא בין אלה שמפונים מדנקרק ב-1940 והוא מגיע עם החיילים לאנגליה וחוזר אח"כ לנורמנדי בצרפת. בספר שיכתוב כמה שנים אחר כך "אפולוגיה על ההיסטוריה". הוא תוהה האם יש אחריות להיסטוריונים למלחמה שחינכו את האומה. כותרת הספר כהגנה על ההיסטוריה מעיד כי זאת שאלה שבזמן המלחמה מעיקה על בלוך – למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים היסטוריה. ביוני 1940 בלוך חוזר לביתו וכותב תוך חודש ספר שכותרתו "המפלה המוזרה". טענתו העיקרית בספר היא שהמפלה איננה רק צבאית אלא מוסרית ואינטלקטואלית. כיהודי מצבו של בלוך קשה במיוחד והוא בין המלומדים היחידים שממשיך ללמד בצרפת באוניברסיטאות. הוא עוזב את פריז עם משפחתו ויש לו אפשרות לעזוב את צרפת משום שהוא מלומד ידוע אך הוא לא עוזב.

הוא פועל במחתרת באזור ליאון וממרץ 1943 עד מרץ 1944 הוא פעיל במחתרת כאיש מרכזי וחשוב בארגון. הוא נאסר על ידי הגסטאפו אחר כך ומאסרו חשוב ומפורסם בעיתון הנאצי. הוא מעונה וביוני 1944 הוא מוצא להורג כמה שבועות לפני שחרור פריז.

מארק בלוך זכור לא רק כהיסטוריון אלא כפטריוט וכאדם שלא רק חקר ולימד את תולדות צרפת אלא גם ידע בשעות הצורך להתגייס ולהתנדב לצבא. הוא זכור כהיסטוריון שהמורשת שלו להיסטוריוגרפיה המודרנית היא בחיבוריו על ההיסטוריה ולא רק על אירועים היסטוריים.

הספר "אפולוגיה על ההיסטוריה" נכתב בעיצומה של המלחמה ולא היה גמור. הוא שלח אותה לפני שגמר אותו לפברה. כתב העת אנאל ממשיך להתפרסם אבל פברה מבקש להסיר את שמו של בלוך כעורך משום היותו יהודי. הוא כתב את הספר כתשובה והוא מושפע מאוד מהאירועים שקורים באותה תקופה. במכתב שהוא כותב במאי 1941 לפברה הוא כותב כי הוא נלחם למען היסטוריה רחבה והומאנית יותר.

למה הכוונה בהיסטוריה הומאנית ורחבה ?

בלוך אומר כי הוא לא יודע מה זה היסטוריה. מי שסבור שההיסטוריה יכולה להכין את האדם לאירועים כמו מלחמת העולם לא מבין מהי ההיסטוריה ומה תפקידו של ההיסטוריון. זו לא שאלה חסרת משמעות בתקופה כי יש תיאוריות היסטוריות באותה תקופה כמו המרקסיזם. בלוך איננו תופס את ההיסטוריה כמשהו שהוא מעין מדע פוליטי ולכן השאלה של האם ההיסטוריה בגדה בנו היא הבנה מהותית לגבי מהי ההיסטוריה.

עקרונות ההשקפה ההיסטורית של בלוך

  1. ההיסטוריה איננה דבר פוזיטיביסטי. הוא מתנגד להיסטוריוגרפיה שמתבססת על מסמכים ותעודות רשמיות נוסח ראנקה משום להשקפתו הן אינן מתעדות את התופעות המרכזיות בהיסטוריה. הן אינן מתעדות את חיי היום-יום של בני האדם הפשוטים. כל מה ששייך לתופעות הפשוטות בהיסטוריה – מה חשבו, האמינו וכו' – לא נמצא בתעודות הרשמיות. התעודות נכתבו על ידי השליטים או עבור השליטים. עבודתו של בלוך בכתיבה על איכרים בצרפת היא עבודה קשה מאוד מכיוון שקשה להבין במה האמינו ומה חשבו האיכרים. ההיסטוריון חייב לנצל כל פיסת מידע ובעיקר מידע לא כתוב ולא מתועד, מידע שיכול לרכוש מתצלומי אוויר לדוגמה.
  2. ההיסטוריון חייב להסתייע במדעי החברה החדשים. הפיכת ההיסטוריה לחלק ממדעי החברה החדשים. בלוך עושה זאת באמצעות כתב העת שלו. כשבלוך קורא להיסטוריונים ללמוד את השיטות של מדעי החברה החדשים כוונתו היא שהם צריכים לנצל את מקורות המידע בכדי להשיג את המידע שהם מחפשים. הוא אומר כי הם צריכים ללמוד את התורות החדשות וליישמם בכתיבת ההיסטוריה שלהם.
  3. בלוך טוען שההיסטוריונים עוסקים קודם כל בחברה. בשנות ה-20 ובשנות ה-30 כשרוב ההיסטוריות היו פוליטיות, בא בלוך ואומר שהיסטוריה משמעותית היא היסטוריה של החברה כולה. בכל ספריו של בלוך אין עוסק באינדיבידואלים. בלוך לא כתב אף מחקר ביוגראפי. הוא סילק את הגיבורים והשאיר רק את החברה. הוא התעסק בפסיכולוגיה חברתית ולא בפסיכולוגיה של האני.
  4. היסטוריה מטריאליסטית אבל לא דטרמיניסטית. הוא מתחיל בסביבה הגיאוגרפית ומהנתונים הגיאוגרפים. הוא אוסף את הנתונים המטריאליסטים. בלוך משאיר מקום למקריות בהיסטוריה. הוא מדגיש שההיסטוריה היא תמיד סיפורם של בני אדם בסביבה ולא סיפורה של הסביבה עצמה. אנו לא עוסקים בשדות אלא באיכרים שעובדים בשדות. בלוך עסק תמיד בבני האדם ולא בסביבה.
  5. בלוך חרד מאוד מהמגמות הלאומיות בהיסטוריה. הוא לא אהב היסטוריה פוליטית אלא היסטוריה חברתית. מה שמאפיין היסטוריה חברתית בימי הביניים היא העובדה שהיא לא מוגבלת או מוכתבת על ידי גבולות מדיניים. הוא אומר שההבדלים המדיניים ואפילו השפה הלאומית הם תופעות מאוחרות בהיסטוריה בעוד שבימי הביניים לאורך מאות שנים ההבדלים הלאומיים והפוליטיים היו חסרי חשיבות. החברה הפיאודלית הייתה אוניברסאלית. הוא קורא להיסטוריונים שיחקרו את ההיסטוריה ההשוואתית כלומר לא להסתפק רק בהיסטוריה אנגלית אלא להשוות אותה להיסטוריה צרפתית לדוגמה. הקריאה להיסטוריה השוואתית היא קריאה פוליטית אחרי מלחמת העולם הראשונה והמחשבה שלו שהמסורת ההיסטוריוגרפית ששירתה את הלאומיות בגדה בייעודה בכך שהפכה למשרתי הלאומיות. בלוך ראה את עצמו קודם כל כצרפתי ולא כיהודי. הוא נמנע מאפיונים לאומיים והוא האמין שהאופי הלאומי הוא תרבותי היסטורי. ההיסטוריה שלו התמקדה בהתנסויות חברתיות של בני אדם בימי הביניים. ההיסטוריוגרפיה שלו הייתה חוצת גבולות ומדינות.
  6. ההיסטוריה של בלוך היא היסטוריה שנובעת מבעיה. מבחינתו השאלה הראשונה של ההיסטוריון היא השאלה שקובעת את המחקר והבעיה שההיסטוריון יוצא לחקור היא שמתווה את המתודה שלו. ההיסטוריה איננה לקט של תעודות. ההיסטוריה לא נותנת תשובות ואנו צריכים לשאול את השאלות הנכונות. הוא מדמה את ההיסטוריון לשופט חוקר. חשוב לשאול את השאלות הנכונות ולדעת מהן הבעיות המהותיות.
  7. בלוך אומר כי ההיסטוריון הוא בעל מלאכה. הוא מדמה את עצמו לייצרן של נבל שזה לא מספיק רק לדעת לבנות ולייצר את הנבל אבל אתה צריך את הרגישות למגע ולצליל. להיסטוריון צריכה להיות אינטואיציה. להיסטוריון חייבת להיות רגישות לחוויות אנושיות של בני אדם פשוטים. ההיסטוריון מכשיר את עצמו לא רק באוניברסיטה אלא גם בחיים עצמם. ההיסטוריון מביא את כישוריו להתנסויות הללו. בלוך לא רק יצר תיאוריות על ההיסטוריה אלא לאורך כל חייו הוא ניסה לממש את רעיונותיו.

תרומתו של בלוך להיסטוריה היא הרבה יותר מאשר בספריו. כשלוקחים את כל המכלול של דמותו, מעשיו ופעילותיו בנוסף על ספריו, אפשר לומר שהדוגמה האישית שנתן כאדם קבעה דימוי או מודל אידיאלי בהיסטוריוגרפיה. נדיר מאוד למצוא אנשים כמו בלוך. התרומה ההולכת ונמשכת באמצעות ספריו וכתב העת שלו ממשיכה עד היום.

הדוגמה של בלוך כהיסטוריון שתרם להתפתחות המקצוע לא רק בחייו ובעבודתו אלא גם במותו.

 ____________________________________________________

 סיכום מספר 2-

MARC BLOCH

1886-1944

מדובר באדם שמבחינתו המחקר ההיסטורי היה רק חלק מתחושה של מעורבות בהיסטוריה. היסטוריונים כאנשים מעורבים בחיי הפוליטיקה של קהילותיהם. לכן המורשת שלו נשארה חזקה.

בלוך יליד ליאון צרפת יהודי. אביו היה מורה להיסטוריה בסורבון. הוא היה תלמיד מוכשר התקבל לאקול נורמל מוסד אקדמאי שהמוכשרים ביותר מתקבלים אליו.

הוא למד גאוגרפיה והיסטוריה. הוא עיצב מחדש את ההיסטוריה ברוח מדעי החברה החדשים ברוח הגיאוגרפיה. לאחר מכן הוא עבר לברלין לאוניברסיטה החשובה בה התרכז המחקר ההיסטורי. הוא לומד את חזית המחקר. בין 1910 ל-1913 הוא כותב את הדוקטורט שלו בצרפת. במשך ארבעת שנות מלחמת העולם הראשונה הוא משרת בצבא הצרפתי כקצין ארטילריה. לא חשוב באיזה תנאים הוא נמצא הוא חווה את חיו כהיסטוריון. אחרי הקרבות הראשונים הוא מפרסם ספר יומן מלחמה, איך חוויית המלחמה ואיך המלחמה משנה את דעותיו לגבי ההסיטוריה. הוא מנצל את הזמן בחפירות כדי להרהר על תופעות היסטוריות.

הוא חוקר את תופעת השמועות.

אחד המאמרים עוסק בשמועות בשדה הקרב והוא התפרסם בשנת 1921. עניינו של היסטוריון בשמועות, הוא רואה כיצד הוא יכול לחזור אחורה בזמן של חיים קשים בקור ללא תנאים סניטרים הוא חש עצמו כאיכר בימי הביניים שזה היה תחום המחקר שלו.

כאשר הוא בחן כקצין ארטילריה את תצלומי האוויר הראשונים, הוא מקבל פרספקטיבה יוצאת מן הכלל על תווי הקרקע גאוגרפיה וטופוגרפיה.

כחלק ממחקרו המקיף בתקופת הפאודליזם בימי הביינים הוא התעמק בשדות שאין להם סניור ז"א שדות לא מעובדים. בעזרת האמצעים הטכנולוגים החדשים כמו תצלומי אוויר ופיענוח של תווי הקרקע הוא יכול לראות מנקודת מבט חדשה לגמרי את הסיבות לאותם אזורים לא מעובדים. לכן הוא גורס שעל ההיסטוריון לנצל את הכלים המדעים והטכנולוגים החדשים במחקר.

בתום המלחמה הוא מתמנה לפורפסור באוניברסיטה בשטרסבורג. מתקבצים שם כמה מהדמויות החשובות. מגיע לשם FEBVRE וסוצוליוג בשם מוריס הלבקווס יהודי צרפתי שסיים את חיו באושוויץ. באוניברסיטה הזו נוצר החיבור החשוב בין היסטוריה למדעי החברה.

האנשים שמגיעים לשם הם צעירים והם מפתחים את ההיסטוריה כדבר מדעי יותר.

בשנת 1924 הוא מפרסם את סיפרו הראשון, המלכים מחוללי הנס,

הספר עוסק במסורת איזוטרית למדי שהייתה קיימת. על פי המסורת למלכים הייתה אמונה שהם יכולים לרפא מחלת עור אם המלך נוגע בחולים הם מתרפאים. תהליך הרפואה התרחש בטקס שנערך עד מאה ה-18. זה מלמד אותנו על סוג הנושאים שאותם חקר בלוך.

בלוך מתעניין לא במלכים אלא בהמונים שמאמנים לדברים הללו.

האמונה ש"האוזנחה" (היסטוריון הולנדי) וגם בלוך האימנו בהם שההיסטוריונים צריכים להתאגד לצאת כנגד ההיסטוריה הלאומית שיצאה מברלין וגרמה בסופו של דבר להרבה הרס. הם התאחדו לוועידות שלום באוסלו לדוגמה וניסו לכונן שלום בין האומות. לדעתו ההיסטוריון צריך לחקור את אירופה ולא דברים מאוחרים כמו צרפת או גרמניה תופעות לאומיות.

כתב העת אנלס

"אנלס"annals  הוא כתב עת שהקימו בלוך ופרבה. 1929-1939 הופך הביטאון לכלי שסביבו נמצאים היסטוריונים משפיעים.

בלוך מפרסם מחקר – ההיסטוריה הקרקעית בצרפת על פי תצלומי אוויר ואפשר לראות כמה חשובה הגיאוגרפיה במחקר שלו.

1939 הוא פירסם את הספר החברה הפיאודלית והוא עד היום נחשב לאחד המחקרים החשובים בתחום.

בלוך בין 56 כשמלחמת העולם השניה פורצת והוא מתנדב לשירות כקיצן אספקת הדלק לצפון צרפת. הוא הגיע לדנקרק והוא בין המפונים מהחוף הזה. הוא מגיע עם החיילים לבריטינה ואז חוזר לנורמדי. בספר שהוא כותב "אפולוגיה להיסטוריה" זו התנצלות על ההיסטוריה.

בלוך כותב ספר נוסף וכותב מחקר בזמן מלחמת העולם השניה – מפלת של צרפת. המפלה של צרפת היא לא רק צבאית היא מוסרית ואינטלקטואלית. צרפת בגלל אותם גורמים נכבשה. כיהודי הוא במצב רע במיוחד.  הוא אחד מהמלומדים היחידים שעדין מותר לו ללמד בוישי שזה שטח שלא כבוש על ידי גרמניה. הוא עוזב את משפחתו מפראיס. יש לו אפשרות לעזוב את צרפת והוא לא עוזב את צרפת בגלל פטריוטו-הוא לוחם. במרץ 1943 הוא מתגייס למחתרת ופועל באזור לייון. במשך שנה שלמה הוא לא רק פעיל אלא הוא אחד האנשים המשמעותים בכל האירגון. הוא מנצל את העבודה שהוא מבוגר ולכן לא חושדים בו. הוא חיי בסתר בזהות בדוייה. במרץ 1944 הוא נחשף ונעצר כולל האירגון שהוא יצר. הוא נאסר על ידי ראש הגסטפו הנאצי קלוס בארבי. ביוני 1944 הוצא להורג כמה שבועות לפני שיחרור פאריס, העיר שוחררה באוגוסט 1944. הוא לא רק זכור כהיסטוריון, כפטריוט אלא גם בשעות הצורך הוא מתנדב. גילו לא מנע ממנו לארגן את המחתרת הצרפתית.

תת הכותרת של האפולוגיה של ההיסטוריה היא מקצוע ההיסטוריון. הספר לא גמור הוא נגמר באמצע משפט. ברגע שהוא החליט להתגייס למחתרת הוא עזב את כתיבת הספר.

לאחר עליית הנאציזם היה איסור נאצי שלא יופיע שמו שלו על כתב העת שהוא עורך. האם ההיסטוריה בגדה בנו? זו שאלה שהוא שומע מפי חייל צרפתי והוא מרבה מהרהר בה.

למה בלוך מתכוון שהוא כותב היסטוריה רחבה יותר והומאנית יותר?

מי שסבור שההיסטוריה יכולה להכין אותנו לאירועים כמו כיבוש צרפת, יש תאוריות היסטוריות שהתיימרה לגלות את חוקי היסטוריה. ומי שיודע יכול לצפות את העתיד. בלוך לא תופס כך את ההיסטוריה, זה לא מדע זה דברים פוליטים.

עקרונות- זה לא מדע פוזיביסטי, בלוך מתנגד להיסטוריוגרפיה שמבוססת על מסמכים ותעודות כמו רנקה. אלו לא מתארות את ההיסטוריה. הם לא מתעדות את חיי היום יום הפושטים של איכרים ושל אנשים שלא כתבו. התעודות על פשוטי החיים אם הם קיימים לא נמצאות בארכיון הלאומי.

מה חשבו ומה הריגשו מה דימינו ומה האימנו לא נמצאים בתעודות. לאורך ההיסטוריה נכתבו תעודות למען השליטים או על ידי השליטים.

מטרתו של בלוך בחברה הפאודלית הייתה לכתוב את תולדות השדות שאין להם מסמכים. לאיכרים לא היו מסמכים כתובים. איך אפשר ללמוד את זה?

ההיסטוריון חייב לנצל כל פיסת מידע ובעיקר מידע לא כתוב ולא מתועד שהוא יכול לרכוש לדוגמה מתצלומי אוויר. בעיקר ההיסטוריון חייב להסתייע במדעי החברה החדשים. היא לא רק איגדה היסטוריון אלא גם גאוגרפים ודמוגרפים כדי שההיסטוריה תיהיה חלק מדעי החברה החדשים. סוצוילוגיה פיסכולוגיה ואנתרופולוגיה וארכיאולוגיה הם מקצועות חדשים מתחילת המאה.

בלוך אישית התעניין בהיסטוריה של המונים. דרך הדוגמה של המלכים מחוללי הנס אפשר לראות שהעסיק אותו הקולקטיב וכנראה שהיו עדיות שהמלכים אכן מרפאים את תופעות מחלות עור אחרת איך היא שרדה במשך כל כך הרבה מאות שנים אם הטקסים המיוחדים.

בלוך התעמק בשאלה של תודעה קולקטיבית שציבור שלם מאמין באמונה שלמה לדבר שאין לו ביסוס מדעי.

תודעה קולקטיבית מי שטבע אותו היה חוקר של חברות דתיות שהבין שיש קשר בין החברה לבין התודעה של הפריטים בה.

בלוך טוען שהיסטוריון קודם כל עוסק בחברה, זה נשמע פשטני בשנות ה-20 והשלושים היסטוריה של אפיפיורים של מלכים או גנרל ונסיך אלו דמויות גדולות מהחיים של החברה כולה. אין בספרים שלו התייחסות לאינדיווידואל. הוא אף פעם לא כתב מחקר ביוגראפי, או סביב דמות. הוא סילק דמות גיבורים והוא דיבר על הקולקטיב. הוא התעניין בפסיכולוגיה הפורדיאנית אבל לא האישית אלא הכללית.

זוהי היסטוריה מטיראליסטית אבל לא דטרמניסטית. הוא מתחיל בנקודה בסביבה הגאוגרפית או אקלימית. הוא מקבל נתונים מחוקרי הידרוליקה של נהרות של צמחיה וסביבה. והוא אסף את החומרים את חומרי הגלם שנמצאים בשטח של תבואה וגידולי שדה. במארקסיזם הם כאילו גילו את חוקי הטבע, היה נדמה לשותפי המרקסיזם שהם יכולים לנבא או ללמוד על העתיד לפי העבר.

 בלוך והאסכולה שלו משאירים את הגורם השיררותי של אדם בסביבה שלו, העיקר זה לא שדה אלא האיכר של השדה. ציטוט

אני לא עוסק באקלים אני עוסק בהתאקלמות של בני אדם. זה תמיד בדגש על האדם ולא על הסביבה.

מכן נובע עיקרון נוסף, בלוך חרג מאד מהמגמות הלאומיות, הוא לא אהב היסטוריה פוליטית והיסטוריה חברתית הייתה העיקר שלו ולכן חקר את ימי הביניים. היו איכרים צרפתים, גרמנים ואנגלים ההבדלים הללו הם מאוחרים הגבולות ואפילו שפה לאומית הם תופעות מאד מאוחרות. מה-4 עד ה-14 ההבדלים הלאומים או הפוליטים היו זיניחים היו חברות פאודליות שלאום לא היה בעל חשיבות כלל.

צריך לכתוב אם לא היסטוריה אוניברסאלית אלא צריך להשוות אותה להיסטוריה אחרת. זה נכתב לאחר מלחמת העולם הראשונה. המסורת ההיסטוריוגרפיה של גיבוש זהות לאומית כאן ההיסטוריונים בגדו ביעודם הם הפכו למשרתי הלאום והתוצאות היו הרסניות. זהותו היהודית הייתה קודם כל צרפתי ולאחר מכן יהודי אתאיס. בשנות המלחמה השניה היו לו כמה התבטאויות כנגד יהודי פולין או גרמניה לעומת יהודי צרפת. הוא טען לקדימות והעדפה של יהודי צרפת על פני יהודים ממקום אחרות.

הוא נמנע מאיפיונים לאומים מידי. הוא אופי תרבותי היסטורי. צרפתי הוא מי שזוכר את ג'אן דארק ואת הטקס בקתדרלה של רימאס שם הומלכו המלכים.

היסטוריוגרפיה אנטי לאומית. הוא שאף להתמקד בחוויות של האדם. הוא חוצה גבולות הוא משווה על פני אזורים. לצורך ההשוואה הוא תיאר את המלכים בצרפת וגם באנגליה כמרפאי מחלות עור.

השאלה הראשונה היא המשעמותית שקובעת את המחקר והבעיה שההיסטוריון יוצא לחקור היא זו היוצרת את המתודה. ההיסטוריה מצידה לא נותנת לנו תשובות השאלה האם היסטוריה בגדה בנו היא שאלה לא נכונה.

שופט חוקר הוא תלוי בשאלות, הוא צריך לשאול את השאלות הנכנות כדי לקבל את התשובות שאתה מעונין לשמוע.

דימוי נוסף שלו לההיסטוריון שמדבר על מקצעו. לבלוך יש תשובה האם ההיסטוריון הוא אמן או מדען כמו הויכוח בין הורודוטוס לתוקידדוס. בלוך טוען שיש אומן, זה לא מספיק לדעת רק לייצר את הנבל אתה צריך רגישות למגע ולצליל. איזו אינטואציה שמדייקת את התחושה. ולכן גם ההיסטוריון חייב שתיהיה לו את הרגישות, הוא חייב להיות קשוב וקרוב לחוויות אנושיות פשוטות. ההיסטוריונים לדעתו צריך להיות חלק מהחיים ולא חלק מהארכיון כפי שטוענים באסכולת רנקה מברלין. ההתנסות שלו בחפירות הפגישה אותו עם העם הצרפתי הוא כל חיו היה ממעד גבוהה ולא פגש את פשוטי העם. המלחמה היא לדעתו מעבדה של ההיסטוריה.

הוא לא רק תיאר תאוריות על ההיסטוריה הוא ניסה לממש את הדברים שאותם הוא הגה. דמותו של בלוך כשלוקחים את כל המכלול, גם מותו הוא גורם משפיע על אישיותו וחיו.